איך זה יכול להיות, שואלים אותי בימים האחרונים, שגם "ידיעות אחרונות", מבצרו לשעבר של שר האוצר, מצטרף בחדווה – כנראה מוצדקת – למטחי הביקורת על הצעת התקציב של יאיר לפיד? מה קרה לשימור הקשרים ההדוקים עם אישים בכירים בשלטון, בהתאם לברית הזוגיות המסורתית של עיתון-שלטון?
נכון, כבר הפנמנו את קווי התיחום הברורים בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בכל הקשור לבנימין נתניהו. האחרון מחבק את ראש הממשלה ונהנה לחבוט ביריביו, הראשון מקפיד להלום בנתניהו בכל הזדמנות. אבל המציאות התקשורתית מורכבת. הדנ"א של "ידיעות אחרונות" אינו רק של עיתון החובר לידידיו ומגלה נאמנות לכוכביו, גם אם יצאו לרעות בשדות פוליטיים. הוא בראש וראשונה עיתון פופולרי, טבלואיד, שכוחו האמיתי טמון ביכולתו לשמר קשר יומיומי הדוק עם קוראיו, חלומותיהם וסיוטיהם.
החוקר האמריקאי קארל דויטש תיאר את אמצעי התקשורת כמערכת העצבית של הממשל. הצלחתם של טבלואידים כ"ידיעות" נמדדת ביכולתם לכונן מערכת עצבית כזו עם הקוראים. רשת שתדע לגרות את הצרכנים בנקודה הנכונה, ובמקביל לעדכן את המערכת בתחושות הסמויות של הקוראים. כשהמערכת הזו עובדת, העיתון מצליח. כשהסיגנלים נחלשים או חדלים לעבור מכאן לשם, העיתון מידרדר, כפי שקרה כבר מזמן ל"מעריב".
ברגע שנחשפה הצעת התקציב של לפיד, ברור היה לכל מי שיושב ברחוב מוזס שאי-אפשר רק לחבק את האיש שלנו בקריית הממשלה. נהמת הזעם של הציבור בקעה ועלתה מכל עבר, גם מבעד לזירה שבה ניסה לפיד ללהטט במהלך מערכת הבחירות ואחריה – פייסבוק. מפח הנפש של לפחות כמה מ-543,458 מצביעיו מההפרה הבוטה של ההבטחות בדבר "פוליטיקה חדשה" ומכך שהפעם לא תכניס הממשלה את ידיה לכיסו של העובד (ע"ע המעמד הבינוני) זוהה מיד במערכת.
בניגוד ל"ישראל היום", שנאמנותו לנתניהו יצוקה במאות מיליוני מטבעות אמריקאיים שעושים את דרכם בעקביות ממכונות המזל של שלדון אדלסון בלאס-וגאס, במקאו ובסינגפור – "ידיעות אחרונות" אינו יכול (וכמובן אינו צריך) לצבוע את המציאות בצבעים ורודים, גם כאשר מדובר ביקיר המערכת.
נכון, פה ושם אפשר לצ'פר את שר האוצר. בכותרת ראשית, למשל, ביום חמישי שעבר, "לפיד: לקחנו מכל הכיסים", או בתצלום סחבקי גדול עם הנשיא פרס בעמ' 2 ביום שישי. אבל מיצי הקיבה של הטבלואיד מחייבים להפעיל את כל המערכות כדי להעביר את המסר של זעם הציבור – בכותרות ("מס שפתיים", "על חשבון החולים", "איפה היושר", "אפשר היה אחרת" ועוד ועוד), בתצלומים (הבלטת תמונתו של לפיד עם ציור הפצצה בנאום "מעמד הביניים" לפני הבחירות) וגם בקריקטורות, כמו זו המשובחת של מושיק, המתארת את שר האוצר והפייסבוק נכנס חמוש באלה לחדרה של אשה (ריקי כהן, מן הסתם) הצופה בדיוקנו על צג המחשב.
הקריקטורות, אגב, זוכות בשנים האחרונות להבלטה ניכרת. הן אינן חבויות עוד בעמודי המאמרים, אלא נפרסות על עמודים ראשונים בעיקר בימי שישי ובשערי מוספים. כוחן רב: אם תמונה אחת שווה אלף מלים, קריקטורה טובה שווה אלפיים.
כמו כל טבלואיד טוב (צירוף מלים קצת בעייתי, אני יודע), גם בעניין התקציב מצליח "ידיעות אחרונות" לאתר את נקודות הקצה הרגישות, המכאיבות ביותר, ולהתמקד בהן. ניתוחים כלכליים מלומדים נוסח "דה-מרקר", "גלובס" או הסדרה של שאול אמסטרדמסקי על הפנסיה ב"כלכליסט" יעייפו את הקוראים. ילדים, נכים וחולים ידליקו אותו. וגם קשישים. ביום חמישי הופיע טיזר קטן בתחתית העמוד הראשון: "הקיצוצים לקשישים מגיעים עד לקבר".
שער "ידיעות אחרונות", אתמול
אתמול, יום ראשון, אכן הגענו לקבר. ליתר דיוק, למס הקברים. בראש העמוד הראשון, לצד "סערת המיטה המעופפת" של בני הזוג נתניהו, התנוססה הכותרת "מס גולגולת: ארנונה גם על חלקת הקבר", עם הפניה לעמ' 8. בעמוד הזה הוצג מופע לוליינות מרשים של עריכה טקסטואלית וגרפית במיטב המסורת הטבלואידית, והכל תחת כותרת הגג "האוצר מציע ארנונה גם על הקבר". הטקסט עצמו, של עופר פטרסבורג, זהיר קצת יותר. העובדה היחידה בעמוד היא כי האוצר מתכנן לבטל את הפטור מארנונה הניתן כיום לבתי-עלמין. "אם הגזירה תאושר, ייתכן מצב אבסורדי", כותב פטרסבורג, אבל מכאן ממשיך העמוד לנסוק על כנפי האבסורד.
כי אפילו התנאי הכפול של "אם" ו"ייתכן" אינו יכול לשלול מעורכי העיתון את העונג הטמון ביצירת עמוד מרהיב שמשולבים בו השערות, חיבורים בעייתיים וגם לא מעט טעויות. כמו למשל המשפט "המדינה תוכל מהשנה הבאה לגבות תשלום ארנונה על כל קבר". ארנונה, כידוע, אינה מס ממשלתי. היא מס שהרשות המקומית, אם היא רוצה ומצליחה, גובה.
ב"ידיעות" יודעים שהקורא יטלטל את ראשו בחוסר אמון. זה הרי המסמר האחרון בארון המתים שבו מונחים המוניטין האישיים של לפיד. אחר-כך ירצה הקורא לדעת כמה ייאלץ לשלם כדי לתחזק את סבא וסבתא בקבר. לשם כך הוכן מיצג צבעוני של אינפוגרפיקה, שעל-פיו בהר-המנוחות בירושלים יהיה עלי לשלם 445 שקל בשנה עבור קברם של הורי. בחולון, אגב, זה יעלה למשפחה 1,222 שקל. החיבור מתחת לאינפוגרפיקה ממחיש עד כמה מופרך הפרויקט העיתונאי הזה כולו: במערכת בחרו דווקא את תעריף הארנונה עבור שטחים למטרות מסחר, שהוא בין הגבוהים ביותר.
בעניין רגיש כזה אי-אפשר בלי טור אישי. רענן שקד גויס כדי להזכיר את הקציצות והצ'יפס הנפלאים של סבתא שלו שהלכה לעולמה. "אז הנה: ארנונה למת. מחלקת הגווייה", הקיש שקד על המקלדת בשנינות וסיים את טורו באוסף התחכמויות בלתי נמנע כדוגמת "ויצרור בצרור השטרות את נשמתו, תהא מנוחתו עדן ונאמר צ'ק". וכך גם כותרת העמוד: "ינוחו על משכבם בתשלום" והלוגו "מס המתים".
טבלואידים מתים על מתים. גם על סיפורי קבורה ביזאריים. ספרו המשובח של ריימונד סנודי על העיתונות הבריטית, "הטוב, הרע והבלתי מתקבל על הדעת", נפתח בסיפור כזה על עובד הרכבת הבריטי תום אוונס, שיצא עם אשתו היוונייה ובני משפחתו לחופשה באי קפלוניה. החופשה הסתיימה באסון: האשה ושני ילדיהם נספו בדליקת יער גדולה. מותה זכה להבלטה בעמוד הראשון של ה"סאנדיי מירור" עם כותרת הגג "קברנים יוונים תאבי ממון אילצו בעל אבל לחפור בעצמו את קברה של אשתו".
זה היה בדיוק מה שטבלואיד בריטי אוהב, כתב סנודי. היה בו כמעט הכל – טרגדיה, זרים ערלי לב, סיפור שממש נכתב עבור הקוראים המרותקים של הצהובון. אלא שאוונס התעקש לקלקל את החגיגה הטבלואידית והכחיש את התיאור הדרמטי, כאילו סירבו הקברנים לכרות קבר לרעיה כי לא היה לו כסף. לבסוף, אחרי מאבק של שנה, הצליח להשיג מגוף התלונות של העיתונות הבריטית נזיפה ל"סאנדיי מירור".
מתוך "ידיעות אחרונות", אתמול
ובחזרה לחוק הקברים שלנו: אני לא מניח שמישהו יגיש תלונה למועצת העיתונות על "מס המתים", אבל הפיאסקו הזה מזכיר שוב עד כמה יצוק "ידיעות אחרונות" בתבנית הטבלואידית. עורכיו ידעו פשוט ש"כולם ידברו על זה". ממש כפי שהצליחו לפני שבועות אחדים להעסיק מדינה שלמה עם כותרת ראשית על הצעה לבטל את הלימודים בימי שישי בבתי-הספר. נכתב אז שההצעה תידון כביכול באותו יום בוועדה מיוחדת שמינה שר החינוך. הרדיו, הטלוויזיה וכמובן הרשת געשו. בסוף התברר מה שהיה ברור מראש: זו היתה אחת משורה של הצעות, שכל מי שהיה מעורב בנושא ידע שסיכויי קבלתה נמוכים משל יתר ההצעות. אז מה?
ביום שישי פורסמה ב"ידיעות אחרונות" קריקטורה שבה נראה נתניהו כטבח סיני המקפיץ את לפיד בווק לוהט. למקרא הסיפור על "מס המתים" נראה שעורכי העיתון נהנים שבעתיים להקפיץ כך את קוראיהם. זה עצוב ומדאיג: הצעת התקציב והפליפ-פלופ של שר האוצר בין הבטחותיו למדיניותו הם עניינים רציניים מדי לטיפול הזה.