היא היתה התגלמות התקווה. היא חלמה, היא אמרה "שמע ישראל", היא החזיקה אצבעות, היא הסבירה למי שרק רצה לשמוע כמה זה "מגיע לי". "היא", זו מדינה שלמה שנדבקה בקדחת מדליה וגמרה עם מלריה. תקווה שנשטפה בגלים המעצבנים וברוח הבוגדנית של חופי ויימות.

בעיני רוב הכתבים, הפרשנים והשדרים, אולימפיאדת לונדון היתה הרבה יותר מחגיגה עולמית. היא היתה הזדמנות להגביה את להבות מדורת השבט, לחזק את הזקפה הלאומית, להוכיח לעולם העוין שאנחנו על המפה ונישאר במפה. אלא שהמדליה, ערמומית שכמותה, סירבה ליישר קו עם הפנטזיה הציונית.

הסיכוי למדליה הפך את תושבי המדינה שותפים למרדף אובססיבי. התקשורת דאגה לשמור את ההיסטריה על חום גבוה. ההערכות האופטימיות לא התביישו לדבר על שלוש-ארבע מדליות, אולי רק שתיים, אחת במקרה הגרוע, אבל דגל ישראל יעלה מתישהו ואלכס גלעדי שלנו יהיה שם כדי לענוד לצוואר הנכון. ברור שזה יגיע מהג'ודו, אולי בעצם מהקליעה, בטוח שמההתעמלות, אלף אחוז מהשיט.

התקווה רחשה עד לרגע האחרון, גם כשהספורט הלאומי החדש היה במשך כמה ימים ניחום אבלים. נשיא המדינה צילצל לאריק זאבי, ראש הממשלה לאלכס שטילוב, אבל לכולם היה ברור שהרגע הגדול עוד לפנינו. ששיחת הטלפון הבאה בשידור ישיר של אישיות ממלכתית רמת דרג תהיה לזוכה. לא פחות חשוב מצילום ליד גווייה של שריונית מצרית, עניין ששקול למדליה כשלעצמו.

אלכס שטילוב היה מנומס כשנתניהו היגג באוזניו שכל המדינה גאה בו. הוא היה יכול לנצל את הרגע שבו לשכת ראש הממשלה הפקיעה צוות צילום מערוץ 1 כדי לשדר ישירות את שיחת הטלפון הלאומית, ולהגיד משהו כמו: תודה לך אדוני, אבל במקום לצלצל אלי, למה שלא תצלצל לשר האוצר ותורה לו להעביר תקציבים לדבר הזה שמביא הביא הרבה כבוד למדינה? אבל השעה קשה, ובזמנים קשים ההצגה המיופייפת חייבת להימשך.

התקשורת העניקה בחודשים האחרונים יותר מקום לענפי הספורט הקטנים. ככה זה בשנה שבה בערב קיץ לח מרחפות חמש טבעות משתלבות. פה ושם אפשר היה לזהות יחס פטרון-פטריוטי כלפי הספורטאים האלה. סוג של תגידו תודה שבמקום כתבה על חלוץ מכבי נתניה ביזבזנו מקום על שחייה.

כארבע שעות אחרי הכישלון של קורזיץ, כשההלם עוד היה גדול, כשתוכנית רדיו ניסתה לגרום ליו"ר הוועד האולימפי ללכת הביתה ובאתרים ניסו להסביר את הכישלון, ב-one כבר חתכו מהבלי העולם היישר אל הכותרת שעבורם היא הכי טבעית ונכונה: עכו נגד מכבי חיפה בגביע הטוטו. כי מספיק התעסקנו בשבועיים האחרונים עם ענפים שמבריחים קוראים. תרבות ספורט מפותחת תמיד היתה כאן.

הפתיחה לאולימפיאדה היתה סוחפת. בלטה במיוחד הכותרת "אחריה" תחת תצלום של קורזיץ בשער המוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות". גם יתר המוספים החגיגיים הכתירו את הגיבורים לשעה, אלה שבסיום הטקס יחזרו בארבע השנים הבאות לשגרת העמודים האחרונים.

כשבועיים לפני פתיחת האולימפיאדה יצא ספורט "מעריב" עם כתבת שער על איזי בורוביץ', שהתפטר מתפקידו כיו"ר מכון וינגייט. "כמו שהספורט מתנהל פה, וינגייט לא יכול להתקיים", אמר, וסיפר את הסיפור כולו: אין די תקציבים, המתקנים מתפוררים, הענפים מדשדשים. גם קומץ מדליות אולימפיות מהעבר לא יכסו על כשל מתמשך. העובדה הזאת ידועה לכל עיתונאי פינג-פונג מתחיל, אבל המרדף אחרי המדליות בעיצומו, ולעזאזל המציאות. הפרשנים טענו שהסיכוי טוב מאוד, הספורטאים התייצבו בשורה לטקס וירטואלי של חלוקת אותות, והכותרות שצריכות למכור עיתונים ואתרים היו פטריוטיות במיוחד.

מוספי האולימפיאדה היו צריכים לאמץ דווקא את רוח הייאוש שפיזר בורוביץ' באותה כתבה ב"מעריב". במקום תופים ומחולות, לחשוף שוב את המצב הקשה של הענפים ושל הספורטאים, שרבים מהם חיים מהיד אל הפה. לאותת לקוראים ולעסקנים שאולימפיאדה אינה רק חגיגה, אלא גם הזדמנות לדיאגנוזה של המחלה.

ולא שמצופה מהעיתונאים להפוך לנביאים ולחזות שישראל תחזור מלונדון חפוית ראש, על אף שב"וואלה" דווקא ידעו לספר אחרי שיוט האכזבה של קורזיץ ש"הכישלון בלונדון היה צפוי מראש". כלומר, הם ידעו, אבל לא סיפרו לנו. אפשר וצריך היה למנף את האולימפיאדה לא רק כדי לחזק את המורל במיצג שווא של אימפריית ספורט מהלבנט.

אלא שקל יותר, וכרוך בהרבה פחות סיכון, לקונן מאשר לחקור. רגע לפני ההתרסקות הקולוסלית, דומה היה שהפנטזיות קורמות עור וגידים. 1 באוגוסט היה יום נפלא לישראל במשחקי לונדון. "אנדיוני" עלו לרבע הגמר בטניס זוגות, טומרקין שחה לגמר בבריכה, שטילוב קיפץ לגמר בהתעמלות, קורזיץ עם מקום שני בשיט.

"איזה יום!", בישר למחרת שער הספורט ב"ידיעות אחרונות", והציג את אריק זאבי מניף ידיים בחיוך של ניצחון, שהרי תיכף הוא אמור לקפוץ למזרן ולהביא מדליה. "זבנג וגמרנו", הציעו ב"מעריב" בכותרת חצי אופטימית, חצי מתחכמת. אלא שעוד לפני שיבשו צבעי הכחול-לבן החגיגיים בשערים, עף זאבי בתוך חצי דקה לקול ה"אוי ואבוי" של יעל ארד בערוץ 1.

ובכלל, ערוץ 1 הפך את עצמו לחלק אינטגרלי מהמשלחת הישראלית והתנהל בהתאם. עוד לפני שמיסטר בין הספיק למצמץ בטקס הפתיחה, מיהרו מנהלי רוממה לענוד לעצמם מדליה בפרומו עצמי זחוח. הם הכריזו על המון שידורים בלעדיים באיכויות צפייה שגיבות, עם הבטחה שנראה את כל הספורטאים הישראלים. אלא שאת הניצחון בטניס זוגות הם פיספסו בגלל רשלנות.

העובדה שלא היו ערוצי טלוויזיה שרכשו מהם שידורים ישירים גרמה לאובדן עשתונות בערוץ 1 ולחוסר עקביות בנוגע למה משדרים ועל מה מוותרים. הנה קופצים לבריכה, הופ חוזרים להתעמלות, במעבר חד חותכים לטריאתלון, ובינתיים צריך להראות קצת כדורגל ואז למהר חזרה לאתלטיקה. מין ברדק שידורים של ערוץ בודד שנתקע עם המון סחורה על המדף, מתבלבל מרוב השפע והופך את הצפייה למעצבנת.

ברשות השידור הבטיחו אתר אינטרנט מדהים עם ים שידורים במקביל, אבל לא עמדו בציפיות שיצרו. בקושי אפשר היה לצפות בשתי תחרויות בשני חלונות, ואם פתחת שלישי, הוא תקע את כולם. תלונות דומות קיבלתי מצופים אחרים. לפעמים משקולן הניף איזה 100 ק"ג לצלילי דאנס שנדחפו מהשחייה הצורנית, הגם שלא לחצת פליי על שידורי הענף הזה. ואם ביקשת לראות כדורעף חופים, יכול להיות שנפלת דווקא על התעמלות.

לפעמים המציאות עצמה היא מטאפורה מוצלחת יותר מכל מטאפורה שהיינו יכולים לנסח עבורה. אם ערוץ הטלוויזיה הממלכתי – שהיה לו המון זמן להיערך ולא התבייש להציג את עצמו כאילו נולד עם מדליה בפה – מפשל בטור הנדסי בדיוק כפי שכל אדם שעוקב אחרי רשות השידור בשנים האחרונות היה יכול לנחש; ואם כל כלי התקשורת כמעט מצטרפים לתזמורת ה"חכו חכו, הנה זה בא", גם כשברור שמשיח לא בא, הגם שלא מפסיק לטלפן – מה הפלא שמשלחת שחוזרת בידיים ריקות מנפיקה מכל פרשן את הסיסמה "ערפו את ראשו", לא חשוב של מי.

מלאכת שיקום הספורט היא גם תפקידה של התקשורת, לא פחות משל האחראים על השיבר. במקום לשתף פעולה עם אחיזת העיניים הגרנדיוזית שהסיכוי למדליה יוצר, היה עליה לזכור ולהזכיר, לא רק בימים אולימפיים, אלא כל השנה, שהצלחה בינלאומית כרוכה בתקציבים הגיוניים, מינהל תקין ושידוד מערכות כולל. וכן, גם הנחלה של תודעת ספורט, לא רק של כדורגל. לגמרי לא בטוח שעד ריו 2016 זה יקרה. מה שכן, קדחת המדליות תכה כאן שוב.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il