אומרים שרמתה של העיתונות יורדת. אז אומרים. הנה, ביום חמישי האחרון (23.5.13) שודרה בחדשות ערוץ 10 כתבתו של אלמוג בוקר, הסוטרת בפרצופיהם של כל מבקרי העיתונות הציניים והמצקצקים בלשונם. בכתבה זו, שמגישת החדשות תמר איש-שלום קידמה שוב ושוב לפני כל הפסקת פרסומות, צולמה זהבה טפירו, דודתו של אבנר כהן, מנהל הבנק הנרצח מבאר-שבע, שביקשה לשוחח עם בני משפחתו של הרוצח שהתאבד.

מה בעצם רוצה טפירו מבני משפחתו של הרוצח? "חשוב לי להבין מדוע אחותו לא פנתה לרשויות למרות שהיא טענה כי הוא סובל מטראומה מהצבא".

טפירו מגיעה אל בית המשפחה, נוקשת על הדלת, אך ללא הועיל. הקריינות של בוקר אינה מותירה מקום לספק באשר למושא הזדהותו: "למרות שהצהירה כי פניה לשלום, מצאה את עצמה טפירו עומדת דקות ארוכות מאחורי הדלת הסגורה שבני המשפחה מסרבים לפתוח".

אתם מבינים? המנוולים האלה, לא מספיק שגידלו רוצח אצלם בבית, עכשיו הם גם לא מוכנים אפילו לפתוח את הדלת לדודה האבלה, שבסך-הכל רוצה לקבל תשובה לשאלה תמימה. "'אני לא ישנה, הפה שלי יבש, הגוף רועד ודמותו לא מרפה ממני', אמרה טפירו רגע לפני שעלתה לדירת משפחת אלון. 'אני לא רוצה עימות, רק לקבל תשובה לשאלה שלי', היא הבהירה את כוונותיה מחוץ לדלת".

לא ייאמן. טפירו טורחת ומגיעה לבית משפחת הרוצח, הפה שלה יבש, היא רועדת כולה, ואפילו כוס מים לא מציעים לה. שלא לדבר על כיסא או לפחות שרפרף. מה אני אגיד לכם, פשוט אין בושה.

אבל הנה, רגע אחד, משהו בכל קורה שם. משהו זז. הדלת – אני לא מאמין! – הדלת נפתחת; ראשה של אשה מבוגרת מציץ להרף עין, ונראה כאילו זה הולך לקרות, והדודה טפירו תקבל סוף-סוף את התשובה לשאלתה (תזכירו לי רגע, מה היתה השאלה? בעצם לא חשוב)... אבל לא, האשה שמאחורי הדלת מבחינה במצלמת הטלוויזיה – אה, נכון, כל זה קורה בליווי עיתונאי ומצלמה – וטורקת את הדלת בפניה של הדודה המתאבלת.

דקה אחת וארבעים ותשע שניות בסך-הכל. אבל איזו רמה! איזו קלאסה! איזו עיתונות נשכנית, ביקורתית, חתרנית; עיתונות שאינה חוששת מהאמת, שאינה יראה מתמונות קשות; עיתונות של עובדות אבל גם של ערכים, של רגשות דקים ועדינים אך גם של המיה גועשת של הלב; עיתונות אובייקטיבית אבל לא ניטרלית; עיתונת של אג'נדה אבל לא של דעות קדומות...

אפשר רק לדמיין את רגעי היווצרותה של כתבה מופתית שכזאת: עורך מהדורת החדשות של ערוץ 10 מתקשר לאלמוג בוקר ואומר לו, "שמע, הדודה של מנהל הבנק התקשרה אלי ואמרה שהיא רוצה ללכת ולדבר עם המשפחה של הרוצח. למה שלא תיקח צוות צילום ותלך איתה? יהיה יופי של אייטם אותנטי"; או שאולי היה זה בוקר עצמו שקיבל את פנייתה של טפירו והציע את הרעיון לעורך? או שמישהו – בוקר, העורך, ואולי המגישה תמר איש-שלום – פנה אל הדודה טפירו ואמר לה, "תגידי, את רוצה להיות בטלוויזיה? אז למה שלא תלכי למשפחה של הרוצח ותנסי לדבר איתם? תמציאי איזו שאלה שאת רוצה לשאול אותם ותלכי. אם את מוכנה, אני שולח כתב ומצלמה. תאמיני לי, כדאי לך".

אבל לא, זה הרי לא יכול להיות. עיתונאים רציניים לא היו עושים דבר כזה. עיתונאים רציניים לא היו מביימים כתבה חסרת ערך חדשותי רק לשם גירוי וולגרי של רגשות הצופים. עיתונאים רציניים לעולם לא היו עושים דבר כזה. ועוד אומרים שרמתה של העיתונות יורדת.