בשנת 1955 נשלח קצין מודיעין צעיר לעדכן את חברי ועדת העורכים במתרחש מעבר לגבול. התדרוך המפורט והרהוט הרשים מאוד לפחות אחד הנוכחים בחדר, אריה דיסנצ'יק, מבכירי "מעריב" ולימים עורכו הראשי של העיתון. כשתם המפגש פנה אל הקצין: "בחור צעיר, אתה חושב שתהיה פעם רמטכ"ל?". כנראה שלא, הודה הקצין. אם כך, המשיך דיסנצ'יק, אני נותן לך 20% יותר מהמשכורת הצבאית שלך, ואתה תעבור אלינו ותתחיל לכתוב, כמו שהצגת כאן את הדברים.
כך החלה הקריירה העיתונאית של שמואל שגב, שנמשכה עשרות שנים, סיפר השבוע עידו דיסנצ'יק, שכאביו היה גם הוא העורך הראשי של "מעריב". קצין המודיעין שגב היה לעיתונאי, ועם השנים היה בין המעצבים הבולטים של סגנון הסיקור של "כתבינו לענייני ערבים": תמהיל של מעקב קפדני אחרי אמצעי התקשורת הערביים והאזנה לתדרוכים של אנשי אגף המודיעין. בימים שבהם היה "מעריב" הנפוץ ורב ההשפעה בעיתוני ישראל, ברדיו היו מעט תוכניות חדשות ואקטואליה והטלוויזיה טרם החלה לשדר, חלק משמעותי מהמידע על המזרח התיכון הגיע לאזרחי ישראל דרך הידיעות והפרשנויות של שגב.
צוות "מעריב" בשיחות השלום במלון מינה האוז בקהיר, דצמבר 1977. מימין: תמר גולן, עודד גרנות ושמואל שגב (צילום: שמואל רחמני)
שגב, שנפטר לפני ימים אחדים בשל מחלה, בגיל 86, "היה יוצא דופן בשליטתו במתרחש במזרח התיכון, אבל גם מעבר לכך, בעיקר במרחבי האימפריה הצרפתית לשעבר", אמר עליו עידו דיסנצ'יק. לצד כובעו המזרח-תיכוני היה שגב גם מבכירי כתבי החוץ של העיתון, עם שתי כהונות בפריז ואחת בבירת ארצות-הברית.
בוושינגטון היה שגב פורץ דרך: השליח הראשון של "מעריב" במשרה מלאה בעיר זו, לאחר שנים שסוקרה על-ידי הכתב הוותיק פיליפ בן, שישב בניו-יורק. שגב עשה מאמץ ממושך לשכנע את העורך אריה דיסנצ'יק בנחיצות הנוכחות היומיומית בבית הלבן, בקונגרס ובפנטגון. כשדיסנצ'יק השתכנע, ערך שגב ב-1971 חפיפה בת יממה עם עודד גרנות, מחליפו בתפקיד הכתב לענייני ערבים, ומיהר להסתער על הזירה החדשה. בתוך זמן קצר שיגרו כמעט כל העיתונים הגדולים האחים כתבים לוושינגטון.
בין לבין ערך שגב גיחות רבות ברחבי העולם, בשליחות העיתון. בין היתר סיקר כינוסים של הארגון לאחדות אפריקה, וב-1966 יצא לסקר את מלחמת וייטנאם. הביקור שם הוליד בתוך חודשים אחדים את הספר "וייטנאם – בין מלחמה לשלום", שבו שילב את תיאור מסעו בניתוח המציאות הקשה שעימה מתמודדים הדרום-וייטנאמים והאמריקאים.
פחות משנה אחר-כך ראה אור ספר נוסף שלו, אחד הראשונים שנכתבו על מלחמת ששת הימים. "סדין אדום", נקרא הספר, כשם מלת הקוד לפתיחת ההתקפה הישראלית בבוקר ה-5 ביוני 1967, לאחר השבועות הקשים של "תקופת ההמתנה". במערכת "מעריב" לא הופתעו מהקצב המהיר של הוצאת הספרים: שגב היה מוכר שם לא רק כעיתונאי שידע לטפח מקורות, אלא גם ככותב פורה, מהיר ורהוט. ב-1968 פירסם את הספר "מלחמה ושלום במזרח התיכון", שבו תיאר בין היתר את ההקשר הסובייטי, שהפך בתוך זמן קצר למרכיב חשוב בהתמודדות עם המצרים במלחמת ההתשה. בסך-הכל פירסם שגב כעשרה ספרים, שכמה מהם תורגמו לאנגלית ולשפות אחרות.
צוות "מעריב" בשיחות השלום בקהיר, דצמבר 1977. מימין: יעקב ארז, שלום רוזנפלד, שמואל שגב, עודד גרנות, תמר גולן ושמואל שניצר (צילום: שמואל רחמני)
כמי שעקב מדי יום אחר תחנות הרדיו והעיתונות בעולם הערבי, התריע שגב ב-1956 על מחדלי ההסברה של ישראל בשפה הערבית. "העוקב אחר התנופה והגמישות שבה מתנהלת לאחרונה התעמולה הערבית האנטי-ישראלית משתאה לנוכח אוזלת היד וחוסר היוזמה שמגלה התעמולה הישראלית המכוונת למרחב הערבי המקיף אותנו", כתב. באותן שנים התגאו אנשי קול-ישראל בערבית בתהודה הרבה של שידוריהם ברחבי המזרח התיכון, אך לדברי שגב, הדבר נעשה ללא תכנון לטווח ארוך, וללא ניצול מספק של המידע שיש בידי ישראל כדי "לערער את אמונתם של התושבים הערבים בדברי ההתרברבות של שופרות התעמולה שלהם".
בנובמבר 1957 סיקר את ה"סולחה" שנערכה בין המדינה לתושבי כפר-קאסם, כשנה אחרי הטבח שערכו בהם אנשי משמר-הגבול, שבו נרצחו 49 מתושבי הכפר. הפתיח לידיעה תיאר סולחה כשרה, שבה "מפקחי כשרות השגיחו על שחיטת 15 הכבשים ו-100 התרנגולות, ועובדי שק"ם הכינו את המזון לכ-800 המוזמנים". בין השורות חבוי היה רק רמז דק לכך שהטקס נכפה על התושבים. בלטו בהעדרם, כתב שגב, 11 הנאשמים שעמדו לדין באותה עת, "ואשר עימם, בעצם, היו צריכים 2,000 תושבי המקום להתפייס, אם החליטו לסלוח".
ביולי 1962 זכה שגב לצפות מקרוב בהולדתה של מדינה חדשה, אלג'יריה, שזכתה בעצמאות משלטון צרפתי לאחר מאבק ממושך. "חגיגות העצמאות של האלג'ירים אתמול יכלו להשתוות לאלה של הישראלים ב-29 בנובמבר 1947 בישראל. מאות אלפים יצאו לרחובות, נשים לבושות לבן צעקו בהיסטריה, אנשים רקדו עם דגלים, אבות השליכו בעליצות את ילדיהם לאוויר", דיווח משם.
שנים אחדות אחר-כך עלה ההקשר האלג'ירי בכתבה אחרת של שגב, שעסקה בהחלטת השלטונות בישראל להוציא מחוץ לחוק את תנועת אל-ארד, שהתארגנה בארץ במטרה לפעול להשבת זכויות העם הערבי הפלסטיני. אל-ארד פורקה על-פי תקנות ההגנה לשעת חירום, בטענה שמטרתה "לפגוע בבטחון המדינה ובעצם קיומה". תחת הכותרת "האם תיתכן 'אלג'יר' בישראל?" ניתח שגב את הסכנות שהיו טמונות, לדברי הממשלה, בהתארגנויות ערביות מחתרתיות מסוג זה, שביקשו לממש את דרישתם להגדרה עצמית.
"מעריב", מאי 1969
ברוח התקופה, גם הטקסט הזה אימץ את הגרסה הרשמית של מערכת הביטחון באותה עת. עם השנים ושינוי הרוח בשיח הציבורי ובמחקר, גם אצל שגב התעצם הקול הביקורתי. כך לדוגמה בספרו "הקשר המרוקאי", שעסק במגעים החשאיים בין ישראל למרוקו, אפשר למצוא לא רק תיאורים הרואיים של פעילות שליחי "המסגרת" של המוסד, שפעלו להעלאת יהודי מרוקו. יש בו גם ביקורת על יחס הממסד הישראלי ליהודי מרוקו, והעדר המודעות לאופיה של קהילה זו ולייחודה. פעולת אנשי המוסד עמדה במרכז ספר קודם שלו, "מבצע יכין", על העלאת יהודי מרוקו.
ב-1977 היה שותף לרגע היסטורי בתולדות סיקור העולם הערבי על-ידי כתבים ישראלים. שלושה שבועות לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים, נחתו עיתונאים ישראלים בקהיר. הכתבים לענייני ערבים, שהמידע הגיע אליהם במשך שלושה עשורים בערוצים עקיפים, זכו לראשונה להיפגש עם נשואי כתבותיהם ללא מתווכים. הם יצאו לטיולים בכיכר תחריר, לשיט על הנילוס, לשיחות עם אישים מצרים וגם עם הסוחרים בשוק חאן אל-חלילי. שגב היה שם כחלק מצוות "מעריב", לצד תמר גולן, עודד גרנות והצלם שמואל רחמני, שסיקרו את הביקור. וכמו המלחמות, המגעים עם מצרים הולידו ספר תיעודי: "סאדאת – הדרך לשלום".
לאחר שפרש מ"מעריב" חילק שגב את זמנו בין ישראל לקנדה, המשיך בכתיבת ספרים והיה פרופסור אורח במחלקות למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת הופסטרה בלונג-איילנד, ניו-יורק. הוא כתב בקביעות על המזרח התיכון לעיתון הקנדי "ויניפג פרי פרס". הטור האחרון פרי עטו, על השאלה אם אכן הגיע רגע האמת בעניין הפצצה האיראנית, ראה אור באמצע החודש שעבר.
ב-1965 סיקר, בתיווך אמצעי התקשורת הערביים והבינלאומיים, את משפטו של אלי כהן בדמשק. עם השנים צבר מידע משמעותי על המרגל הישראלי שחדר לצמרת הסורית – גם ממקורות ישראליים, בעיקר ממכריו במערך המודיעין ומאישים ממדינות ערב שעימם נפגש. ב-1986 התפרסם ספרו "בודד בדמשק", על חייו ומותו של המרגל, וימים אחדים לפני פטירתו עוד זכה לקבל לידיו את גרסת 2012 המעודכנת של הספר בהוצאת כתר. "יש בספר חומר שנאסף במשך קרוב ל-50 שנה", סיפר בראיון לחן קוטס-בר, שפורסם ב"מעריב" לפני כשבועיים. "כל דבר שנאמר ונכתב על כהן מאז שנתלה. אני מרגיש שזאת המלה האחרונה בפרשת אלי כהן. בשבילי זה סוף פסוק".