בימים האחרונים נשמעים קולות רבים, אגב פרשת עמנואל רוזן, ולפיהם אסור שהדיון בעניינו ייערך בתקשורת. "זהו משפט שדה", "בדיוק לשם כך יש משטרה ותביעה", אומרים המקטרגים, ומזמינים אותנו לדיון שבו מתערבבים טיעונים שונים שמאחוריהם, כך נראה, אין משנה סדורה, אלא קפריזה אמוציונלית הנובעת ממאפייניה המיוחדים של הפרשה. ראוי, אם כן, לבחון באופן מסודר את שאלת הקשר שבין הדיווח העיתונאי לבין המעשה השלטוני של חקירה או תביעה.

עיתונאי חרוץ רוצה וצריך להביא סיפורים לידיעת הציבור, שהרי זו מהותה של עיתונות. רוצה הגורל, והוא רוצה לפעמים, ולפתחו של אותו עיתונאי מתגלגלות ידיעות שונות על מעשה שנדמה בעיניו בלתי חוקי או בלתי מוסרי או פסול מבחינה ציבורית. הוא חופר וחוקר ומצליב ומגבה ואוסף עדות לעדות, מסמך למסמך ומקור אל מקור, ומעמיד סיפור על רגליו. ואולי הסיפור נוגע לנושא רגיש ומביך, אולי לאדם רב השפעה ורושם, אולי לברנז'ה זו או אחרת – ולמקורות לא נעים, או שהם מפחדים, או שזה יחבל בקשרים חברתיים או עסקיים, או אולי הם מפחדים שמישהו יתבע או יאסור אותם משום שבהעברת המידע גלומה עבירה פלילית או עוולה אזרחית.

כך או כך, העיתונאי נשאר עם סיפור טוב, אך בלי דמויות גלויות מאחוריו, בתוכו ומצדדיו, מלבד נשוא אותו סיפור – שאת קלונו רוצים להעלות על נס. כל קורא עיתונים או צופה בתוכניות תחקירים יידע לספר כי הדבר אינו סיבה להימנעות מפרסום העבודה העיתונאית.

האם מישהו מעלה את דעתו שפרשות שהחלו מתגלגלות מעל דפי העיתון, ורק עם הזמן זלגו גם אל חדרי החקירות והיכלי המשפט, צריכות היו להמתין בסבלנות עד שהרשויות יעשו את שלהן, ולהסתפק רק במעקב אחר מה שקורה באולמותיהם?

ומה על כל המקרים – פרשת וייצמן למשל – שבהם הוביל הפרסום העיתונאי לתוצאה שייתרה את הצורך בהליך משפטי משום שהמטרה הציבורית הושגה או שלא ניתן היה לפתוח בהליכים משפטיים מסיבות שונות? ומה נאמר לגבי פרסומים כמו תחקיר קופר, שבעקבותיהם חזרו בהן רשויות התביעה והחקירה מהחלטה לסגור תיקים? גם אז לא היתה כל הצדקה בפרסום?

למעשה התשובה לכל אלה שקושרים את החשיפה העיתונאית להליך הפלילי טמונה בהבדלים שבכללי המשפט בין השניים. בעוד שבמשפט פלילי נטל ההוכחה המוטל על התביעה כדי להביא להרשעתו של אדם צריך לעלות על כל ספק סביר (משפטנים נוהגים לעשות שימוש בשיעור של 95% או 99% לשם הדגמת גודלו של הנטל), הרי שהתחקיר העיתונאי מתנהל במישור האזרחי ובצורך לעמוד במבחני איסור לשון הרע.

במשפטים כאלה, אזרחיים, נטל ההוכחה אחר לגמרי, והוא מסתכם במאזן סבירויות. כלומר, יש להוכיח כי גרסתו של צד אחד סבירה יותר מגרסתו של האחר. כאן מדובר ביחס של 51% בלבד. תוסיפו על זה שאלות הנוגעות להליך הפלילי ועוסקות בהתיישנות, בקבילות ראיות, בקבילות הודאות ובשאר סוגיות ראייתיות הייחודיות לדין הפלילי – וקיבלתם שני משחקים שונים לגמרי.

זאת ועוד: מאי-הרשעתו של אדם בפלילים קשה לגזור את נקיונו המוחלט (ככל שבית-המשפט לא קבע זאת במפורש), וייתכנו מקרים שבהם סביר יותר שעשה את מה שמיוחס לו מאשר שלא עשה – הגם שלא הורשע.

נקודה נוספת טמונה ביחס של רשויות החקירה והתביעה לאיכותם של תחקירים ופרסומים עיתונאיים. כבר בעבר עמדתי כאן על היחס הבעייתי, המפחית בערכם של פרסומים עיתונאיים כבסיס לפתיחה בבדיקה של הפרקליטות או בחקירה משטרתית. רשויות אלו ממעטות לייחס חשיבות לפרסומים ברוב המקרים. במצב דברים כזה, על העיתונות ממילא לשאת את עיניה המקצועיות אל קהל צרכניה, ולא לתלות אותן בהחלטה של זרועות החוק והסדר.

חשוב להדגיש: המישור הציבורי והמישור הפלילי אינם זהים בתכליתם ובנורמות החלות עליהם. גם הפסיקות הנוגעות למשפט המינהלי והחוקתי שלנו קבעו לא פעם שהנורמות החלות במישור הציבורי אחרות מאלו המחייבות במישור הפלילי ומשתרעות באופן נרחב יותר גם על התנהגויות שאינן בהכרח פליליות במובהק.

לא תמיד כל מה שאנחנו תופסים כלא רצוי, לא חינוכי ולא נחמד הוא גם פלילי. למרות זאת, אין ספק שלגיטימי לדון בהתנהגויות ובמעשים שאינם פליליים. כתבות עיתונאיות על תופעות שנויות במחלוקת שאינן פליליות נכתבות כל הזמן בלא התרעמות כלשהי. ככל שהפרסום אינו מפר הוראות חוק דוגמת חוק הגנת הפרטיות או חוק איסור לשון הרע ויש בו עניין לציבור – יש לעיתונות זכות ברורה ואולי אף חובה צרכנית מכוח דין לעסוק בו.

לכן, כך יש לענות לאלה המקטרגים על המהלך העיתונאי המוביל בפרשת רוזן ובפרשות אחרות: יש להניח לעיתונות לעשות את עבודתה התחקירית והחושפת בלא קשר ישיר לפעולת הרשויות.

עם זאת יש לסייג: מרגע שמתנהל הליך משפטי, ראוי שעבודת העיתונות לא תכשיל אותו. הדיון הנרחב הזה מתקיים אצלנו גם הוא לאחרונה בפרשות כמו זו של שמעון קופר ו"עובדה" וסביב עבירת הסוביודיצה. גם שם, בצד הזהירות המתבקשת לתקינות ההליך ומניעת השפעות עליו, התיר בית-המשפט העליון להמשיך לבצע את העבודה העיתונאית במקביל אליו ובלי למנוע את פרסום תוצריה. גם עניין זה ראוי שיהיה לפני המקטרגים כשהם נושאים את נאומי התוכחה שלהם.