החודש הרצתה מרב מיכאלי בכנס לחינוך מתקדם שנערך בתל-אביב, ודיברה על הצורך לחנך חינוך פמיניסטי בבתי-הספר. אל מול המחזה שהתרחש ב"אולפן שישי" בערוץ 2, שבו מיכאלי "עשתה בית-ספר" הלכה למעשה לחבורת העיתונאים הנכבדים שניסו לגונן על חברם עמנואל רוזן, נראה שחינוך פמיניסטי הוא מצרך חיוני גם לבכירי אנשי התקשורת בישראל.

אחרי שהחריבה את "מסיבת הגברים" (שבה הובע זעם על כך שרוזן נאלץ לשבת זה שבוע בביתו בגלל נשים מתבכיינות ה"משחקות אותה" חלשות), וציטטה בלשון מפורשת את החוק המגדיר מהי הטרדה מינית, סיימה מיכאלי כשהיא מצביעה על השינוי החברתי החיובי ההולך ומתרחש בחברה הישראלית בכל הנוגע להטרדות מיניות.

בדבריה, כמו גם במאמריה הפובליציסטיים ב"הארץ", ידעה מיכאלי לדבר כשותפה לנשים אחרות במאבק נגד הפגיעה המינית. לא מתוך עמדה של אשה מקושרת ואיתנה שנמצאת מעבר ל"בעייתיות" ולפגיעות שמהן סובלות נשים, אלא כמי שחוותה כמו נשים אחרות את הפגיעות הזו. לא כמסייעת לחלשות ממנה, אלא כשווה בין שוות המסייעת לעצמה כשם שהיא מסייעת לנשים אחרות להיאבק באלימות המינית המחלישה לסוגיה, המופנית כלפיהן כנורמה חברתית במשך זמן רב מדי.

לעומתה ניתן היה לזהות נשות תקשורת שהעדיפו דווקא להציג עצמן כ"לא נגועות" במנגנון ההחלשה והפגיעות הנובע מהמגדר שאליו הן שייכות. עירית לינור הצהירה בתוכנית הרדיו "המלה האחרונה" כי נולדה עם היכולת המופלאה לעמוד איתנה ואסרטיבית מול גברים שהטרידו אותה מינית. לעתים היה מספיק מבט חודר שלה, היא ציינה, כדי למנוע מהמטרידן לעשות בה את זממו. עם זאת, ממרום חוזק אישיותה, היא מבינה את חולשתן של נשים אחרות שלא נולדו אסרטיביות כמוה, ולכן מתרעמת עבורן על התופעה.

טל שניידר, שהתראיינה בתוכנית הבוקר של גלית גוטמן ויואב לימור, נשמעה כמובן פחות יהירה ופחות לא מודעת לעצמה, אך הציבה עצמה, כמו לינור, בעמדה ה"נקייה" כביכול ממנגנון ההחלשה "המכתים" של נפגעת הטרדה מינית. בראיון היא חזרה שוב ושוב על כך שהצטרפה לתא העיתונאיות רק כדי לסייע לקולגות, הפגועות בגופן ובנפשן, ולא באה לשנות סדרי עולם.

דווקא בכתיבתה הפוליטית ובראיונות התקשורתיים עימה, שניידר מציגה טענות פמיניסטיות נוקבות על הדרתן של נשים מהזירה הפוליטית ומפאנלים עיתונאיים, אולם כאן, בזירה "המביישת", הנגועה והמוחלשת של הפגיעה המינית, היא רק מביטה מבחוץ על התופעה ולא שותפה לחווייתה. היא אשה חזקה שיודעת את מקומה, ובאה לתמוך באלו שאולי לא ידעו להיות חזקות כמוה.

הנשים בעולם התקשורת והעיתונות הן כנראה אכן נשים אסרטיביות וחזקות, כפי שטען רוני דניאל בהתרסה כלפי מרב מיכאלי במשדר ביום שישי. אולם כנשים בעולם של הגמוניה גברית, הן מצויות בעמדה שיש בה פוטנציאל פגיעות וחולשה, ואת הפוטנציאל הזה ניתן היה לזהות אל מול הברית הגברית המגבה והתוקפנית שנראתה באותו המשדר. אל מול ברית זו היתה חשיבות מהותית לחוסר החשש של מירב מיכאלי להציב עצמה כשותפה לנשים האחרות, כנאבקת יחד איתן, ללא אבחנה בינה לבינן.

לעומת זאת, כשעיתונאיות כמו לינור ושניידר ממהרות למרק עצמן מהפגיעות, ולהבדיל עצמן מחברותיהן "החלשות", הן מחזקות, גם אם לא במודע, את תחושת הבושה הלא מוצדקת של נשים על שאיפשרו, כביכול, הטרדה מינית. אל מול תחושת בושה זו, קל מאוד לערער על עצם התרחשותה של ההטרדה.

כפי שכתבתי בעבר: כולנו, כנשים, הוטרדנו מינית בשלב זה או אחר בחיינו, גם אם אנו מנהלות, נשות אקדמיה, נשות עסקים או עיתונאיות בכירות. האבחנה בין "חזקות" ל"חלשות" אינה מסייעת לנו להבטיח עבורנו ועבור בנותינו חברה נקייה מהטרדות מיניות ומפגיעה מינית. לעומת זאת, ההבנה ש"כולנו באותו התא", ושעל כולנו להיאבק יחד, כשוות וכשותפות, כדי לצאת ממנו, עשויה באמת, סוף-סוף, להביא את השינוי.