במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בארץ רק עיתונאיות מעטות. את מספרן ניתן היה למנות על יד אחת, לכל היותר יד וחצי. שושנה שרירא נמנתה עם חבורה מצומצמת זו. שרירא (1917–2003) היתה עיתונאית, סופרת, מבקרת ספרות, תיאטרון וקולנוע, ודמות מוכרת בסצינה התרבותית והחברתית של תל-אביב במשך עשרות שנים. בין ידידיה היו עיתונאים, סופרים, שחקנים, מוזיקאים וציירים, והיא הרבתה להתכתב איתם.
היא נולדה באוקראינה ולמדה עד גיל שמונה בגן ילדים ובבית-ספר עברי מרשת "תרבות", שאביה שמואל היה אחד ממייסדיה. ב-1925 עלתה לארץ עם אביה ואמה. תחילה התגוררה המשפחה בחיפה, ולאחר כשנה עברה לתל-אביב. שרירא למדה בבתי-ספר בתל-אביב, שאת אחד מהם, בית-הספר התיכון נורדיה, ניהל אביה. מתקופת לימודיה בבית-הספר העממי גאולה מצויה עדותו של חברהּ לכיתה יזהר סמילנסקי (הסופר ס' יזהר), בספרו "מקדמות": "הילדה שחורת השיער ושחורת העיניים שושנה, שידעה מי הוא דוסטויבסקי".
שושנה שרירא (כל הצילומים: באדיבות בתה, אילת אלגור-גורפינקל)
על אף שנולדה באוקראינה, ראתה שרירא את עצמה כתל-אביבית מלידה, עד שכתבה לימים: "לפי מיטב רצוני וידיעתי נולדתי כאן, בעיר תל-אביב הקטנה, ומכאן כל כמיהותַי ונופַי, צרותַי ואהבותַי".
בשנים 1935–1938 למדה בקינגס קולג' בלונדון ספרות, בלשנות ופסיכולוגיה חינוכית, ושלחה משם רשימות ראשונות לפרסום בארץ. הן ראו אור ב"דבר", ב"הארץ" ובכתב-העת הספרותי "גליונות". קשר מיוחד נוצר בינה לבין הסופר והעורך אברהם שלונסקי, שבאותה תקופה ערך את המוסף הספרותי של "הארץ". היא כתבה לעתים קרובות על נושאי נשים, ומאמרה הראשון ב"הארץ" נשא את השם "נשים בספרות".
בשובה ארצה הצטרפה למערכת "הבוקר", יומון הימין המתון (הציונים-הכלליים), ובו כתבה עד אמצע שנות ה-50 במגוון של נושאים. היא היתה חברת מערכת פעילה וכתבה בעיתון כתבות, רשימות, מאמרים וסיפורים. כן תרמה מפרי עטה לשבועון "הבוקר לילדים".
במדור "חיים קטנים" ב"הבוקר", שזכה להצלחה גדולה, הביאה בשנות ה-40 בעיקר סיפורים אישיים. היא הסבירה באחת מרשימותיה את מגמתה במדור: "בכוונתי להצביע על פינה קטנה אחת בחיי המעשה, בחיים של ממש. אנשים שולחים לי חומר, מכתבים, כל מיני עצות. כנראה שיש קוראים למדורי הצנוע הזה". ובמקום אחר, בהתייחסה לקו של מדורהּ: "ניסיתי לנחם את הדוויים".
באותה תקופה הרבתה לכתוב ב"הבוקר" גם על נושאים תרבותיים, אמנותיים וספרותיים, הן בכתבות והן ברשימות ביקורת. על עבודתה העיתונאית והספרותית ניתן ללמוד הרבה מחליפת מכתבים שניהלה בשנים 1942–1946 עם בעלה, אריאל כהן, שהתגייס לצבא הבריטי ושירת בגדודים היהודיים ולאחר מכן בחי"ל (הבריגדה היהודית), בחזית איטליה.
שרירא ובעלה החייל אריאל כהן בחוף תל-אביב, בימי מלחמת העולם השנייה
מכתביהם של השניים קובצו ב-2011 בספר "והיו הנעליים מאושרות – יומן מכתבים 1942–1946" (הוצאת הקיבוץ-המאוחד). ממכתביה ניתן לעמוד לא רק על החיים בתל-אביב בתקופת מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, אלא גם על עבודתה כעיתונאית ועל עבודת העיתונאים בכלל בתקופה הסוערת ההיא; נסיעות למקומות הסיקור, מסיבות עיתונאים, ישיבות במערכת ואירועים שונים, גם חריגים. לדוגמה, דיווח ממערכת "הבוקר" מינואר 1943: "הקריקטוריסט שלנו [מולא צייטלין] היכה את המזכיר האדמוני [יצחק זיו-אב] במידה כזו עד שאיבד את הכרתו ולקחוהו למגן דוד אדום. עשו לו ניתוח וכעת היא שוכב בבית ומחלים. המכה טען שהוא נוקם בזה את נקמת כולם".
את מאמריה ורשימותיה נהגה שרירא לשלוח לבעלה החייל, ואלה לא תמיד הגיעו אליו. לעזרתו באו חיילים אחרים שקיבלו את "הבוקר" מבני משפחותיהם בארץ, ומיהרו לבשר לו מה כתבה אשתו העיתונאית.
שרירא היתה תקופה ארוכה אחת העיתונאיות היחידות בתל-אביב, וחזיון נפרץ היה שבמסיבת עיתונאים שבה השתתפה לצד עיתונאים גברים, היה הנואם פותח את דבריו במלים "גבירתי ורבותי". לפי התיאורים והתצלומים היא היתה לבושה תמיד בבגדים הדורים, ולא אחת חבשה כובע, לא דווקא נשי, ומשכה תשומת לב רבה.
חליפת המכתבים מאפשרת הצצה לעולם הכתיבה של שרירא בימים ההם. שרירא כתבה לבעלה מה היא מתכוונת לכתוב, כיצד הצליחה ומה היו התגובות של העורכים לפני הפרסום ואחריו. היא לא הסתירה את סיפוקה מכך שעורכים ועמיתים שיבחו את כתיבתה.
יחס מיוחד היה לה לשרידי השואה, ובמיוחד לילדים שבהם. היא ליוותה את הגעתם לארץ ואת שלבי קליטתם של "ילדי טהרן" – קרוב ל-1,000 ילדים ובני נוער שהגיעו ארצה דרך טהרן, רבים מהם יתומים. היא אף ערכה את הקובץ "אודים" – יומנים, סיפורים ושירים מפרי עטם של "ילדי טהרן" (1943) – פרסום ראשון ובו פרטים על השואה ונדודיהם של הילדים לאורך אלפי קילומטרים.
במערכת "הבוקר" מילאה תפקידים שונים. לעתים, בשל שליטתה באנגלית, נתבקשה לתרגם ידיעות של סוכנויות הידיעות. כך היה ביוני 1944, כשהגיעה הידיעה הראשונה על פלישת בעלות-הברית לנורמנדיה. במכתב לבעלה כתבה: "נתכבדתי בתרגום הידיעה הסנסציונית הזו".
על שרירא, התל-אביבית כל-כך, הוטל גם חלק מ"תיק ירושלים" של העיתון. ל"הבוקר" היה סניף בירושלים, בראשותו של גבריאל צפרוני, אך שושנה שרירא עלתה אחת לשבוע לירושלים והביאה משם כתבות ודברי פרשנות שכללה במדור "רשימות ירושלמיות". לרוב הופיע המדור אחת לשבוע, אך באוגוסט 1945, למשל, הוא פורסם שבע פעמים וכלל לא פחות מ-20 נושאים.
שרירא משכה גם בעט סופרים. בין ספריה "היאור הירוק" (1947), קובץ סיפורים שכמה מהם הופיעו קודם לכן בעיתונים ובכתבי-עת; "לחם האוהבים" (1957), רומן על תקופת המחתרות; "שערי עזה" (רומן, 1960) ו"אלמני הקש הצהובים – על תל-אביב או רומן ביוגרפי" (1979). כן עסקה בתרגום ספרים מאנגלית, ובין תרגומיה "אהבה וגאווה" מאת ג'יין אוסטין (1952). ספרה "שערי עזה" זיכה אותה בפרס אוסישקין לספרות (1960).
היא היתה חברה פעילה באגודת הסופרים והשתתפה בוועדות שיפוט ספרותיות. על כתיבתה העיתונאית והספרותית, הפמיניסטית במידה רבה, נכתבו במהלך השנים מחקרים אקדמיים בארץ ומחוצה לה. חוקרת הספרות פרופ' יפה ברלוביץ' הגדירה אותה כאחת "האמהות הספרותיות" של סופרות זמננו.
בעלה, אריאל כהן, היה אחד מרואי-החשבון הנודעים בארץ, ובגיל מבוגר למד ציור והרבה לצייר. בני הזוג התגוררו לסירוגין בתל-אביב ובקריית האמנים בצפת. שרירא כתבה מאמצע שנות ה-50 ואילך בעיתונים ובכתבי-עת שונים – "דבר", "הארץ", "גזית", "החינוך" ועוד. לרוב היו אלה רשימות ספרותיות, ביקורות על ספרים וזכרונות מתל-אביב של פעם.
יצירתה העיתונאית והספרותית של שרירא היא כר פורה לחוקרי הארץ בכלל ותל-אביב בפרט. כתבותיה, מאמריה וזכרונותיה, שהעלתה על הכתב או שפורסמו לאחר מותה (כגון ספר המכתבים שהוזכר לעיל), מעמידים לרשות החוקר והקורא בן זמננו חומר רב חשיבות מנקודת מבטה של אשה ידענית, סקרנית ורגישה, שכתבה על נושאים העומדים ברומו של עולם, על עולם הבוהמה וגם על חלכאים ונדכאים.
שרירא במסיבת עיתונאים בבית-החולים החלמה ברמת-גן, 1942
מאמרה "שפת-הים שפת-העם", שפורסם בכתב-העת "גזית" ב-1984, הוא שיר הלל לשפת הים של תל-אביב. כפי שלירושלים יש הכותל המערבי, כך גם לתל-אביב יש כותל משלה – הים, שאליו נוהרים המונים. שרירא תיארה את שפת הים בתקופות שונות הזכורות לה, מילדותה ועד זקנותה. "זהו איתן הטבע היחיד של תל-אביב. לא נוי לה ולא הרים, רק ים-ים-ים".
שרירא האריכה ימים. היא נפטרה ב-2003, בגיל 86. כתביה, יצירותיה ואף הטיוטות שכתבה נמסרו למשמרת ולמחקר למכון לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה ושוורץ קיפ באוניברסיטת תל-אביב.
