"דיווח בלבנון: צה"ל בדרך לפעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (3.5.13). למרות הדרמטיות, היא תופסת חלק קטן מהשער. החלק הגדול ביותר ניתן להפניה לטקסטים העוסקים בפרשת עמנואל רוזן – זו שהעיתון דגר עליה שנים ו"הפסיד" לבסוף את ההבקעה ל"הארץ". "לראשונה: נשים הגישו תלונות במשטרה נגד רוזן", נכתב בכותרת על השער, ומתחת לה הפניות לשלל חומרים בנושא (ידיעה חדשותית, כתבה מסכמת, טורים אישיים).

מדוע ב"ידיעות אחרונות" לא פירסמו את התחקירים שכתבי העיתון השונים עמלו עליהם במשך השנים על אודות מעלליו של רוזן? אפשר לנחש שחיכו בדיוק לזה, כלומר, לנשים שיתלוננו במשטרה. העובדה שזה היה המחסום בפני פרסום הטענות נגד רוזן ממחישה את תמצית הבלבול הרווח לגבי הפרשה כולה – מן הבחינה התקשורתית שלה.

הטקסט המסכם באופן המדויק ביותר את פרשת עמנואל רוזן בעיתוני היום שייך לקלמן ליבסקינד, בטור ביקורת התקשורת שלו (השבוע בלי שאככב בו) ב"מוספשבת" של "מעריב". תמצית הדברים: הפרשה שייכת למרחב הנורמטיבי, לא הפלילי.

"את הטענה שלפיה נערך לעמנואל רוזן משפט שדה צריך להעיף ומהר מסדר היום, ותמוה שבין מי שמשמיעים אותה ישנם גם עיתונאים", הוא כותב. "עמוד התווך שמחזיק את כל הפרשה הזו הוא התחקיר שפירסמו שרון שפורר וגילי איזיקוביץ ב'הארץ'. הן לא רמזו על חשדות, הן לא דיברו על רכילויות. הן אספו עשר עדויות של נשים שונות, מתקופות שונות וממקומות עבודה שונים, ופרסו אותן לעינינו. ומי שסבור שחשיפה שכזו והשיח שמתנהל בעקבותיה הם בית-דין שדה, קורא בעצם לסגור את העיתונות.

"המחשבה שצריך לחכות להכרעה של מערכת אכיפת החוק, שמלוא כל העולם משפט ומה שלא פלילי הוא בסדר, היא מחשבה איומה", כותב עוד ליבסקינד, ומעיר גם כי "החשש הגדול שלי הוא מהאפשרות שבעוד כמה ימים יתברר שההליך הפלילי הוא בכלל קרש ההצלה של עמנואל רוזן", משום שרוזן עלול לצלוח אותו בשלום, ואז התנהגותו הנורמטיבית הפסולה תקבל הכשר. "אותי", הוא מסכם, "ההליך הפלילי כלל איננו מעניין. גם אם יתברר שבאף אחד מהסיפורים האיש לא חצה את הקו הפלילי ובסופו של יום נישאר עם עמנואל רוזן שהוא 'רק' מי שהתנהג באופן מכוער ומשפיל לנשים ו'רק' מי שהתלבש כל צעירה שעברה במערכת ו'רק' מי שקילל ואיים, די לי בזה. יש אנשים שאנחנו יכולים לא לרצות לעבוד לצדם, גם אם אין להם תיק במשטרה".

חבל רק שליבסקינד לא עומד על הקו המקשר בין המקרה של רוזן לבין המקרה של אמנון דנקנר.

בעיתון האח של "מעריב", "מקור ראשון", כותב יהודה יפרח על פרשת רוזן במוסף המשפטי שהוא גם עורכו. "מבחינה הלכתית", הוא כותב, "חובת העיתונאי לפרסם תחקיר נגזרת מדבריו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים', שדיבר על 'לשון הרע לצורך'. העיתונאי מספר לשון הרע, אך עושה זאת לצורך. לא זו בלבד אלא שלעתים יש בדבר משום 'וביערת הרע מקרבך' – הוראה המחייבת את הציבור להוקיע את שורשי הרע מתוכו". למרות זאת, כותב יפרח, "התחושה היא שמשהו בטוהר הנשק של אנשי התקשורת הופר" בכיסוי הטענות לעבירות מין כלפי רוזן (וכלפי גדעון סער, מוסיף יפרח).

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תוקף מאיר שלו את צפי סער, שבטקסט שלה שפורסם ב"הארץ" התייחסה למי שהוצגו נגדו טענות דומות לאלו שבפרשת רוזן, ושעובד ב"הארץ". שלו מלין כי סער לא מפרשת את השם ובכך מחשידה את כל עובדי "הארץ". שלו הוא כותב מוכשר, אבל חי על הירח. מדובר, כמובן, ביצחק לאור, שכיכב בתחקיר "המקור" ועמד במרכזה של סערה תקשורתית קטנה מזו של רוזן, אבל גדולה בפני עצמה. אגב, מאמר של לאור (על ספר חדש של אורי מילשטיין) מתפרסם הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". ולא, ההסברים של "הארץ", שמוביל את הסיקור בפרשת רוזן, לגבי המשך העסקתו של לאור אינם ממש מספקים.

בעיתונות החרדית לא תמצאו זכר לפרשת עמנואל רוזן. אני משער שגם במערכות החרדיות יהיה קשה למצוא זכר לשכמותה: ההפרדה בין המינים והמוסכמות החברתיות לא היו מאפשרות היטפלות פומבית אובססיבית של גבר לעשרות ומאות נשים. מנגד, בהטרדות ובאינוסים שקורים גם קורים בחדרי חדרים (והציבור נחשף אליהם מעת לעת במקרה שהם מגיעים לטיפול המשטרה), הציבוריות החרדית לא יודעת לטפל. בכיכר העיר העיתונאית שלה אין גרדומים, אפילו לא פינות ליטוף, בטח בכל מה שמזכיר איכשהו משהו שקשור למיניות. הטיפול בסוטי ועברייני מין נעשה שם בחדרי חדרים, בפורומים סגורים ופעמים רבות על חשבון הקורבנות – אלו שהיו ואלו שיהיו.

בקרב המגיבים (וכן, גם המגיבות) הרבים לפרשת רוזן בלטו, כרגיל, אנשי ה"כבר אסור להחמיא?", "מה יהיה עם הרומנטיקה" ו"מחזירים אותנו לעידן האבן". התגובות הללו לא רק מעידות על אומריהן כי הם אכן נשארו בתקופת האבן של מלחמת המינים ("אם לנסח זאת בהרחבה: זו לא מלחמת התשה בינינו לבינן. זה אמור להיות שיתוף פעולה", כותב רענן שקד בטור המוקדש לרוזן במוסף "7 ימים" של "ידיעות"), הן גם מעידות על היגיון פגום (מה הפלא, קשה לחשוב כשחרמנים).

כדי שתתקיים חברה ליברלית ופתוחה, בסוגיות מגדר כמו בענייני סקס, חייבות להתקיים נורמות חברתיות (לא פליליות, לא חוקיות) ברורות של ראוי ומקובל ושל פסול ודוחה. חברה שבה בוסים שמרגישים צורך עז להחמיא למזכירה הצעירה שלהם על החזה הזקוף שלה יידעו שמדובר בדחף לא מקובל – גם בלי לערב את המשטרה – היא חברה שתוכל להמשיך לקיים מסגרות מעורבות וחופשיות. דווקא חברה שלא תפנים כללים נורמטיביים נמצאת בסכנה להפוך לחברה סגורה ושמרנית. בוסים חרמנים וגברים שולחי ידיים אינם פרי של חברה פתוחה, אלא הזרע של חברה מהסוג החרדי.

(מתוך סקירת העיתונות היומית של "העין השביעית")