מה השאלה

"אנחנו אוהבים לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. זו נטייה אנושית, לחשוב שאם היום יותר טוב מאתמול, מחר יהיה טוב יותר מהיום", פותח אורי פסובסקי את הראיון שלו עם פרופ' מייקל ספנס, הנדפס בפתח מוסף שבועות של "כלכליסט", על "האנשים שגורמים לנו לחשוב אחרת". פסובסקי הוא עיתונאי שגרם לקוראיו לחשוב אחרת בסדרת הראיונות עם כלכלנים שערך בשנים האחרונות ב"כלכליסט". היום הוא כותב על מי שגרם לו עצמו "לחשוב אחרת".

"ספנס הוא האיש שפקח את עיני לאפשרות מטרידה. מה אם מחר לא יהיה טוב יותר? מה אם משהו בהנחות היסוד שלפיהן דימיינו את עתידנו לא עובד? את הנחות היסוד האלה שיננו לנו היטב: 'אם תעבוד קשה ותשחק לפי הכללים, יהיו לך חיים סבירים ולילדים שלך יהיה סיכוי לחיים טובים יותר', זה החלום שהציג ביל קלינטון לאמריקה, וגם בישראל הוא נשמע טוב. [...] עד שמשהו השתבש. באמריקה מיליונים התעוררו וגילו שהבית שלהם שייך לבנק. כאן בישראל הופנמה ההבנה שתל-אביב מצמיחה מגדלים כמו במנהטן, אבל מישהו אחר גר בהם, לא אתה; ושאף ששר האוצר מתהדר בצמיחה, השכר שלך קפוא כבר הרבה זמן, וההוצאות רק גדלות.

"התוצאה היתה תחושת אי-נחת מעיקה. ועדיין, זו רק תחושה. קל להרגיש שמשהו עמוק מאוד בשיטה לא עובד, אבל קשה לגבות את זה. ולכן היה משהו מהמם בשיחה שניהלתי, ביוני 2011, עם פרופ' מייקל ספנס: הנה כלכלן אמריקאי, זוכה פרס נובל, שאפילו כיהן כדיקאן בית-הספר למינהל עסקים בסטנפורד, בלב עמק הסיליקון, המקום שבו נשמרת אש התמיד של החלום האמריקאי. ומה היה לו להגיד? 'מעמד הביניים פסימי – ובצדק'.

"בשיחה ההיא ספנס תיאר בפירוט את כוחות העומק שיוצרים מציאות חדשה ולא מוכרת: 'בניגוד לעבר, צמיחה כלכלית ותעסוקה לא הולכים בהכרח יד ביד. הצמיחה במדינות המתקדמות מיטיבה רק עם חלק מהאוכלוסייה". זה היה הסבר פשוט ומפוכח לתחושת הבטן, שהוסיף גם טוויסט: אולי זה לא זמני. אולי זה המצב".

"יש פיצול בין הצמיחה לתעסוקה", אומר ספנס לפסובסקי בהמשך הראיון.

"איפה הצמיחה?", שאלה אתמול הכותרת הראשית של "כלכליסט".

מתחת לכותרת נכתב כי "התקציב שהגיש שר האוצר מטיל גזירות קשות, מבטיח שיהיה טוב, אך נעדר מחוללי צמיחה". העילה הישירה לכותרת היתה סגירתן של חממות טכנולוגיות בעקבות הקיצוץ בתקציב. אבל אם יש פיצול בין הצמיחה לתעסוקה (פסובסקי מזכיר בראיון, כאשמות אפשריות, את הגלובליזציה, הטכנולוגיה והפלוטוקרטיה). כלומר, אם הנתונים המקרו-כלכליים מאבדים את המשמעות שאנחנו רגילים לייחס להם – כיצד יכולה העיתונות לסקר את הנעשה בכלכלה, על ההשלכות החברתיות, הפוליטיות והאחרות שלה? אם "הצמיחה מתפצלת מהתעסוקה", האם השאלה "איפה הצמיחה" היא השאלה הנכונה?

"בלי עתיד, בלי צמיחה, בלי חלום", נכתב עוד אתמול על שער "כלכליסט", בהפניה לטור הפרשנות של נעמה סיקולר. "אוסף גזירות בלי אג'נדה", היא האשימה, "בתקציב של יאיר לפיד אין שום סדר עדיפויות מוגדר". זו האשמה נכוחה, כללית יותר מזו המחפשת את הצמיחה וכזו שראוי להפנות גם אל המסקרים והמבקרים את מדיניותו של שר האוצר – באקדמיה, במגזר השלישי וכמובן בעיתונות, מושאו של טור סקירה זה. בעידן תמורות שבו לא רק המציאות משתנה, אלא גם כלי המדידה שלה משתנים, מהי השאלה הנכונה?

בואו מהר, יש רצח כפול

כמובן, יש חלקים בעיתונות שאינם מטרידים עצמם בשאלות על מהות הסיקור בתקופת משבר ושינוי, משמעותם של נתונים מקרו-כלכליים או אפילו העובדות כהווייתן. "רצחתי אותה, בוא קח את הילד לפני שאני מתאבד", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". האותיות הבולטות פרושות לרוחב השער, בפונט וצבע (אדום-לבן) משתנים. "בת-ים: סכסוך בין בני זוג הסתיים בטרגדיה", נכתב בכותרת הגג, מעל לתצלום של זוג צעיר ויפה אוחז פעוט (שפניו מפוקסלות). "אלה היו המלים האחרונות של גולן כהן, שוטר מג"ב, שירה באשתו הסוהרת סיון ובעצמו – לעיני בנם הפעוט. הגיס ההמום מיהר לדירה, וגילה את שניהם על הרצפה". גם העיתונים האחרים מדווחים על הרצח בשעריהם, אולם לא בכותרת הראשית, וברובם תוך הדגשת הקשרים חברתיים כמו עלייה, לכאורה, במספר רציחות הנשים או שימוש בנשק עבודה ככלי רצח.

מקובל לחשוב על עיתונות צהובה בהקשר של פגיעה בטעם הטוב, סחטנות וניצול רגשיים, ביזוי קורבנות וזלזול בקוראים. היום מספקים העורכים ב"ידיעות" תזכורת לכך שעיתונות סנסציה נמוכת מצח מהסוג שרון ירון (העורך הראשי) מגיש לנו היום אשמה גם בהסחת דעת וחיפוי על הטיה פוליטית פסולה. זאת, משום שעל-ידי הקדשת שער העיתון לניפוחה הציני של טרגדיה אישית מזעזעת מתחמקים ב"ידיעות אחרונות" מלטפל בהבלטה בנושא המרכזי שעל סדר היום: הדיונים על תקציב המדינה; טיפול שמסב לעורכים בעיתון כאב ראש לא קטן, משום שהוא מכריח אותם למצוא דרכים יצירתיות למתיחת ביקורת על תקציב האוצר בלי לחבוט יתר על המידה בשר האוצר עצמו.

"זוועה בבת-ים", נכתב בכותרת הגג של כפולת עמודי האמצע של "ידיעות אחרונות", המוקדשת ברגיל לידיעות בעלות "סקס אפיל" גבוה. הדיווח של אדוה כהן נכתב כידיעה חדשותית, אולם העורך (כנראה) מצא לנכון, כמירע המסורת של העיתון, להוסיף לה פתיח המחקה רומן מתח בגרוש: "על הרצפה הקרה היו מוטלים שניים. האשה, סיון כהן, שכובה על גבה ללא ניע למרגלות החלון. לבושה עדיין במדי שירות בתי-הסוהר שלבשה בבוקר לעבודתה בכלא נווה-תרצה: חולצה בהירה, מגוהצת ללא רבב, תחובה בתוך מכנסיים כהים ומתוחים. כאשר המבט התרומם הוא נתקל באצבעות ידיה הקפוצות, ואז בדש החולצה, המוכתם בדמה של הסוהרת הצעירה [...]" וכך זה נמשך.

השימוש שעושים העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" באסונות פרטיים כדי למכור עוד גליונות עיתון מעורר דחייה; האפקט הנוסף, יצירת רווח פוליטי לאנ"ש, מגביר את הדחייה פי כמה.

תקציב 2013

העיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" ממשיכים לעסוק בהבלטה בדיוני התקציב.

"משרד האוצר: אין תקציב ליישום החלקים במתווה לגיוס החרדים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נציג המשרד הודיע לחברי ועדת פרי לשוויון בנטל: אין מימון לתמריצים שנועדו לעודד את תלמידי הישיבות לשרת. גורם באוצר בתגובה: הקצינו לכך סכומים גדולים, אך אנו מאמינים שאפשר לנצלם בצורה יעילה יותר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של זאב קם, המפנה מצדה זרקור לסוגיה עקרונית הנוגעת לממשל הישראלי – המתח בין קובעי המדיניות הנבחרים לבין התנהלותם של בכירי האוצר.

הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת גם היא לענייני התקציב: "היום: הממשלה תצביע על תוכנית התקציב של לפיד", נכתב בכותרת ידיעה של אלי ברדנשטיין וזאב קם, הצופים כי רוב השרים יתמכו בה. "סלע המחלוקת נותר אמש תקציב הביטחון, וראש הממשלה נתניהו יהיה זה שיכריע על גודל הקיצוץ", נכתב בכותרת המשנה. בכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", המצורף לעיתון, נכתב על "הבלוף הגדול של הקיצוץ בביטחון" (שהיום אושר קיצוץ של 3 מיליארד בתקציבו). "בכירים במערכת הצבאית נאבקים בקיצוץ המתוכנן, בהיקף של 4 מיליארד שקל, אך ההיסטוריה מלמדת כי החלטות קודמות שהתקבלו בעניין ממילא לא יושמו בפועל", מזכירים לנו יובל אזולאי ואדריאן פילוט. "הפער בין התקציב המתוכנן של משרד הביטחון לבין ההוצאות בפועל הוא עצום, ועומד על מיליארדי שקלים בשנה". חלק הארי של הכסף, גם זאת יש להזכיר, מוקצב לצורכי שכר ופנסיה.

"הממשלה תקיים היום דיון מרתוני לאישור התקציב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הקרב על הקיצוץ בביטחון נגרר לדיון לילי. באוצר הכינו גזירות חלופיות למקרה שייתקלו בהתנגדות", נכתב בכותרת המשנה (ידיעה דומה היא גם הראשית של "דה-מרקר"). מאמר המערכת מוקדש גם הוא לתקציב הביטחון ולשאלות פונדמנטליסטיות על ביטחון ושלום, וטור הפרשנות של עמוס הראל מוריד את הדיון לקרקע המציאות כשהוא מתאר את מדיניות ההרחבה הבטחונית של נתניהו, שאינה עולה דווקא בקנה אחד עם רצונותיהם של ראשי הצבא עצמם (כמו כתבי "גלובס", גם הראל מצביע על דרכו של נתניהו להכריז על קיצוץ בתקציב הביטחון, ובפועל להעביר לו תוספות). מאמרו של עורך העיתון, אלוף בן, במדור הדעות של העיתון, מוקדש לדרישה כי מבקר המדינה יחקור את האופן שבו נוצר הגירעון האדיר בתקציב. ב"מעריב" מדווחים כי לדרישה זו שותף נוסף: מיקי רוזנטל, העיתונאי לשעבר המכהן היום כחבר-כנסת מטעם העבודה, שהגיש למבקר בקשה ברוח זו.

קבורה בקומות בבית-העלמין בגבעת-שאול, ירושלים (צילום: אורי לנץ)

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים, כאמור, את השער לסחטנות רגשית בנוגע לאסון פרטי, אולם בעמודים הפנימיים נותר מקום לסיקור תקציב 2013. לרוע המזל, זהו סיקור אינטרסנטי במפגיע. "כך נמנעה השביתה ברשויות המקומיות", נכתב בכותרת הגג לידיעה בעמ' 4, "הסכמה מעיר לעיר", נכתב בכותרת עצמה. "הסכם בין משרד האוצר לשלטון המקומי: הרשויות החזקות יעבירו מאות מיליוני שקלים כדי לסייע לאלה החלשות. המחיר הסמלי: תושבי הערים הגדולות ישלמו עוד 15 שקל ארנונה בשנה", נכתב בכותרת המשנה. "החזקים ישלמו", נכתב בלוגו המלווה את העמוד, הנראה כולו כאילו נתלש מחוברת המסרים של מפלגת יש-עתיד.

ב"כלכליסט", עיתון מקבוצת "ידיעות אחרונות" שנהנה, ככל הידוע לי, מחופש מערכתי, מדווחת הכותרת הראשית כי "הקיצוץ בשלטון המקומי נזרק לסל המחזור". "לפיד שוב נכנע לקבוצות לחץ", נכתב בכותרת הגג. "הסכמות בין האוצר לראשי הרשויות על ביטול רוב הקיצוצים המתוכננים: יבוטל קיצוץ מענקי האיזון בגובה 400 מיליון שקל, ונגנזה ההצעה להפחית 280 מיליון שקל מתקציבי הפיתוח של הרשויות. בימים הקרובים תידון מחדש גם התוכנית לצמצם את מספר תאגידי המים. בתמורה יעניקו הרשויות החזקות למדינה מלווה חד-פעמי של 450 מיליון שקל, שיוחזר בעתיד".

גם ב"כלכליסט" מדווחים כי העלות לאזרח תהיה קטנה (15 שקל "בממוצע" לשנה), אולם לא זו הסוגיה. "ההסכם", כך תומר אביטל, "טירפד סעיף שאמור היה לנתב כספים מרשויות חזקות לרשויות חלשות, ובמקומו יוקם צוות" שיבחן את הנושא שוב. "שלושה שבועות הספיקו לשר האוצר כדי לוותר על המלחמות והרפורמות שהבטיח", כותבת נעמה סיקולר. "יאיר לפיד אולי צודק, שביתה עולה כסף והיא לא תועיל לאף אחד, אבל כמה מאכזב לגלות שבבזאר הטורקי שמתנהל מדי תקציב על מה ייצא ומה ייכנס לחוק ההסדרים, יש בינתיים כמה קבוצות לחץ בצד המנצחים והרבה מאוד מפסידים".

הנושא השני ש"ידיעות אחרונות" עוסק בו בקשר לדיונים על התקציב הוא זה של הטלת תשלום ארנונה על משפחות נפטרים. אתמול דיווח "ידיעות אחרונות" בהבלטה על "גזירה" כזו, בשל האופי הביזארי שלה, וזכה כמובן לתהודה פופוליסטית נרחבת. היום ממשיך העיתון לרכוב על הגל הצהוב. "מתגלגלים בקברם" היא כותרת ידיעה של עופר פטרסבורג בעמ' 6, המכריזה על "סערה בעקבות חשיפת 'ידיעות אחרונות' על הכוונה לדרוש ארנונה על קברים". לידיעה נלווים תצלומים קריקטוריסטיים "מהרשת" (כמה נוח וכמה זול לעיתון של המדינה, החוסך כך בשכר מאיירים). "גזירות עד הקבר", קובע הלוגו.

ב"מעריב", לעומת זאת, מבהיר יוסי גרינשטיין כי מדובר לא בהטלת ארנונה על משפחות הנקברים, אלא על החברא-קדישא המנהלת את בתי-הקברות, כי ארנונה כזו היתה נהוגה כשם שכל גוף משלם על שטחים שברשותו (גם צה"ל, מזכיר גרינשטיין), כי למעשה עד 2010 היתה נהוגה ארנונה כזו(!), וכי היא בוטלה רק בשל לובי חרדי בחוק שיזם ח"כ גפני. כוונת האוצר היא להחזיר את המצב לקדמותו כדי להיטיב עם הרשויות המקומיות, והאמירה שהתשלום יוטל על משפחות הנקברים היא איום של חברה-קדישא עצמה, במסגרת מאבקה נגד ביטול הפטור, וזהו איום סרק מאחר שלחברה-קדישא אין סמכות לגבות כספים אלה מהציבור (ובכלל, לא בטוח שמדובר ברעיון רע כל-כך).

אבל יש סערה, ולעזאזל העובדות. הנה גם הידיעה בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות", גם היא נוגעת למצב הכלכלי: "הוצאות נסיעה" כותרתה, "קיצוצים קשים? לא מאחורי ההגה של מכוניות השרד הממשלתיות. רבים מהשרים קיבלו אישור להעסיק נהג נוסף כמינוי אישי. עלות השכר של כל אחד מהם: 12 אלף שקלים בחודש".

"לזה יש כסף", נכתב בלוגו. לזה יש מקום.

ובינתיים, בצדה האחר של המראה

"יום הגזירות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". כותרת הגג מעמידה את הכל על שאלת תקציב הביטחון, שכפי שחוזרים ומודיעים לנו – תוכרע על-ידי ראש הממשלה.

"מעריב" ובני הנביאים

אתמול פרש שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך של "מקור ראשון" ושל "מעריב", את חזונו בנוגע ל"מעריב", העיתון שרכש לאחרונה והציל מהתרסקות. בן-צבי דיבר נכוחה על מודל עסקי, אולם גם על העיתונאים כעל יורשיהם של הנביאים, מי שמביאים את קול האלוהים וקול העם אל המנהיגים, ועל עצמו כ"מנהלם של בני נביאים". אפשר ללעוג ליומרה מרחיקת הלכת ולדימויים התנ"כיים, אולם אי-אפשר שלא לשים לב לחידוש הכל-כך מרענן: לאחר שני עשורים שבהם "מעריב" נשלט על-ידי חבר רעים ומרעים, הוא עובר לאדם עם חזון.

20 שנה לפני שרכש בן-צבי את השליטה ב"מעריב", נמכר העיתון מקואופרטיב העובדים שהחזיק בו (ושהקים עזריאל קרליבך, גם הוא עיתונאי עם חזון) למיליארדר יהודי-בריטי מפוקפק שמת זמן קצר אחר-כך בנסיבות מסתוריות כשהוא מותיר אחריו מורשת של מרמה ועושק. ממקסוול עבר העיתון למשפחת נמרודי. עופר נמרודי הואשם בהאשמות חמורות, הורשע בפלילים ואף בילה זמן בין כותלי בית-הכלא בשל האופן שבו ניהל את העיתון. במקביל ולאחר מכן לא היסס לרתום את העיתון לצרכיו האינטרסנטיים, גם המסחריים, באופן בוטה ומעורר בושה.

המינוי הבולט שלו לעורך – אמנון דנקנר – הרעיל את השיח הציבורי על שחיתות ציבורית וניהל את המערכת באופן בוגדני ולמצער מעורר מחלוקת. נוחי דנקנר, בעל השליטה הבא (למעט הרפתקה קצרה ואומללה של זכי רכיב), והעורך הראשי שהביא איתו, ניר חפץ, דירדרו את "מעריב" האומלל לתהומות של שחיתות מקצועית שנדמה שכמותן לא נראו בישראל (וקראו במיוחד את הצהרת הכוונות שבראשית הכתבה שבקישור האחרון).

כעת נמצא העיתון בידיו של בן-צבי. כמו"ל, יש לבן-צבי היסטוריה של כשלונות ושל סכסוכי עבודה והלנות שכר, וגם, כנראה, כיסים לא מאוד-מאוד עמוקים ולא מאוד שלו (אלא של חותנו, המיליארדר הבריטי קונרד מוריס). חזונו יימדד ויוערך בהתאם לאופן שבו ינהל, יערוך ויאפשר את קיומו הבריא והמפרה של "מעריב". ובכל זאת – יש חזון.

התחזקות

"'יש אווירה לא פשוטה עכשיו. כל אחד סורק את תיקי האשראי של הלווים הגדולים כדי לוודא שאין בהם הפתעות לא נעימות. המקרה של לאומי והחוב של גנדן ודנקנר עומד לכולם מול העיניים. גם כשחושבים אצלנו לתת אשראי חדש לטייקון כלשהו – זה נעשה בחשש ותוך הפעלת הרבה מנגנוני הגנה'. במלים אלה תיאר בשבוע שעבר בנקאי בכיר את הלך הרוח השורר במחלקות העסקיות בבנקים בימים אלה. גם בשוק ההון שומעים דברים דומים". כך נפתחת ידיעה של מיכאל רוכוורגר בשער האחורי של "דה-מרקר".

לפי רוכוורגר, "מבחוץ עדיין לא רואים זאת, אבל מערכת הבנקאות בישראל עוברת טלטלה. זו נובעת מגלי ההדף שהתפשטו בשוק מאז שנחשפה כוונת לאומי למחוק לחברת גנדן-הולדינגס של נוחי דנקנר כשליש מחוב בסך של 450 מיליון שקל".

רוכוורגר היה, כמובן, מי שחשף אותה כוונה, לפני כמה שבועות. מאז הקפידו ב"דה-מרקר" להקדיש עשרות מאמרים, כתבות וסקירות לעסקיו של דנקנר – שגם כך זכה לטיפול מקיף ונרחב מאנשי העיתון בשלוש-ארבע השנים האחרונות. היום זהו "יום דנקנר רע" ב"דה-מרקר". מאמר אחד של רוכוורגר – שביום טוב מספק סקופים, לא פובליציסטיקה – וידיעה נוספת בחתימתו שמדווחת דווקא על התפתחות חיובית בעסקיו של הטייקון הלא חביב על העיתון: "כור רשמה רווח של 360 מיליון שקל ברבעון הראשון – בעזרת מכתשים-אגן והעלייה במניית קרדיט-סוויס". ידיעה אחרת באותו עמוד מדווחת על הצמיחה במכתשים, אחת החברות המרכזיות בתחתית היצרנית של הפירמידה של דנקנר.

ואם ב"דה-מרקר" מדווחים על התחזקות פיננסית, ב"ממון" ממהרים לדווח על התחזקות רוחנית. "אני חזק ברוחי", נכתב בכותרת על שער המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", ציטוט מדברים שאמר דנקנר ל"פייננשל טיימס".

ענייני תקשורת

אתמול כתב יפתח בריל בתגובה לסקירת העיתונות היומית על "העדר כמעט מוחלט של סיקור תקשורתי להחלטה הצפויה השבוע בממשלה על ייצוא 50 אחוזים ממאגרי הגז בישראל לחו"ל. כמי שמעורב בקמפיין נגד ההחלטה, שמנהל מטה שמונה למעלה מעשרה ארגונים (ביניהם המכון לתכנון כלכלי של הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, דרור שטרום), ויודע שנעשים נסיונות בלתי פוסקים להתריע על הנושא בפני התקשורת, ההתעלמות נראית לי מוזרה. ההשלכות הכלכליות של ההחלטה דומות בהיקפן לאלה של חוק ששינסקי, שדווקא משך בזמנו תשומת לב תקשורתית רבה מאוד.

"הפגנה של כמה מאות בני-אדם מול בית שר האנרגיה, סילבן שלום, כמעט לא קיבלה אזכור בכלי התקשורת. המעניין יותר הוא שהמשפטים המעטים שהוקדשו לה היו שגויים: 'הארץ' כתב בלקוניות שההפגנה מחתה 'נגד ייבוא גז לארץ', ואילו nrg גרס שהיא כוונה 'כנגד תמלוגי הגז'. שני הנוסחים הם כמובן קשקוש מוחלט. אם אחרי שמעבירים לעיתונאים סקירות, ניירות עמדה, פרטים של מומחים, התראות על אירועים צפויים, הזמנות להפגנות וחומר רקע, הם מסוגלים לכתוב קשקושים כאלה, עולה חשד שההתעלמות לא מקרית".

בריל לא מדייק בתואר ה"קשקוש" הגורף שהוא מצמיד לכלל הסיקור אתמול את ההתנגדות לייצוא הגז. בדיווח החדשותי של "הארץ" כלל לא נכתב על מה היתה ההפגנה, ואילו בטור של רועי ארד הוזכר "צלם שבא מההפגנה נגד יצוא הגז". ב"ידיעות" כתבו תלם יהב ואדווה כהן על הפגנה "במחאה על כוונתו [של שלום] לייצא גז טבעי". ב"מעריב" כתבו יובל גורן, אבי אשכנזי ויונתן הללי כי ההפגנה היתה "במחאה על הסדר תגמולי הגז בין המדינה ליצחק תשובה וליזמים נוספים בתחום קידוחי האנרגיה", ואילו כתבי "ישראל היום" כתבו שההפגנה היתה תחת הכותרת: "די לתספורות לטייקונים על חשבון העלאת המסים למעמד הביניים". שנאמר, קשקוש, חצי קשקוש.

היום, בכל אופן, מדווח איתי טרילניק ב"דה-מרקר" כי "המכון לתכנון כלכלי מזהיר: יצוא הגז יגרום לאובדן של 119 מיליארד דולר למשק". העיתון הכלכלי, שהיה המעודד המובהק של המחאה החברתית לאחר שדעכה (ולפי כמה ממשתתפיה: לאחר שדעך הסיקור התקשורתי שלה), מקדיש לה היום כפולת עמודים תחת הכותרת "אני רוצה לגור בישראל – אבל אין לי כאן עתיד". עמוד אחר מוקדש לציטוט של דברים שאמר שר הכלכלה נפתלי בנט, שזה תקופה נדמה כמדקלם מדף מסרים שכתב מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק: "חוק הריכוזיות לא אמיץ מספיק".

במדור הדעות של "הארץ" כותב שלמה אבינרי על "צביעותו של הוקינג", המדען המפורסם שהצטרף לחרם האקדמי על ישראל. באותו מדור כותב יצחק לאור (כן, הוא עדיין מועסק ב"הארץ") על צביעותו של יאיר לפיד.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על שערוריית הריגול של עיתונאי בלומברג.

באותו עיתון מדווח נתי טוקר כי הממונה על ההגבלים החליט לאסור על בעלי תפקידים בגופים העוסקים בשיווק ומכירות לכהן כחברים בהנהלתה של ועדת המדרוג, הקובעת את נתוני הרייטינג.

ב"ידיעות אחרונות" מציעים, במסגרת הקידום של סחורת מוספי החג, "סיור מרגש במחנה-יהודה עם רובי ריבלין". ב"מעריב" מבטיחים את "רובי ריבלין סוגר חשבון" עם נתניהו.

"אין חדשות טובות", קובעת כותרת ידיעה במדור "שעות אחרונות" של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "פתיחה פושרת ברייטינג למגזין החדש של ערוץ 10 בשישי", נכתב בכותרת המשנה, ורז שכניק פותח וכותב: "לערוץ 10 יש עוד הרבה עבודה בימי שישי בערב". בסופה של הידיעה מציין שכניק לטובה את קשת, זכיינית ערוץ 2, "שתרצה לזכור את סוף-השבוע האחרון לטובה".

עוד ב"ידיעות אחרונות": מדור הדעות מקדיש מקום לדובי ויסגלס, שסיפר בשבחי צניעותו של אריק שרון, המסתפק במועט.