חיפוש בזבל

אשה לבושה בצנעה, גבה למצלמה וידה נשלחת אל מעמקי מכולת זבל. "אחד מכל חמישה – עני", מסביר הכיתוב המוצמד לתמונה, ומוסיף למען הסר ספק: "חיפוש בזבל בתל-אביב". יום חמישי (16.5.13) הוא יום שבו עוסקים בעוני, ו"ידיעות אחרונות" עושה, כדרכו, הכל כדי לזעזע ולטלטל. הכותרת הראשית למהדורה: "יותר עניים ממקסיקו". כותרת הידיעה הפותחת בעמ' 2: "מס' 1 בעניים".

"במעריב" מצולם תור של נשים מבוגרות, פניהן מפוקסלות ובידיהן עגלות קניות. תצלום ארכיון ממועד לא ידוע, שהכיתוב לו "חלוקת מזון לפסח בעמותת פתחון-לב בראשון-לציון". הכותרת: "עוד לפני הגזירות: אחד מכל חמישה ישראלים – עני". הפניה בעמוד הראשון: "ישראל היא הענייה ביותר מבין 34 המדינות המפותחות בעולם". האומנם?

"ישראל היום" אינו מפתיע: בעמ' 5 מתפרסם תצלום ארכיון של חלוקת מזון. "כלכליסט" מסתפק בידיעת סוכנויות קצרה בעמ' 9, שכותרתה "שיעור העוני בישראל הגבוה מבין מדינות ה-OECD". "גלובס" מציין כי לפי הדו"ח, ישראל היא מן המדינות היחידות החברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) שנרשמה בהן צמיחה בהכנסות של כלל משקי הבית במדינה (עשירים וגם עניים).

"הארץ" מפנה מעמודו הראשון ל"דה-מרקר": "העוני בישראל – החמור ביותר במדינות ה-OECD". "דה-מרקר" מורח לכל רוחב עמ' 2 תמונה של הומלס, לראשו כובע הומלסים, ללחייו זקן הומלסים, לגופו חולצת הומלסים, בידיו שקיות הומלסים, והוא שולה עגבניות (רקובות?) ממכולת אשפה.

שלא כשאר העיתונים, "דה-מרקר" מתייחס ברצינות לדו"ח אי-השוויון בהכנסות שמפרסם ה-OECD. ואם כך, בשביל מה האיור המצולם הזה? ואם הוא לוקח עצמו ממש ברצינות, מדוע עורכיו מתייחסים למידע באופן ראשוני, בלי לציין שדיווחים על מצבה הגרוע של ישראל בתחום האי-שוויון מופיעים זה זמן רב בנתוני ה-OECD והופיעו לא פעם מעל דפיו, למשל בידיעה מלפני שנה וחצי שכותרתה "העוני בישראל – הגבוה במדינות ה-OECD"?

ככלל, נראה שהכתבים ועורכי הטקסטים בכל העיתונים עשו את מלאכתם נאמנה. ואז באה ידו היצירתית של העורך האורז, המשווק, ורידדה את המידע המורכב, המסובך, הדורש ידע והתעמקות, לכלל מאפה מרגרינה שניחוחו מפתה וערכו התזונתי שואף לאפס.

הטבלה שחוללה כותרות: שיעור העוני היחסי בשנים 1995–2010. ממוצע ה-OECD עומד על 11%. ישראל עם 20.9% עוברת את מקסיקו ותופסת את המקום הראשון. כדאי לשים לב לשינוי הדרמטי שעברו מדינות כפינלנד ושבדיה, שמדיניות הרווחה שלהן מפותחת

אחד מחמישה. הדו"ח ההשוואתי בין 34 מדינות OECD מלמד כי 20.9% מתושבי ישראל נמצאו בשנת 2010 (השנה שבה שווק הטאבלט הראשון) מתחת לקו העוני. יתרה מזאת: שיעור העוני בישראל עלה מ-1995 (השנה שבה נרצח רבין) ועד 2010 מ-13.8% ל-20.9%.

מה בדיוק לא ידענו? על הפער המתרחב בין עשירים לעניים? על הגידול המרשים במספר המיליונרים והמיליארדרים, על השכר המופרז של מנהלי החברות הגדולות, של העובדים המיוצגים על-ידי הוועדים הגדולים? על שחלקים ניכרים מן הציבור העובד לפרנסתו חיים מתחת לקו העוני? על שחלק ניכר מן העניים הם בני מיעוטים וחרדים? על משמעותם המתמשכת של הקיצוצים בתשלומי העברה ושירותי הרווחה?

עוני הוא מושג משעמם כמו הר געש רדום המעלה עמוד עשן במועדים קבועים. פסטיבל העוני השנתי הוא חג בן יממה המתפרץ בסערה עם פרסום דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי, בסוף נובמבר, ודועך ביום שלאחריו. למעשה, כל נתוני העוני נמסרים בו, והחידוש היחיד בדו"חות ה-OECD הוא בהשוואה מאוחרת של נתוני ישראל לאלה של שאר החברות בארגון, על פני ציר זמן רב-שנתי. וגם נתונים אלה זמינים לכל המעוניין בכל ימות השנה.

תורת היחסות

קו העוני נקבע על-פי מקדם ג'יני, כהכנסה הנמוכה ממחצית ההכנסה החציונית. תיאורטית, מקדם הג'יני הוא 0 אם כל תושבי המדינה נהנים מאותה הכנסה ו-1 אם אדם אחד מתושבי המדינה מחזיק בכל ההכנסה (לאחר ניכויי מס ותשלומי העברה, ובהתאמה לגדלים שונים של בתי-אב). אם כל ישראלי ישתכר כמו אחיו הבנגלדשי, 30 דולר בחודש, לדוגמה, השוויון יהיה מוחלט, ומקדם ג'יני שלנו יעמוד על 0.

ישראל נמצאת היום ברמה הגבוהה של 0.376 במדד האי-שוויון. עם זאת, שתי מדינות עם אותם שיעורי עוני יכולות להיבדל מהותית זו מזו ברמת ההכנסה של העניים. העוני – במהותו – הוא יחסי. יחסיות העוני היא מושג המופיע בכל הדו"חות הכלכליים ההשוואתיים, ונעדר בהקפדה מכל הדיווחים העיתונאיים.

ואם מדברים על עוני, מתבקשת המפיקה (תפקיד ג'נדר מובהק, לרוב בתחתית סולם השכר במערכות העיתונים) להעלות כמה תמונות עוני מן המאגר. תצלומי אילוסטרציה. ההומלסים ושאר המחטטים בפחים והעומדים בתורי החגים במחסני עמותות חלוקת המצרכים נקראים אל הדגל ומשמשים עיטורים נצחיים למושג עוני. נסו לבקש מהמפיקה לשלוף מהמאגר תצלום מזעזע של אדם עני יחסית, ותראו מה תקבלו. את השכן ממול, אולי אפילו את עצמכם.

יחסית למקסיקו, ההכנסה הפנויה של משקי בית בישראל בשנים 2007–2010 יציבה ואף משתפרת מעט, הן בעשירון העליון והן בתחתון

אני נזכר במבוכה רבה כיצד הפיק "הארץ" בימים שבהם הייתי על המשמרת כתבה לכבוד פרסום דו"ח העוני. אחד מכתבי-העל של העיתון יצא לעיירה הכי ענייה בארץ ושם פגש, בהפניית מזכיר מועצת הפועלים, את האשה הכי הענייה ביישוב. הסיפור היה מרגש, מטלטל ומזעזע, כמתבקש. אבל הקשר שלו לדו"ח העוני היה אפסי.

למדתי אז על המקרה מקרוב, ממראה עיניים, שכן ליוויתי את הכתב במשימתו. האשה חיה, אכן, בעוני מנוול. היא היתה מקרה כה קשה, ששירותי הרווחה נואשו ממנה, לאחר שדחתה כל נסיון חילוץ. לסיבות למצבה היה רקע משפחתי מורכב, שהחמיר סדרה של בעיות נפשיות לא מטופלות, וכל אלה הפכו את האשה לתלויה לחלוטין בחסדי השכנים, שעזרו מעט בשמירת הניקיון, במילוי המקרר או בצלחת מרק. גם במדינה המפותחת ביותר יש מקרים של עוני סופני ששום שירות עירוני או עמותת פילנתרופיה לא יוכלו להתמודד עימו. לעיתונות הכתובה – ובוודאי המצולמת – נוח להראות את המקרה הקשה ביותר, העלוב ביותר, חסר התקווה ביותר, כזה ששום מדד מאקרו-כלכלי לא יצילו.

עוני כקלישאה

ההתייחסות לעוני כקלישאה חוטאת לעניים. עני אינו מקרה אבוד של מנותק חברתית המחטט בפחים, אלא ברוב המקרים אדם שאינו מצליח לפרנס את משפחתו ברווחה ראויה. העוני הוא תופעה שמנציחה את עצמה מדור לדור. "אוכלוסייה ענייה", אומר פרופ' מומי דהן ב"דה-מרקר", "לא יכולה להשקיע ברמה נאותה בחינוך ילדיה. הם בעצם נותרים לגורלם".

העוני בישראל הוא חרישי. רוב העניים עובדים לפרנסתם וחיים בצמצום. לא בטוח שנבחין בהם בחוצות, באוטובוסים, בשווקים, במרפאות, בבתי-הספר. העוני הוא חמקמק, ולא כולו מיוצג בתבניות הסטטיסטיות של גופי המעקב. רבים הם עניי המגזר הערבי והחרדי המתקיימים מחוץ למעגל הנתונים המדווחים, ואליהם אפשר להוסיף רבים מן המתפרנסים מענפי תעסוקה עצמאיים קטנים ובלתי מדווחים – מטפלות, עוזרות בית, נותני שיעורים למיניהם, ספקי שירותים בתחום תחזוקה ושיפוץ בתים. אנשים המשלימים הכנסה בעבודות מזדמנות שאינן מדווחות, מנותקים מכל חוב למדינה ומן הזכויות שנובעות מכך. לכמה מן העניים יש נכסים (שאינם מניבים) וחלקים כלשהם בירושה. העוני במדינות המפותחות הוא יחסי. מדדי העוני והאי-שוויון תלויים לא רק במצבם של חסרי האמצעים, אלא גם במצבם של בעלי האמצעים. ככל שגדול מספר האנשים המבוססים כלכלית, כך גדל האי-שוויון.

מדד אוֹלֶה

ההשוואה של ישראל למקסיקו היא בעייתית בכל חתך. הכותרת "יותר עניים ממקסיקו" היא חמקמקה ושגויה בכל צורת קריאה שלה. גם בית-אב ישראלי (ארבע נפשות) המדווח כי הכנסתו פחותה מ-6,178 שקל לחודש, שהם כ-1,690 דולר, 422 דולר לחודש לנפש – רחוק מן העוני המקסיקאי. במקסיקו, חברתנו ל-OECD, חיים יותר מעשרה מיליון תושבים בפחות מ-80 דולר לחודש לנפש. הרושם העולה מן העיתונות הוא שהשוואה למקסיקו היא עלבון לישראל. האם בעיני עיתון מקסיקאי השוואה לישראל היא עלבון?

טבלת חלוקת הכנסה ועוני: שיעור הנמצאים מתחת לקו העוני (20.9%) באופן עקבי בישראל בשנים 2008–2010. ב-2005 היה שיעור העניים 21.3%, מקסיקו משייטת מעל ה-20% עוד מאמצע שנות ה-90. שיפור קל בשיעור העניים במקסיקו (מ-20.9% ל-20.4%) הקפיץ את ישראל למקום הראשון

מקסיקו היא הראשונה ממדינות אמריקה הלטינית שהתקבלה ל-OECD, ב-1994, 16 שנים לפני ישראל. מקסיקו יושבת במיקום אסטרטגי מבחינת השווקים בצפון ודרום אמריקה, הכלכלה המקסיקאית ניצבת במקום גבוה במונחי כוח קנייה, האבטלה במקסיקו נמוכה והחוב החיצוני סביר. מקסיקו היא יצרנית הנפט השביעית בגודלה בעולם, וייצור הנפט מהווה שליש מהכנסותיה. עם זאת, כחמישית מבין 115 מיליון תושביה חיה בעוני קיצוני וחמישית נוספת מתקיימת במצב של עוני מתון. מקסיקו סובלת מבעיה עמוקה של קרטלי סמים וארגוני פשע. אחת הבעיות גדולות של מקסיקו היא הכלכלה הבלתי רשמית – המנותקת מחובות המדינה ומן הזכויות שנגזרות מכך – ואליה משתייכת כמחצית משוק העבודה.

סיפור ישן

המיקום הישראלי הקבוע בטבלת נתוני האי-שוויון על פני התקופה הארוכה המוזכרת הוא דרמטי ומעיד על בעיה עמוקה. אבל דפדוף בדו"חות העוני ובניתוחיהם מלמד כי הנתונים הללו ידועים זה שנים. פרופ' מומי דהן תולה את הנתונים המאכזבים במדיניות קיצוץ הקצבאות הנמשכת זה עשור במטרה לעודד יציאה לעבודה, אלא שזו הצליחה לחולל רק "עלייה מסוימת" בהשתתפות העניים בכוח העבודה, וההכנסה מזה לא הצליחה לכסות את אובדן ההכנסה מן הסיוע הממשלתי. זה נשמע הסבר הגיוני בכל הנוגע לישראל, אך מה יסביר את הקפיצה באי-שוויון של מדינה כשבדיה, מדינת הרווחה הגדולה מכולן, באותן 15 שנים (מ-4% ל-10%)?

מקדם ג'יני בישראל יציב וגבוה בשנים 2008–2010, ועמד בשיא ב-2005

כדי "לסגור מעגל" כדאי לעיין בדו"ח שמפרסם הבוקר (19.5.13) "כלכליסט" – תרומתו המאוחרת של העיתון לדיון במצב העוני. הדו"ח, שהוכן במינהל הכנסות המדינה ב-2011 (על-פי נתוני 2008) ועדיין לא שוחרר לפרסום, מתייחס ל-33 אלף איש, שהם המאיון העליון. 28,660 מהם השתכרו 73,290 שקל בחודש, ואילו הכנסתם החודשית של 4,380 העצמאים שביניהם עמדה על 442 אלף שקל – שליש ממנה כשכר עבודה ושני שלישים כרווחי הון. שכר חודשי כזה הוא פי 58 מההכנסה החציונית במשק – אם תרצו, גבוה פי 116 מקו העוני. המאיון העליון בישראל – אחוז אחד – נהנה אפוא מ-13% מההכנסות במשק. ואשר לנטל המס – הנטל ירד לקבוצה זו בעשור החולף בכ-10% (בהשוואה לעלייה של 3% במס על עשירונים 6–9).

ומה הקשר של נתונים אלה ל-OECD? הקשר הוא שברוב המדינות החברות בארגון, חלקו של המאיון העליון בעוגת ההכנסות במשק נמוך יותר מה-13% שלנו. 9.4% באיטליה, 8.8% בספרד ובאוסטרליה, 7.5% בנורבגיה, 7.1% בשבדיה – ובדנמרק 6.5% בלבד. הנה אפוא חבילת נתונים שקל – יחסית, כמובן – לתקנה ואפשר להתחיל ממנה.

(מקור הטבלאות: OECD)