רצח אופי
"האדם הסביר הוא מונח משפטי, ולמרות סבירותו, יש בו משהו בלתי סביר", כותבת תרצה פלור בפתח המוסף "ספרים" של "הארץ" (עורך: בני מר) על ספר מתח חדש של דרור משעני, "כי הוא חמקמק, האדם הסביר הזה. הוא יכול להתנהל בתלם כל חייו, ובן רגע למצוא עצמו במצוקה או להסתבך בצרות ולעשות דברים בלתי סבירים. או שאולי מעשיו יהיו סבירים לגמרי בהתחשב בסיטואציה הבלתי סבירה שנקלע אליה. כך או כך, כשאדם רוצח אדם אחר, הוא חורג באותו רגע לצמיתות מהגדרת האדם הסביר".
ובכל זאת, הרי הוא אדם – ואם כן, הוא אדם שאינו סביר, ובכל מקרה, מי שמעורר באדם הסביר תגובה רגשית. זעזוע, הלם, תדהמה. וככל שאי-הסבירות עולה, כך עשתונותיו של האדם הסביר יוכו מכה חזקה עוד יותר, לבו יפרפר, ידיו ירעדו – ואולי, כך מקווים עורכי עיתונים מימים שיש בהם עיתון, ירעדו דיין כדי לשלות מטבע מן הכיס ולרכוש גיליון. ולכן עורכי עיתונים מימים ימימה, כל אימת שהם מצליחים להשתחרר ממגבלות תרבותיות של שמרנות או טעם טוב, נוהגים להבליט ולהדגיש בשערי העיתונים באמצעים גרפיים ובמלל פרשות פלילים מחרידות.
ולכן מזעזע כל-כך להבחין כי הרצח הנורא שאירע אתמול ביישוב בנגב אינו מקבל את הטיפול הטבלואידי הרגיל של פרשות מעין אלו. "חשד: אחיות בנות 3 ו-5 נרצחו בחנק", נכתב בכותרת על שער "הארץ". בשערי העיתונים האחרים אין זכר לדיווח על הרצח. ההעדר הזה בולט במיוחד ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים ביותר וסרי הטעם ביותר בישראל, שברגיל עוסקים במיני רציחות מזעזעות בפירוט ובהרחבה, בעונג ממש.
מדוע נעדר סיקור הרצח של שתי הילדות הבדואיות משערי העיתונים, ובמיוחד משערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"? מאחר שהעיתונים – ובמיוחד השניים האמורים – נוהגים תדיר לפרסם רציחות מזעזעות בהבלטה והדגשה, ומאחר שהם עושים זאת אחרי שהם סומכים כי הדבר יסחוט תגובה רגשית עצומה מקוראיהם, אי-אפשר שלא להגיע למסקנה הנוראית, הבהירה והחדה כי עורכי העיתונים הללו סבורים כי קוראיהם לא יזדעזעו מהרצח הזה. כי שתי ילדות בדואיות מתות לא יפרפרו את לב הקוראים כמו שתי ילדות, אפילו ילדה אחת, שעורן לבן.
אירועים בולטים במגזר הערבי, ובכל מגזר מיעוטים אחר, מעוררים מיניה וביה תלונות, בדרך כלל מוצדקות, על קיפוח בסיקור. הטענות לרוב מוצדקות וכך גם התירוצים, ובסופו של דבר מיעוט הוא מיעוט וממילא יסוקר באופן מועט. כך הם פני הדברים ויש לשאוף לשפרם ולהביאם למידה הנכונה. המקרה של הילדות מאל-פורעה נדמה שונה. כאן אף אחד מהתירוצים הרגילים אינו תופס, משום שמדובר בסיפור שעיתונות הסנסציה המזוהמת שלנו היתה תופסת בשתי ידיים ובשתי רגליים, והעובדה שלא תפסה אותו אפילו באצבע מלמדת כי עבור עורכי עיתונים בישראל, בדואים אינם אזרחים סוג ב', אלא פחותים אפילו מחיות. הנה, אפילו הפרות קיבלו שער על צערן-צערנו כשהן מובלות בגיא המשחטה.
רוויה
"אולי כל הזרויות האלה מכוונות את הקורא עוד יותר קרוב, עוד יותר פנימה", כותבת פלור בהמשך הביקורת במוסף "ספרים". "בסופה של הקריאה, בתום הדרך המתפתלת, כשנסגרת החקירה והאמת יוצאת אל אור היום; אחרי שמתברר שאברהם אברהם אמנם עושה טעויות, אבל הוא גם יודע להבריק, אז משתלט העצב. אין שמחת ניצחון של בלש שהסיר איום מהרחובות. אין בכלל שמחה. קתרזיס הפענוח נמוג אל תוך תוגה. אם במהלך הקריאה קשה להניח את הספר מהיד, הרי שבסופו הוא מסרב להניח לקורא". את הביקורת היא מסיימת במלים: "הלוואי שיכולנו להגיד שדברים כאלה לא יכולים לקרות באמת".
הרמטכ"ל גנץ אתמול בגבול הצפון (צילום: טל מנור, דובר צה"ל)
"תנאי החזקת הנשק יוחמרו בעקבות הרצח בבנק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אסון המוקש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("חייל נהרג במהלך אימון בגולן"). מתחת לה מופיעים תצלום של משפחה מתייפחת והכותרת "באר-שבע בוכה". "אסד הורה על ירי לרמת-הגולן; ישראל אישרה למטוסי קרב מצריים להפציץ בצפון סיני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נמאס מהירי מסוריה; אסד ישלם מחיר", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום"; לצדה, כיתוב על גבי עיגול אדום: "גבול מעורער". מתחת לה: הכותרת "באר-שבע כולה בוכה". "הרמטכ"ל: אם אסד ידרדר את המצב בגולן, הוא יישא בתוצאות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". בתצלום נראה הרמטכ"ל כשהוא מביט דרך משקפת, אולם מאחר שהוא מצולם מגבו, לא ניתן להבחין אם עיניותיה עטויות כיסוי.
גם יובל אלבשן כותב במוסף "ספרים" על ספר מתח, של פרדיננד פון-שיראך, ש"סיפוריו החדשים עשויים לפי המתכון המוכר: קורטוב מין, מעט פשע וסופים טובים [...] בניגוד לסדרות הפשע המצליחות שבהן מעומתים השוטרים הטובים עם הפושעים הרעים, כאן אנו מתוודעים לפושעים שאינם ממש רעים", כותב אלבשן על הספר, אבל קובע: "דווקא בשל ההיכרות המרשימה של הכותב עם הנעשה בסמטאות החשוכות של החברה, מתחדדת תחושת ההחמצה ברדידות הסיפורית הזאת. היא לא מצליחה לעלות אל מעבר לתיאור עיתונאי של מספר יודע כל. וזה חבל, כי הספרות [...] מאפשרת לנו לדייק". ועוד כותב אלבשן: "הספר רווי קלישאות".
רכז חייזרים
גם הבוקר נמצאים עיתוני הכלכלה ברמה אחרת מזו של העיתונים הכלליים. במקום עיסוק סנסציוני יותר או פחות בפלילים או דיווח פסיבי על הנעשה מחוץ לישראל, עוסקים הכלכלונים בסוגיות מהותיות לכלכלה או אפילו לחברה הישראלית – ועושים זאת בתקיפות ובאופן ביקורתי.
כך "דה-מרקר" ממשיך לנשוב בגבם של רגולטורים המעוניינים בשינויים מבניים במשק, "כלכליסט" נועץ שיניים בתכנון מס של חברת ענק, "גלובס" מסיר את המסכה מעל התעמולה של שר האוצר, ואפילו "ממון" מספק כותרת מעוררת עניין.
"דה-מרקר" מתמקד, כצפוי, בחוק הריכוזיות, שאתמול נערך על אודותיו דיון בוועדת הכספים של הכנסת. "דייוויד גילה: לשקול חקיקה שתמנע מבעלי הון לרכז עוצמה פוליטית מופרזת", נכתב בכותרת הראשית. הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווח מתפעל של גיא רולניק על הקורות בדיון. רולניק מדווח על חברי-כנסת "ממוקדים, נחושים ואסרטיביים", מתפעם מהשינוי ("המהפך הדרמטי", בלשונו) שחל בשיח הריכוזיות, שנבחרי הציבור כמו גם הציבור "גילו בו עניין אפסי", ותולה אותו ב"קריסת הטייקונים ובמהפכה תודעתית" (על הסיבה השנייה, לפחות, רולניק יכול לקחת חלק נכבד מהקרדיט).
הממונה על שוק ההון עודד שריג (מימין) והמפקח על הבנקים דוד זקן, אתמול בישיבת ועדת הכספים (צילום: פלאש90)
חברי-הכנסת מרב מיכאלי ומיקי רוזנטל בדיון אתמול בוועדת הכספים (צילום: פלאש 90)
רולניק מזכיר בפתח דבריו כי סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" (בלי לנקוב בשמו) כינה את ועדת הריכוזיות "ועדה לחקר חייזרים". מה נכתב היום בעיתון מכחישי הריכוזיות (זה ביטוי שרולניק דווקא כן משתמש בו)? "חוק הריכוזיות בהמתנה", נכתב בכותרת ידיעה מאת רועי ברגמן ב"ממון", המדווח כי ההצבעה על הפרק העוסק בפירמידות שליטה נדחתה אחרי שראש המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל, הציע לרכך אותו ולאפשר מבנה פירמידה בעל שלוש שכבות (במקום שתיים בלבד). בטור פרשנות מסביר ברגמן מדוע ההצעה של קנדל נכוחה. "מרבית חברי ועדת הכספים מתנגדים לכוונת הממשלה לרכך את המגבלות על פירמידות", מודיעה כותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר". רולניק מסביר מדוע הצעתו של קנדל פסולה.
מי צודק, רולניק או ברגמן? קנדל או גלאון? שורש המחלוקת, כפי שהוא משתקף בדיווחים היום, נעוץ בוויכוח ספציפי באשר לאפשרויות רכישה של חברות גדולות שייאלצו להימכר כתוצאה מיישום חוק הריכוזיות. ברגמן טוען כי אין די בעלי הון בישראל שירכשו אותן, רולניק מצביע לעבר המוסדיים. אז מי צודק? לקורא הסביר קשה לשפוט, משום שלעניין עצמו מוקדשות רק שורות אחדות בכל אחד מהדיווחים. אלו עטופות במלל (רב הרבה יותר ב"דה-מרקר", בעל מספר העמודים הגדול פי כמה) המורכב מתיאורים צבעוניים, סאונד-בייטס של חברי-כנסת ופקידים והרבה השתלחויות ופרנויה. מובן שאותו קורא סביר יסכין, בסופו של דבר, לדעות העולות מדפיו של "דה-מרקר" – משום ששם, אחרי המאמר של העורך המייסד, מודפסות עוד ידיעות ופרשנויות המבססות את טענותיו. ב"ממון", לעומת זאת, יש ידיעה על מכון לסידור גבות בקניון חדש בבאר-שבע.
הפרנויה, יש להדגיש, אינה מוגבלת ל"דה-מרקר" ולרולניק, פרנואידים מצטיינים. גם ב"ידיעות" מתרגלים פרנויה: כך ברגמן כותב על קנדל ש"היה אתמול למשך כמה שעות לאויב הציבור מספר אחת". קוראיו של סבר פלוצקר יכולים למצוא ביטויים דומים למכביר. ב"דה-מרקר", הנמצא תדיר על סף התמוטטות כלכלית והמוביל קו תקיף נגד רבים מהמפרסמים הפוטנציאליים, פחד רדיפה הוא מחלת נפש מובנת. ב"ידיעות" החזק והברוטלי הפרנויה נלעגת ממש.
משולש ברמודה
"כלכליסט", כאמור, מקדיש את הכותרת הראשית שלו ואת תריסר העמודים הראשונים (ללא הכפולה הפותחת) לנושא תכנוני המס – השם המכובס לטקטיקות ההתחמקות של תאגידים מהחובה לחלוק את רווחיהם עם הציבור. בעיתון לא מסתפקים בהסבר ובניתוח של התופעה, אלא מתמקדים בדוגמה מסוימת: חברת גוגל. "החיפוש 'גוגל משלמת מסים' לא הניב תוצאות", נכתב בכותרת, ומתחת לה, בכותרת המשנה:
"גוגל ישראל מוכרת בכ-500 מיליון דולר בשנה בישראל, אבל מצליחה לחמוק מתשלומי מס סבירים באמצעות תכנון אגרסיבי שעובר דרך אירלנד, הולנד וברמודה. בריטניה הכריזה מלחמה על גוגל ועל חברות בינלאומיות נוספות שפועלות בה ושמשלמות שיעורי מס מופחתים. צרפת פתחה בחקירה נגד גוגל בגלל אותו תעלול מס בדיוק ואילצה את גוגל לשלם קנס. ואצלנו?".
עורך-העל של העיתון, יואל אסתרון, מתגייס וכותב טקסט פתיחה קצר המודפס כולו על השער, ובו הוא קורא לרשות המסים לחקור את ענקית החיפוש, שאותה הוא מאשים בתכמנות. גוגל "עושה מיליארדים מקִטלוג של המלים והתמונות שכולנו מעלים לרשת", כותב אסתרון, לא יהיה מוגזם לצפות "שגוגל תחזיר לנו משהו מכל הטוב הזה".
הפרויקט של "כלכליסט" אגרסיבי כמעט כמו תכנוני המס שהוא מוקדש להם, ועל כך יש לתת את מלוא הקרדיט לכתבים (אסף גלעד, הדר קנה, רן אברמסון ומיכל פופובסקי) ולעורכים. כעת נותר לראות אם הוא גם יעיל כמותם.
הרמת מסך
"כך עובדת מכונת ההסברה של לפיד", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס" ("כך משווקים גזירות להמונים" הוא הנוסח ב"גלובס על הבוקר"). "'גלובס' חושף את דפי המסרים המלאים של שר האוצר בניסיון לשווק את תקציב הגזירות לעם", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של רון שטיין. "המסרים: פשוטים וקליטים. השיטה: חזרה על המסרים, שוב ושוב, בראיונות של לפיד בתקשורת, בסטטוסים בפייסבוק ובפניות לחברי מפלגתו. הציטוטים הנבחרים: 'זהו תקציב שיש בו חזון לצד תקווה', 'זה ייקח זמן, צריך להיות סבלניים', 'התקציב הוא חלק ממימוש ההבטחה של יש-עתיד בבחירות, ו'בלעדי האדם העובד, אין לנו דרך לעזור לחלשים ומוחלשים'".
דפי מסרים אינם מסמכים סודיים שנדרש מאמץ גדול לחושפם, ופרסומם אינו דבר נדיר. למעשה, בימי בחירות, התרגלנו לקרוא ידיעות המוקדשות כולן לתוכני קמפיין של מפלגה זו או אחרת, שבשל חולשתה ההולכת וגוברת של העיתונות, הצליחה למכור לכתב ידיעה פרסומית ללא תשלום. הפרסום היום ב"גלובס" שונה, וחשוב. רון שטיין לא מוסיף תוספת נכבדה לידיעה שלנו, אולם הוא מרים תרומה נכבדה למודעות שלנו. בעוד שעיתונים אחרים הגישו לקוראים את דפי המסרים ללא הגילוי כי מדובר בדפי מסרים, ב"גלובס" מכבדים את הקורא בגילוי הנאות, מרימים יחד איתו את האצטלה מעל התעמולה ומכוונים אליה זרקור לאמור: זוהי תעמולה, ראה הוזהרת, היה ערני. המעשה של "גלובס" מהדהד גם משום שהוא מציב בפני מושאי הסיקור תמרור אזהרה מהבהב: כאן לא פייסבוק. אנחנו עיתונאים, הלקוחות שלנו הם הקוראים. לא נשתף איתכם פעולה.
גם ב"כלכליסט" מזמין אמנון אטד את הקוראים לבדיקה של דף המסרים של לפיד, הפעם כפי שפירסם אותו בדף הפייסבוק שלו. "את הוויכוח האמיתי צריך לעשות עם המסר הכללי שעולה מהפוסט האחרון של לפיד, והוא שהממשלה החדשה לא רק שלא לקחה מאיתנו, אלא אפילו הוסיפה לנו לא מעט כסף בסעיפים שונים של התקציב", כותב אטד, "עובדתית זה נכון; תקציב 2013 גדול מתקציב השנה שעברה בכ-12 מיליארד שקל. אלא שנתון זה הוא רק חלק מהתמונה הכוללת".
"כנגד אותם 12 מיליארד שקל", מסביר אטד, "קיבלה על עצמה הממשלה הקודמת התחייבויות שונות ורבות, בסכום כולל של כ-26 מיליארד שקל. את הפער בין שני הנתונים, בהיקף של כ-14 מיליארד שקל, היה על הממשלה הנוכחית לקצץ. [...] וכאן אנחנו מגיעים אל הנקודה החשובה באמת. את מיליארדי השקלים הנדרשים לאיזון התקציב מציע לפיד לקצץ כמעט ללא הבחנה, החל בקיצוץ רוחבי וכלה בקיצוץ חד במיוחד בקצבאות הילדים. וכאשר הקיצוץ שבו בחר שר האוצר נועד לממן התחייבויות שנטלה עליה הממשלה הקודמת, יש לזה משמעות אחת: הממשלה הנוכחית מציעה לקחת מאלה שיש להם פחות, למשל משפחות מרובות ילדים, במטרה לתת לאלה שיש להם הרבה יותר – למשל המרצים באוניברסיטאות".
העיתונים הכלכליים ממשיכים לעסוק גם בספין האחרון של הממשלה ביחס לגזירות התקציב – ההודעה על רפורמה (תקיפה! נחושה! אכזרית!) בנמלים. אתמול האיר מיקי פלד ב"כלכליסט" את הקשר המפוקפק בין הקמת נמל פרטי לבין בעיית יוקר המחיה, היום כותב אבי טמקין ב"גלובס" כי במקום דיון בשני הדו"חות העכשוויים – של ה-OECD על עלייה מהירה בתחולת העוני בישראל ושל מינהל הכנסות המדינה על הפער המתרחב בין עובדים ברמות הכנסה שונות – "קיבלנו שורה ארוכה של קריאות-קרב נגד עובדי הנמלים".
"על-פי שרי ממשלת ישראל", כותב טמקין, "הרושם הוא שאם יוקם נמל פרטי, ויוגבל כוחם של ועדי עובדים, ייפתרו בעיות העוני והפערים החברתיים. המהדרין מוסיפים לכך עוד תנאי – פגיעה כלכלית באוכלוסייה החרדית והערבית. עיון בדו"חות מותיר מסקנה, שעליה כבר הצבענו מספר פעמים: הבעיה של ישראל אינה הוועדים החזקים הפועלים בה. הבעיה של ישראל היא שיש עובדים עניים, בין היתר בגלל העדר עבודה מאורגנת בקרב העובדים החלשים. הבעיה של ישראל אינה עובדים אשר מונעים תחרות, אלא שקיים בה שוק עבודה שמצד אחד מצמיח עוני, ומצד שני מצמיח עושר. יתרה מכך, בעקבות המאבקים שניהלו עובדים ברמות שכר בינוניות ונמוכות, אפשר לשער שאלה אשר רוממות התחרות בפיהם מדברים אמנם על ועד עובדי הנמלים, אך מתכוונים למניעת התארגנויות של עובדים בכלל".
את ספין הנמלים מסכם בכמה מלים הקברניט תומר יערי, "מזכיר ועד הגוררות בנמל חיפה", שאת דבריו מביא עופר פטרסבורג במשבצת קטנה במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות". "הנמלים עובדים ב-60% תפוסה, יש די והותר מקום ברציפים. אם הבעיה היא בעומק הנמל, ניתן להעמיק רציפים קיימים. תעריפי הפריקה והטעינה נקבעים על-ידי המדינה, כך יהיה גם בנמל פרטי. עובדים שמקבלים שכר גבוה משלמים מס הכנסה גבוה. מחירי הפריקה והטעינה הם אחוז קטן מערך הסחורה ואינם משפיעים על המחיר".
גז
"סילבן שלום צפוי להקטין את היקפי היצוא של הגז", נכתב בכותרת ידיעה של עמיר בן-דוד בתחתית עמ' 5 של מוסף "ממון".
ענייני תקשורת
"ארדן בוחן סגירת רשות השידור", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "שר התקשורת בודק אפשרות לסגור את ערוץ 1 וקול-ישראל ולפתוח אותם במתכונת מצומצמת. ארדן לאנשי הרשות: 'נתוני הצפייה מגוחכים'", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה מאת רז שכניק, המספק באותו עמוד גם טור פרשנות. ב"ידיעות" סולדים מעיסוק עיתונאי בתקשורת, וכשידיעה בעניין מתפרסמת בכל זאת, ועוד בהבלטה, היא אומרת דרשני. מנגד, ב"ידיעות" אוהבים שרי תקשורת.
ארדן פתח את הקדנציה שלו בהצהרות מרחיקות לכת באשר לשידור הציבורי, ואז השתתק. צופה מן הצד היה יכול לשער כי השר החדש חטף על הראש מלשכת ראש הממשלה, שהסבירה לו עד היכן מגיעה מוטת כנפיו. הרי גם בממשלה הקודמת היה נראה כאילו השר הממונה על רשות השידור הבין שלא הוא ממונה על רשות השידור, ובאופן יוצא דופן ויתר על כסאו (כשם שהתפטרה מתפקידה גם הנהלת הרשות עצמה), כדי שהתואר יעבור לנתניהו. כעת חזר הארדן לשאוג. האם הצליח לכבוש לעצמו בחזרה את הרשות הציבורית שעליה הוא מופקד? ואולי במשרד ראש הממשלה התייאשו מההנהלה הנוכחית והחליטו שאין הצר שווה בנזק המלך?