"פי-האתון", עיתון הסטודנטים של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, מפחד מנושאים שעיתוני סטודנטים מתעסקים בהם לרוב, חדל מלנסות לקיים ביקורת והפסיק לתחקר או לתת במה לסטודנטים. ארבעה גליונות רצופים מהזמן האחרון ניתנים לסיכום בביטוי "סקס מוכר", שאכן הופיע במפורש ב"דבר העורך" באחד מהם (9.4.13), גיליון שהוקדש ליחסים סאדו-מזוכיסטיים (על השער: אשה קשורה תחת הכותרת "הצלף ומשול". כותרת הכתבה עצמה היתה "אדון כי שוט". באמת).

בגיליון אחר (מה-22.1.13) עסקה הכתבה השנייה בגודלה בעיתון בחנויות לאביזרי מין בירושלים ושיחה עם בעליהם. הכתבה הראשית, שיש לציינה לטובה, עסקה בכך שלראשונה הנהגת אגודת הסטודנטים היא נשית כולה, כולל ראיון – הנוטה אמנם לפשטנות – עם ארבע המנהיגות החדשות. בגיליון הבא עסקה הכתבה הראשית בתופעת הזנות בירושלים ("אזור תעשייה"). אמנם למשך פסקה ניתנה הבימה לדברים שאמרה סטודנטית העוסקת בזנות, אך רוב הכתבה הוקדשה לתיאורים גרפיים יותר ופחות של התופעה.

הגיליון שלאחר מכן (19.3.13) עסק בעישון קנביס בקמפוסים של האוניברסיטה העברית, נושא חשוב ומרתק על שאלת סמכות האכיפה בתוך קמפוסים אקדמיים – אך הכתבה עסקה בעיקר במקומות מומלצים לעישון, בהשפעות המוצלחות יותר או פחות של קנביס על סטודנטים הצורכים אותו ובהבדל בין צרכנים ממדעי הרוח והחברה בהר-הצופים לבין המעשנים בגבעת-רם הלומדים מדעי הטבע.

בגיליון הבא של "פי האתון" המשיכה המגמה, והפעם, כאמור, יחסים סאדו-מזוכיסטיים. לא מן ההיבט הסטודנטיאלי או התחקירי, אלא בעיקר זה התיאורי, כלומר הצהוב.

את התגובה המשעשעת ביותר לבחירה העיתונאית הזאת של "פי האתון" ניתן למצוא במתחרה החדש בגזרת העיתונים הסטודנטיאלים בבירה – "זקני ציון", היוצא פעם בחודש ומחולק בקמפוסים בבירה. ב"זקני ציון" הבינו כנראה לאן נושבת הרוח בחדרי העריכה של "פי האתון". בסקר של האגודה, אחת התלונות הנפוצות ביותר, תלונה חוצת קמפוסים, היתה כלפי עיתון הסטודנטים הוותיק ("שמאלני מדי" ו"לא קשור לסטודנטים" היו העיקריות), וכך במדור הסאטירי בגיליון האחרון (גיליון 7, אייר, תשע"ג) של "זקני ציון" פירסמו את העקיצה הבאה:

מתוך עיתון הסטודנטים "זקני ציון"

מין וסמים הם בוודאי נושאים בעלי חשיבות המעסיקים סטודנטים, והתעלמות מהם תהיה דבר מגונה, אבל מי אמר שחייבים לכתוב אך ורק עליהם? ב"פי האתון" מבכרים עיסוק אינטנסיבי ובוטה בנושאים הללו, ולאו דווקא מהפן הסטודנטיאלי שלהם, תוך הדגשת כל מה שצהוב. דבר העורך באחד הגליונות האחרונים, שבאופן יוצא דופן לא נכתב על-ידי העורך, אלא על-ידי כותבת הכתבה הראשית, כלל הצהרה נדירה של עיתון המודה בצהובונותו: "סביר להניח שאת הכתבה הזו (בעמ' 20) דווקא תקראו. ובשתי מלים יסכם זאת העורך שלי, עם חיוך מאוזן לאוזן: 'סקס מוכר'".

לא זה המצב בעיתוני סטודנטים אחרים. בזמן שעל שער "פי האתון" מופיעות תמונות אילוסטרציה של שוטים, שמלות מורמות ומריחואנה, שער "פקטור" הטכניוני מציע ראיון עם זוכה פרס נובל לכימיה מהטכניון או כתבות על הבחירות לעיריית חיפה; ו"זקני ציון" הירושלמי מקדם בשעריו כתבה על נגישות לנכים בקמפוסים של האוניברסיטה או אוסף כתבות על "השבת הירושלמית".

בשיחה עם עורך ב"פי האתון", בנושא אחר דווקא, נאמר לי כי הסיבה להצטמצמותו של החלק האקטואלי לעומת החלק המגזיני היא כי "הסטודנטים לא מסוגלים לקרוא כל-כך הרבה. במקרה המקסימלי אפשר להקצות ידיעה של חצי עמוד, אבל צריך בשביל זה כותרת גדולה ותמונה, אי-אפשר לצפות מאיתנו לפרסם דברים כאלה [כתבות אורך, תחקירים וכו'] אם אף אחד לא יקרא אותם".

בגליונות שיצאו מאז ניכרת האטה בריצה אל הקל והצהוב. כתבת שער על ותיקי מלחמת העולם השנייה, הווטרנים, צעדתם השנתית בירושלים והתקבלותם בחברה הישראלית נראית כמו ניצנים לשינוי כיוון. ביקורת כלשהי על האגודה, שנמצאת בשפע בעיתון "זקני ציון" המתחרה, שאינו ממומן על-ידיה, ושהכרחית לתפקוד נכון של האגודה וחיונית לקיום עיתון סטודנטים אמיתי – עדיין אינה מתפרסמת ב"פי האתון".

טרם הובהרה מגמתו של "פי האתון" בבחירת נושאים. עובדה זו, לצד התחלופה השנתית הגבוהה של כותבי העיתון, מעוררות את התהייה, האם המגמה הזו תיעצר בשנה הבאה, או רק תחריף.

עומר שכטר הוא סטודנט באוניברסיטה העברית וחבר באגודת הסטודנטים