מארק ביאנו היה עיתונאי צעיר, מוכשר ומבטיח. הוא גם היה סטודנט מצטיין לתואר שני בתקשורת. מארק, יחד עם אשתו נעמי ועוד 20 ישראלים אחרים, נרצח בפיגוע במסעדת מקסים בחיפה ב-4 באוקטובר 2003. בן 30 היה במותו.

תושבי חיפה והיישובים מסביב הכירו את מארק היטב, שכן היה כוכב מהדורות החדשות המקומיות בכבלים (משם גם היכרותי איתו, בתקופה שניהלתי את החדשות המקומיות בחיפה). הוא עסק בפוליטיקה העירונית ושחה בבצה הפוליטית המקומית כמו דג במים, הוא גם התעניין והיה לו אכפת מנושאים של איכות הסביבה, וגם בהם עסק בכתבותיו. הוא הבליט תמיד את בעיות "האזרח הקטן", ובשל קשריו וכוחו במסדרונות העירייה ובמוסדות אחרים, גם הצליח לסייע ללא מעט אזרחים מול הביורוקרטיה העירונית. מארק היה כתב בולט הן בשל מראהו והן בשל כשרונו. אובדנו היה גדול לא רק למשפחתו.

לאחר מותו ייסדה חברת jcs (שהפיקה אז את מהדורות החדשות המקומיות בכבלים), בשותפות עם עיריית חיפה, פרס על שמו. הפרס יועד להיות מוענק מדי שנה לעיתונאי מקומי מחיפה ומהצפון שבלט בפעולתו המקצועית – וכך באמת היה במשך כמה שנים. מסיבה כלשהי החליט מי שהחליט בעיריית חיפה להעניק בשנתיים האחרונות את הפרס לעיתונאים טובים וחשובים, אך כאלה שאינם פועלים מחיפה ומהצפון, אלא בזירה הארצית. בשנה שעברה היה זה מנחם הורוביץ, והשנה קיבל את הפרס יואל אסתרון, המו"ל של "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות". אין ספק שמדובר בשני עיתונאים ראויים, שלכל אחד מהם הישגים בתחומו. אולם, כאמור, הם אינם חיפאים ואינם מהצפון.

זה אולי נראה לכם עניין שולי לעסוק בו, אך עבור כמה עשרות עיתונאים צפוניים, מה שמכונה עיתונאי הפריפריה, זהו עניין מקומם. ואכן, הם התארגנו במסגרת אגודת העיתונאים בחיפה, פתחו בפעולות מחאה, נפגשו עם ראש העירייה יונה יהב והחלו לגייס תמיכה ציבורית כדי ללחוץ על העירייה לשנות את החלטתה בעניין הפרס לקראת השנה הבאה. ראש העירייה עוד אמור להשיב להם על הדרישה.

עיתונאים שפועלים בפריפריה הם טיפוסים מיוחדים. הם בעצם הפועלים השחורים האמיתיים של עולם התקשורת. עבודתם המקצועית-עיתונאית דומה מאוד לעבודתם של עמיתיהם במרכז: הם מתרוצצים כל היום, נפגשים עם מקורות, מחפשים סיפורים מעניינים. אולם, הם עושים זאת רחוק מאוד מאור הזרקורים ומהזוהר שבמרכז (יהא זה תל-אביב או ירושלים) והם עוסקים בנושאים, סיפורים ודמויות שקשה מאוד להחדיר למהדורות החדשות הארציות. זה צריך להיות סיפור גדול במיוחד, או פיקנטי במיוחד, כדי שהעורכים בתל-אביב ובירושלים ישקלו אותו בכלל.

מארק ביאנו (צילום מסך)

ההצלחות, יש לומר, אינן גדולות או רבות, אבל כאשר יש הצלחה כזו, כאשר סיפור מקומי מקבל תהודה ארצית, אותם פועלים שחורים מרגישים שבאו על שכרם. גם תושבי הפריפריה מעוניינים לראות נושאים שקרובים אליהם הופכים לעניין כללי. זו גם אחת הדרכים לקרב את הפריפריה למרכז ולהפך, ממש כמו סלילת מסילות רכבת מהמרכז לצפון ולדרום.

הכתבים המקומיים הללו, בעיקר אלו מביניהם המשדרים בערוצי הטלוויזיה, הם גם הגיבורים המקומיים. הם מופיעים בתדירות גבוהה במדורי הרכילות של המקומונים, הם מוזמנים לאירועים חברתיים, מצביעים עליהם כאשר הם מופיעים ברחוב או בשכונה. לכן ההכרה בפועלם, במקצועיותם, בהצלחותיהם – כל-כך חשובה להם וגם לאחרים באזור.

לכן גם תמוהה מאוד החלטתה של עיריית חיפה שלא לראות בהם המועמדים היחידים לפרס היחיד בתחום התקשורת שיועד מלכתחילה עבורם. אין הנצחה יפה ונכונה יותר למארק ביאנו מאשר המשך הענקת הפרס הנושא את שמו לחבריו לעבודה, לאלה שעדיין מתרוצצים בשטח ומספרים את סיפורה של חיפה ושאר יישובי הפריפריה הצפונית שלנו. התקשרו ליונה יהב ואמרו לו את האמת הזו.