זיכרון אישי מהמאה שעברה: ב-17 ביולי 1978 נחתתי בלונדון כדי לסקר את ועידת לידס, שנועדה לנסות לחלץ את המו"מ הישראלי-מצרי מהמשבר שבו היה תקוע זה חצי שנה – כמעט מאז ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים. זו היתה ועידה דלת משתתפים: שר החוץ הישראלי, משה דיין, בלוויית חמישה יועצים ועוזרים; שר החוץ המצרי, אבראהים כאמל, ועימו ארבעה מלווים; ומזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס, כשלצדו שבעה אנשים.
זה נתון יסוד שמכביד מאוד על הסיקור העיתונאי: שלושה נושאים-ונותנים ראשיים, מלווים במספר קטן של עוזרים, שאינם נוכחים בהכרח בכל השיחות. וכאילו לא די בכך, הוועידה הועתקה מאתר כינוסה המקורי – מלון צ'רצ'יל בלונדון – לאחוזה מרוחקת, טירת לידס, שלעיתונאים לא היתה גישה אליה.
התנאים הסביבתיים הללו מנעו משליחי העיתונות הישראלית למלא את תפקידם כראוי. היינו תקועים במלון צ'רצ'יל, מקום נעים בפני עצמו, כשאנחנו תלויים לחלוטין בהחלטתו של נפתלי לביא, דוברו ואיש סודו של השר דיין, מתי לצלצל אלינו ומה לומר לכל אחד מאיתנו. זה היה לפני עידן הטלפון הנייד, לא היו לנו מספרי הטלפון בחדריהם של חברי המשלחת בטירה המרוחקת, ואם נמצא בינינו מי שהיו לו קשרים כלשהם עם חברי המשלחת האמריקאית, הרי אלה שמרו על ריחוק מכוון כדי להבטיח את חשאיות השיחות. וכך היינו מכונסים בשעות הערב, איש-איש בחדרו, ממתינים בקוצר רוח לצלצול הגואל של נפתלי לביא ומנסים לשאוב ממנו מעט מידע ממשי כדי להזין את דיווחינו לארץ.
זה היה משחק מכור מראש: היה ברור שכולנו, כל הכתבים המדיניים שנשלחו ללונדון לסקר את המפגש, נתונים לחסדו של לביא; שלאיש מאיתנו אין יכולת ממשית להגיע למידע עצמאי על המתרחש במצודה; שהריחוק הגיאוגרפי מהנפשות הפועלות, מרותו התקיפה של דיין על מלוויו, שהרתיעה אותם מלשוחח עם עיתונאים, ואילוצי הזמן (הבדלי השעות בין ישראל בריטניה) כופים עלינו סיקור מתוזמר ולקוני במיוחד.
וכך היה. הדיווחים העיתונאיים מלונדון היו דומים, דלים במידע חדש ועטופים בהסברי רקע. הפיצוי הגיע עם תום הוועידה (היא נמשכה יומיים וחצי), כאשר המשלחת הישראלית שבה מהטירה ללונדון. דיין כינס את הכתבים הישראלים, שיתף אותם במידע (סלקטיבי) על המו"מ הישראלי-מצרי והשמיע הערכה חיובית על סיכוייו להתפתח הלאה. די היה בעצם התדרוך של דיין כדי להזין בבשר אינפורמטיבי את הדיווחים המסכמים על ועידת לידס. לימים התברר כי שר החוץ (ומלוויו ששוב ניתן היה לתקשר איתם) הסתיר מהעיתונאים את העיקר: עמדות חדשות שהציג בוועידה בניסיון לשבור את הקרח, ללא תיאום מראש עם ראש הממשלה מנחם בגין.
התיאור הזה אינו יוצא דופן: סיקורם של מפגשים מדיניים רגישים מתקיים בתנאים דומים (אולי פחות קיצוניים): הנושאים-ונותנים חותרים לשלוט במידע הנמסר לעיתונאים, והם עושים כמיטב יכולתם (כולל שקרים והטעיות) כדי להסתיר מהציבור חילופי דברים, סיכומים או עמדות שחשיפתם תגרום להם מבוכה. יכולתם של הכתבים המסקרים לחשוף את סודות המו"מ בעודו מתנהל מוגבלת מאוד, והיא נשענת לא פעם על מקורות מכלי שני ושלישי (בכללם עיתונאים זרים).
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין וסגן שר החוץ זאב אלקין מסתודדים בעיר סוצ'י שברוסיה (צילום: דף הפייסבוק של ראש הממשלה)
על רקע זה כדאי להתבונן בדיווחים של השבועיים האחרונים על פגישת נתניהו-פוטין בעיר הנופש סוצ'י ב-14 במאי 2013. נתניהו יצא לרוסיה כשהתקשורת הישראלית מדווחת פה אחד שמטרת נסיעתו היא לנסות לבלום את כוונת רוסיה להעביר לסוריה טילי קרקע אוויר משוכללים מדגם 300-S. הוא שב באותו יום, ערב חג השבועות, כשהסיקור באתרי החדשות ברשת, ברדיו ובטלוויזיה מסתמך, בעיקר, על מסיבת עיתונאים משותפת שערכו המארח ואורחו. כמתבקש, המידע בכל ערוצי החדשות הבינלאומיים היה דומה: פוטין הזהיר מפני צעדים שעלולים לסבך את המצב במזרח התיכון. נתניהו הודה על ההזדמנות שניתנה לו לבחון יחד דרכים לייצב את האזור ולהביא לו ביטחון.
הפרשנים הישראלים, לעומת זאת, היו חלוקים בדעתם על תוצאותיה המעשיות של פסגת הבזק: בעוד שאטילה שומפלבי הדגיש ב-ynet כי שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אמר ימים אחדים קודם לכן שלארצו אין תוכניות לחתום על עסקאות חדשות למכירת טילי 300-S לסוריה, הוא נמנע מלומר שרוסיה לא תיישם חוזים בתחום זה שכבר נחתמו עם משטרו של אסד; ואילו אתר "וואלה" ציטט את לברוב כמי שאמר (לכאורה) שרוסיה תמלא את התחייבויותיה לדמשק, אולם לא תכלול במכירה מערכות 300-S. מבולבלים? האזינו לערן זינגר בקול-ישראל, המסתמך על דברים שאמר לברוב לרשת הטלוויזיה הלבנונית אל-מיאדין: "רוסיה תספק טילי 300-S לסוריה. מדובר בחוזה שנחתם בעבר, ומוסקבה אינה מפרה שום חוק באספקת המערכות האלה".
עיתוני יום חמישי, ה-16 במאי 2013, לא הבהירו את תמונת המצב: בעוד שרוב העיתונים מציגים את המפגש ככישלון של נתניהו, שלא הצליח לשכנע את פוטין להימנע ממשלוח הטילים המתוחכמים לאסד, "ישראל היום" ממסגר את השיחה בין השניים באור חיובי ("הפגישה בין השניים הוגדרה טובה וחמה"). אורן פרסיקו עמד על כך בהרחבה באתר זה. וכאילו לא די בכך, כלי תקשורת רבים בארץ נאחזו שלשום (יום ראשון) בדיווח של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, ולפיו פוטין ונתניהו הגיעו בפגישתם בסוצ'י להבנה חשאית שעל-פיה רוסיה אכן תימנע מלספק טילי 300-S לדמשק, תמורת הבטחה של נתניהו שישראל לא תשוב ותתקוף יעדים בתוך סוריה. לכמה שעות הוצף המרחב התקשורתי בחדשה המסעירה הזו (ראו, למשל, דיווח בגלי-צה"ל), עד שהחליפה אותה הכחשה גורפת, הגם שלא מיוחסת למקור מזוהה (ראו, למשל, את הדיווח ב"וואלה").
בעוד שורות אלו מוקלדות (יום שלישי, 14.00), מפיצות סוכנויות הידיעות את הבשורה הבאה: סגן שר החוץ הרוסי, סרגיי ריבקוב, הצהיר כי ארצו תספק לסוריה את הטילים "כדי למנוע התערבות זרה ולצנן כמה חמומי מוח". הידיעה אינה מפרשת למי הכוונה ב"חמומי מוח" – לישראל או למדינות מערב אירופה, שהחליטו אתמול להסיר את אמברגו הנשק מעל סוריה.
מכל מקום, אם לא תבוא בשעות הקרובות הכחשה גם לדיווח המסעיר הזה (מסעיר בהתחשב בחומרה המיוחדת שבה התייחסה ישראל לאספקת מערכות הטילים המתקדמות למשטרו של אסד), ניתן יהיה להתבונן במבט מפוכח על תוצאות מסעו של נתניהו לפוטין ועל הקש והגבבה שהתקשורת הלעיטה בהם את הציבור בסיקור האירוע הזה. מבט שני ינחיל פעם נוספת לקח ידוע: עיתונות זרה אינה מקור מהימן יותר מעיתונות מקומית.