ישעיהו בן-פורת (1927–2007) היה אחד העיתונאים הנודעים והמשפיעים בישראל של המחצית השנייה של המאה ה-20. בפי כל הוא נקרא שייקה, ורק בן-גוריון התעקש להשתמש בשמו העברי המלא. כשהיו נפגשים, נהג בן-גוריון לנזוף בו: "מדוע אתה מסכים שיקראו לך שייקה? הלוא יש לך שם תנ"כי כל-כך יפה, ישעיהו".
בן-פורת נולד בווינה. לאחר ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה לגרמניה ההיטלראית) ב-1938 נשלח לצרפת יחד עם כמה מאות ילדים ונערים יהודים, בתקווה שהוריהם יבואו אחריהם. את הוריו ואת אחותו הצעירה לא ראה עוד לעולם. הם נטבחו על-ידי הנאצים.
את שנות ההתבגרות עבר בן-פורת בצרפת ובשווייץ. תחילה במוסד חינוכי יהודי, ולאחר כיבוש צרפת על-ידי הגרמנים – במקומות מחבוא שונים, לרבות מנזר. ב-1942 הועבר על-ידי יהודים טובים, שפעלו במסגרת המחתרת הצרפתית, לשווייץ, שם השלים את השכלתו התיכונית במוסד יוקרתי בז'נבה, שבו למד כמה שנים לפניו מי שהפך ברבות הימים לשאה הפרסי. העובדה הזו סייעה לבן-פורת ב-1976, כאשר ריאיין את השאה, מוחמד ריזה פהלאווי, בארמונו בטהרן. תחילה היה השאה מסויג, אך כשהזכיר בן-פורת את הגימנסיה בז'נבה, שבה למדו שניהם, נשבר הקרח.
ב-1945 עלה ארצה במסגרת עליית-הנוער, היה חבר קיבוץ והכשיר עצמו לעבודת הוראה. בתחילת שנות ה-50, לאחר שבמשך שנתיים שימש שליח "גורדוניה" בצרפת, החל לפרסם בארץ רשימות בנושאי תרבות, בעיקר תרבות צרפת. הוא למד באוניברסיטה העברית ונמנה עם חוג הבוהמיינים של בתי-הקפה במרכז ירושלים.
אל תודעת אנשי הספרות והעיתונות הגיע שמו של בן-פורת ב-1953, כאשר היה אחד משני עורכיו של כתב-עת חדש לענייני ספרות וחברה בשם "מבואות". העורך השני היה הסופר מרדכי טביב. את "מבואות" מימנה מפלגת השלטון, מפא"י, שראתה בו מענה לפרסומים הספרותיים שהיו אז בהשפעת השמאל (מפ"ם).
ישעיהו בן-פורת, 1994 (צילום: באדיבות המכון לחקר תקשורת יהודית ע"ש ברונפמן, אוניברסיטת תל-אביב)
מ"מבואות" נפרד בן-פורת לאחר שקיבל מלגה ללמוד בסורבון בפריז. לפני נסיעתו הוזמן למערכת "ידיעות אחרונות", בעת ההיא עיתון ערב שטרם התאושש מהפוטש שביצעו בו ב-1948 רוב העיתונאים, העובדים ובראשם העורך הראשי ד"ר עזיראל קרליבך, כאשר הקימו את "מעריב".
מרכז המערכת של "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי, סיפר לו כי יש אפשרות שהוא יחליף את שליח העיתון בפריז, אלי ויזל, העובר לארצות-הברית. יודקובסקי – "בחיוך ממזרי", כפי שזכר בן-פורת – אמר משפט שנחרת היטב בזכרונו: "אם תשכח לכתוב כפי שכתבת בשבועונים הספרותיים – אשקול את מועמדותך".
וכך, משלהי 1954 ובמשך 38 שנה היה ישעיהו בן-פורת אחד מנכסי צאן הברזל של "ידיעות אחרונות": כתב בפריז ובארצות אירופה, כתב נודד ברחבי הגלובוס, ולאחר שובו ארצה ב-1958 – כתב מדיני, כתב לענייני מפלגות, ובה בעת גם אחד המומחים הגדולים של העיתון בנושאי תרבות, בידור ורוח, בעיקר בכל עניין שיש בו ניחוח צרפתי.
בן-פורת רשם לזכותו מאות סקופים, שמצאו דרכם לעמוד הראשון של "ידיעות". אחת הדוגמאות הראשונות היא מתחילת 1956. שר החוץ הצרפתי, כריסטיאן פינו, נפגש עם עמיתו הבריטי ולאחר מכן, כדברי בן-פורת בספר זכרונותיו "עט להזכיר" (הוצאת זמורה-ביתן, 1994), "פטר אותנו [את העיתונאים שהמתינו לו] בבבל"ת דיפלומטי, שלא הסגיר דבר מתוכן שיחתו עם השר הבריטי".
בן-פורת המאוכזב צעד למגרש החניה. הוא הבחין שהשר פינו צעד לעבר מכונית השרד שלו, ולפתע מעד ותוכן תיקו התפזר. בן-פורת מיהר לסייע לו, והשר שאל איזה עיתון הוא מייצג. "אני עיתונאי ישראלי המייצג את 'ידיעות אחרונות'", השיב לו. פינו הפתיע אותו באומרו: "אם כך, אתה רשאי לדעת מה שלא סיפרתי לאחרים", וגילה לו שממשלת צרפת "שיגרה תזכיר לבנות-בריתה בדבר הצורך הדחוף לחמש את ישראל". בן-פורת שאל בהיסוס באיזה כלי נשק מדובר, ופינו פירט והדגיש: "בעיקר במטוסי קרב". זו היתה ידיעה סנסציונית, ולאחר שפורסמה באופן בלעדי ב"ידיעות אחרונות", הועתקה לעשרות עיתונים ברחבי העולם.
את הצלחתו הבינלאומית והישראלית זקף בן-פורת, בכל הזדמנות, לזכותו של דב יודקובסקי, שיחד עם נח מוזס שיקם את "ידיעות אחרונות" וחילץ אותו מהנחיתות רבת-השנים ביחס ל"מעריב", עד שהפך אותו ל"עיתון של המדינה". לדעתו, יודקובסקי היה גאון תקשורתי, צפה מראש תהליכים וכל העת יזם, הגה רעיונות ותוכניות, ודחף את כתבי העיתון למשימות חדשות.
בן-פורת היה בן-בית בלשכותיהם ובבתיהם של ראשי המדינה והמפלגות – בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין, משה דיין ושמעון פרס. על אף שלא תמיד כתב עליהם בצורה מחמיאה, המשיכו להיפגש איתו ולהתראיין אצלו ל"ידיעות אחרונות" ולשורה של כלי תקשורת אירופיים, בעיקר צרפתיים, שהוא היה נציגם בישראל. כך אפשר היה לקרוא, לשמוע ולראות את בן-פורת לא רק ב"ידיעות" ובתחנות הרדיו והטלוויזיה בישראל, אלא גם בתחנות רדיו וטלוויזיה ובעיתונים צרפתיים מובילים.
זיקתו למפא"י (תנועת נוער, קיבוץ) לא מנעה ממנחם בגין לומר לו בפגישתם הראשונה: "איני מחמיץ אף כתבה שלך, ואם כי אני מעריך שאינך מן המחנה שלנו, אני חושב אותך לפטריוט של ארצנו ועמנו". קשרים מיוחדים היו לבן-פורת עם שמעון פרס ומשה דיין, והוא נחשב למקורב ל"צעירי מפא"י" בעת "פרשת לבון" ואחריה.
בן-פורת עם הזמרת הצרפתייה ג'ולייט ברקו בעת ביקורה בישראל ב-1962 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
ב-1966 חזר לפאריז ככתב "ידיעות אחרונות" ושהה בה שנתיים. תקופה זו חיזקה עוד יותר את קשריו עם צרפת והוא נחשב ל"איש שלנו בפריז".
בן-פורת לא הסתפק בעיתונות בלבד. פעילותו, מאז אמצע שנות ה-50, הביאה אותו גם לערוך ולהשתתף בתוכניות רדיו רבות בישראל ובצרפת. הוא נמנה עם צוות המבקרים של קול-ישראל, ובגלי-צה"ל היה הראשון שערך תוכנית אקטואליה בשידור חי – "הערב", יחד עם טלילה בן-זכאי (1963).
בשנות ה-70 הגיש בגלי-צה"ל תוכנית שבועית לילית בת שעתיים, שהיו משולבים בה חדשות, קטעי ספרות ושנסונים צרפתיים. הוא גם זה שהביא לתחנה הצבאית את רעיון "הטלפון האדום" – דיווחים של מאזינים ממקומות ההתרחשות בשידור חי, לאחר שנוכח בהצלחת מתכונת זו בצרפת. "הטלפון האדום" של גל"צ זכה להצלחה עצומה, ובן-פורת ראה עצמו שושבין להישג רדיופוני זה.
בטלוויזיה הישראלית בראשיתה הנחה את תוכנית היוקרה "השעה השלישית" ותוכניות אחרות. ב-1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, נבחר להנחות את העימות הטלוויזיוני הראשון בהשתתפותם של מועמד העבודה שמעון פרס ומועמד הליכוד מנחם בגין. ראשי מערך ההסברה של שתי המפלגות הגדולות הסכימו ביניהם, על דעת שני המנהיגים, שבן-פורת הוא המראיין המתאים ביותר.
לצד פעילותו התקשורתית היה בן-פורת משתתף קבוע בזירה התרבותית, הבידורית והבוהמיינית של תל-אביב בכל עת שהיה בארץ. הוא תירגם מצרפתית ספרים, מחזות ותסכיתים ושלט בשלוש שפות זרות: צרפתית, גרמנית ואנגלית. שליטתו זו הביאה אותו להשתתף בשורה ארוכה של דיונים, רבי-שיח וראיונות בתחנות רדיו וטלוויזיה במדינות רבות.
אבל בראש וראשונה הוא היה עיתונאי פעיל במיוחד ב"ידיעות אחרונות". הצצה ליבולו העיתונאי בשבוע אחד בשנות ה-60 יכולה, כמדומה, להעיד על מרצו:
12 כותרות או ידיעות בעמודי החדשות; פעם או פעמיים טור אישי פוליטי ("על אנשים ומפלגות"); 5 מדורי "אורות הבמה"; ראיון השבוע ("שתי וערב"), או מאמר פרשנות ב"מוסף לשבת"; ביקורת תיאטרון ובידור ("לפני ואחרי חצות") ב"לאשה"; בסך-הכל – 20 מאמרים, רשימות וידיעות בשבוע, ו-1,000 בשנה.
להצלחה גדולה זכו ה"שיחות" שלו, ראיונות עומק שערך עם אישים ישראלים ובינלאומיים. בין מרואייניו היו נשיא צרפת ולרי ג'יסקאר ד'אסטיין, נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי, ראש עיריית ירושלים טדי קולק, השרים ישראל גלילי ושמחה ארליך, הברון אדמונד דה-רוטשילד ורבים אחרים.
הוא היה, נוסף לכל האמור לעיל, גם מחבר ספרים פורה – לבדו ועם עמיתים עיתונאים. בין ספריו, שזכו להצלחה ישראלית ובינלאומית: "אמברגו – מיראז' נגד מיג" (עם אורי דן), "המרגל שבא מישראל – אלי כהן", "מבצע אנטבה – טיסה 139" (עם זאב שיף ואיתן הבר), ו"המחדל" – ספר ראשון על מלחמת יום הכיפורים (יחד עם עיתונאים נוספים). עם עיתונאי ממוצא תוניסאי חיבר את הספר "אדמה פצועה" – הסכסוך הערבי-ישראלי משתי נקודות מבט. את ה"שיחות" שהוזכרו לעיל וראיונות נוספים שערך כינס בספרים שהופיעו בעשור האחרון לחייו.
קשריו של בן-פורת עם "ידיעות אחרונות" נותקו לאחר מותו של נח מוזס ועזיבתו של דב יודקובסקי. הוא חש עצמו פגוע על שאיש מהנהלת העיתון לא נפרד ממנו במלת תודה לאחר קרוב ל-40 שנות תרומה לעיתון, "צנועה ככל שהיתה".
בשנותיו האחרונות הרבה לכתוב בעיתונות זרה, וקולו ומראהו היו מוכרים למיליוני צרפתים. על שלל פעילותו הפרנקופילית הוענק לו עוד ב-1984 "עיטור אביר מסדר הכבוד" של הרפובליקה הצרפתית.
ישעיהו בן-פורת נפטר בנובמבר 2007, בגיל 80. אחד ממרואייניו, שזכה כי דבריו ייכללו בספר שכתב בן-פורת, היה יוסי שריד. הוא נפרד ממנו במלים הבאות: "היתה לו יושרה ראויה לציון, אינטליגנציה ואמינות שנדיר היום למצוא אצל עיתונאים. הוא היה איש רעים להתרועע, מקצוען אמיתי שלא נתן לעמדותיו הפוליטיות לקלקל את השורה. שייקה היה חצי בוהמיין, תכונה שנשארה בו מהתקופה הפריזאית שלו. הוא היה שוחר תרבות במובן הרחב והעמוק של המלה, ומהטובים שבינינו".