"הכותרת של הכנס הזה, 'מה קורה כאשר הדלת נסגרת?', שובה את הלב של כל אזרח שמרגיש שהוא בצד שסגרו בפניו את הדלת. אבל כשאני רואה את השאלה הזו אני נזכר בסרט 'הערת שוליים'. מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת זה שמחכים שנייה ומגלים שאין מקום לכל הכסאות. לא קורה שם שום דבר דרמטי", כך הצהיר היום עו"ד איל זנדברג, ראש תחום משפט ציבורי במשרד המשפטים, בדיון על זכות הציבור לדעת מה נאמר בישיבות סגורות ברשויות ציבוריות.
לדברי עו"ד זנדברג, בעיני הקהל שנותר מחוץ לדלת הסגורה, פקידי המדינה נדמים אולי כחבורת חורשי מזימות בעלי כוח בלתי מפוקח, אולם המציאות שונה לחלוטין. "מנסיוני", אמר, "מה שקורה כשהדלת נסגרת הוא שיושבים שם עובדי מדינה. אנשים מהימנים, הגונים וענייניים".
עו"ד איל זנדברג (צילום: "העין השביעית")
בדיון, שנערך בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, במסגרת הכנס השנתי של התנועה לחופש המידע, השתתפו לצד עו"ד זנדברג ח"כ מיקי רוזנטל ועיתונאית "דה-מרקר" רוני לינדר-גנץ. אם המציאות היא כפי שמתאר עו"ד זנדברג, אמרה לינדר-גנץ, הרי שזו סיבה נוספת להפוך את הפרוטוקולים לפומביים.
כדוגמה ליתרונות השקיפות הציבורית סיפרה לינדר-גנץ כי עד לפני שנים אחדות התנהלה ועדת סל התרופות בחשאיות גמורה. עיתונאים המכסים את התחום, אמרה, היו בטוחים שמתקיים שם מפגש אפל של אינטרסים בין חברות התרופות, הרופאים והפקידים הבכירים. "אחרי שיו"ר הוועדה החליט לפתוח אותה וכתבי הבריאות ישבו שם במשך חודש וחצי", אמרה לינד-גנץ, "יצא הסיקור הכי אוהד שכתבי הבריאות נתנו אי-פעם, כי ראינו שם עבודה מקצועית לעילא. זה היה מנוגד לחלוטין לכל מה שדימיינו, והשקיפות רק שירתה את אמון הציבור בנבחריו".
ח"כ רוזנטל, תומך נלהב בחופש המידע, הקדיש את דבריו לוועדה שדיוניה עודם סגורים בפני הציבור, הוועדה בראשות שאול צמח, שנועדה לבחון את מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי ולקבוע איזה שיעור ממנו יש לייצא לחו"ל. רוזנטל טען כי יש לפרסם את הפרוטוקולים של ועדות מן הסוג הזה יחד עם פרסום הדו"ח שהן מגישות.
ח"כ רוזנטל: "היו ויכוחים מאוד מעניינים בתוך ועדת צמח, וכמה מהגופים המקצועיים והאנשים שהשתתפו בוועדה נתנו נתונים שאם היו מפורסמים היום לציבור, הדיון הציבורי היה הולך לכיוון מסוים, אני אפילו לא רוצה להגיד איזה"
"היו ויכוחים מאוד מעניינים בתוך הוועדה", אמר רוזנטל, "וכמה מהגופים המקצועיים והאנשים שהשתתפו בוועדה נתנו נתונים שאם היו מפורסמים היום לציבור, הדיון הציבורי היה הולך לכיוון מסוים, אני אפילו לא רוצה להגיד איזה".
באופן עקרוני, הוסיף רוזנטל, יש דיסוננס קבוע בין מה שבני-אדם מפגינים כלפי חוץ ובין מה שהם חושבים, אולם "זו פריבילגיה שאינה זכותם של נבחרי ציבור". לדבריו, "ככל שנצמצם את הפער בין השקרים שנבחרי ציבור ופקידי ציבור אומרים כלפי חוץ לבין מה שהם אומרים כלפי פנים, כך תהיה לנו פקידות יותר טובה ונבחרים יותר טובים".
עו"ד זנדברג, לעומת זאת, התריע מפני "אפקט מצנן" שיפעל על משתתפים בדיון, אם יידעו שהפרוטוקול שלו יפורסם. אפקט כזה, הזהיר, עלול לגרום לדיון הפנימי להיות עקר, ולהחלטות שמתקבלות בסופו להיות פחות טובות מכפי שהיו יכולות להיות לו המשתתפים היו מדברים בחופשיות. בהקשר זה טענה לינדר-גנץ כי גם על התקשורת מוטלת האחריות לרסן את עצמה ולא לקחת את הציטוט העסיסי ביותר שהיא מוצאת בפרוטוקול, להוציא אותו מהקשרו ולהופכו לכותרת.
חופש המידע המביך
באופן כללי, אמר עו"ד זנדברג, בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי לטובה ביחס של הרשויות לרעיון חופש המידע, גם אם המצב עדיין אינו משביע רצון. הרשויות, טען, נענות יותר מבעבר לבקשות המתקבלות לפי חוק חופש המידע, ונוטות לשתף עימן פעולה. לדבריו, בכוונת משרד המשפטים לפרסם בקרוב דרך קבע גם את טיוטת חקיקת המשנה בפני הציבור, ולא רק את תזכירי חוקי הכנסת. יתר משתתפי הדיון החזיקו בדעה כי מי שברשותו המידע הציבורי עדיין רחוק מלהבין את מהות חופש המידע.
פרופ' יורם רובין, דיקן בית-הספר למשפטים במכללה וחבר הנהלת התנועה לחופש המידע, ביקש את רשות הדיבור וטען כי המדד שלפיו קובע עו"ד זנדברג כי חל שיפור בהיענות הרשויות לבקשות קבלת מידע אינו המדד הראוי. לדבריו, יש לבדוק כמה פעמים מסכימה הרשות להעביר מידע שהוא משמעותי, דרמטי או מביך. "לפי המבחן הזה אתה מגלה שהמצב הוא עגום", טען. "מתי אי-פעם הרשות מיוזמתה פירסמה מידע מביך? מתי הרשות נתנה מידע חשוב או דרמטי בלי לעבור בבית-משפט?".
זנדברג טען כי אינו מכיר את הנתונים, אך אינו בטוח שנכון לקבוע שמידע רגיש אינו נמסר אלא דרך בית-המשפט. "בקשות מידע נענות", אמר, "וכשיש עניין רגיש מבחינה משפטית, הוא מגיע אלינו, למשרד משפטים. העובדה שאנחנו מטפלים בכל מיני סוגיות רגישות וגם מנחים את המשרד למסור מידע מראה שגם כשזה לא נוח למשרד א-פריורי, בסוף הוא מוסר אותו".
רוני לינדר-גנץ (צילום: "העין השביעית")
"מהניסיון שלי", העירה לינדר-גנץ, "אני ממש יכולה להריח מראש איזו בקשה תידחה, וזה לפי מידת המביכות של המידע".
מנחה הדיון, העיתונאי רביב דרוקר, יו"ר התנועה לחופש המידע, הפנה לעו"ד זנדברג שאלה על רקע הסחבת שהפגין משרד ראש הממשלה עד שהעביר את המידע על מימון עלויות אחזקת בתיו של בנימין נתניהו. האם אי-פעם נקטתם סנקציה כלפי גוף שסירב בתואנות שווא להיעתר לבקשה על-פי חוק חופש המידע, תהה דרוקר. "האם, למשל, באתם למשרד ראש הממשלה ודפקתם על השולחן של מר נתניהו ואמרתם לו, 'בגלל שלא מסרת את המידע היינו צריכים ללכת לבית-משפט, להעסיק עורך-דין, ובסוף נתנו את אותו המידע?".
"הרשות השלטונית פועלת בכל מיני עניינים לא דווקא כפי שבדיעבד מסתבר שבית-המשפט קבע שרצוי היה לפעול", השיב עו"ד זנדברג. "אבל אין סנקציות".