החידוש העיקרי בחשיפת ההטרדות המיניות של עמנואל רוזן אינו בהיותו עיתונאי. דפוס ההטרדות המיוחס לו – ככוכב תקשורת המחזר באובססיביות אחרי העתודה הנשית הצעירה בסביבת העבודה שלו – אינו חדש, ושורשיו נעוצים עמוק בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אם לא קודם לכן. דפוס כזה התגלה גם בפיקוד הבכיר של צה"ל, בימים שמפקדים היו טאלנטים, ושיגשג לא רק במקומות העבודה ברשויות השלטון, המקומיות והממלכתיות, אלא גם במקומות עבודה שאינם נקלטים ברדאר התקשורתי. דפוס כזה מתקיים מן הסתם בכל מערכת הייררכית שבה עובדים גברים סמכותיים לצדן של נשים צעירות. על המקרים הבולטים למדנו בעיקר מכתבי אישום ותביעות אזרחיות על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק ב-1998.

החידוש הוא בעצם ההתארגנות הנשית החדשה, תא העיתונאיות, והחלטת 60 החברות בו לפעול באופן אקטיבי נגד אנשי תקשורת, שבמעגלי ידע פנימיים הוזכר שמם כמטרידים מינית. יש טעם להתארגנות של עיתונאיות, בוודאי כל עוד הן מופלות בתנאי עבודתן ולעתים אף מוטרדות על-ידי עמיתים וממונים. המהלך הראשון של התא – איסוף עדויות הקושרות את עמנואל רוזן להטרדות מיניות – הואץ כאשר התברר כי רוזן עומד להגיש (עם אלון בן-דוד) את מהדורת שישי של ערוץ 10.

פעילות התא הפיצו ברשת קריאה לנשים לפנות אליהן אם הוטרדו על-ידי "איש תקשורת בכיר", וזכו אמנם למטחי ביקורת בטענה שמדובר במשפט שדה, אך קיבלו גם תגובות רבות מצד נשים שרואות עצמן ככאלה שהוטרדו על-ידיו. מבחינה זו אפשר לראות את המהלך כהצלחה מסחררת. מה גם ש"הארץ" חשף, בעקבות המידע הזה, את זהותו של הבכיר והציג עשר עדויות של עיתונאיות על דפוס החיזור המעיק שהפעיל עליהן.

יש נשק?

ב-26 באפריל 2013, עם חשיפת זהותו של "איש התקשורת הבכיר" כעמנואל רוזן, פירסם "הארץ" את הנוסח הבא: "לידי 'הארץ' הגיעו עדויותיהן של יותר מעשר נשים המתארות דפוס פעולה דומה [התנהגות לא הולמת כלפי נשים צעירות שעבדו לצדו או תחתיו – הכוללת חיזורים בוטים ואובססיביים תוך ניצול מעמדו ולעתים אף הבטחות לקידום מקצועי תמורת יחסים מיניים עימו], לצד עדויות אנשי תקשורת בכירים שאישרו כי הכירו את דפוס ההתנהגות זה שנים רבות".

בנסיבות שנוצרו, "הארץ" פעל נכון כשפירסם את התופעה בהבלטה. העוצמה שבה רחש המידע ברשת יצרה מצב שבו העיתונות המוסדית לא יכלה עוד להתעלם ממנו. בלי להיכנס לפרטי התלונות וטיבן, מספר העדויות ממחיש כי מדובר כאן בתופעה בעייתית שחשוב להביאה לידיעת הציבור. מי שביקר את "הארץ" על שפגע בחזקת החפות המשפטית של רוזן החמיץ נקודה מהותית: ייתכן כי דפוס ההתנהגות שעליו מדווח העיתון יש בו כדי לעורר חקירה פלילית, ואז, במקרה שיוחלט להגיש כתב אישום, תעלה חזקת החפות. אבל שאלת פרסום זהותו של איש התקשורת הבכיר ורב ההשפעה, שנגדו נאספו תלונות כה רבות, היא שאלה ציבורית חשובה ודחופה במיוחד בגלל מעמדו ולקראת התפקיד הבכיר הצפוי לו.

מצער, עם זאת, לגלות כי דרך גביית העדויות החושפניות על-ידי תא העיתונאיות אינה שקופה כלל לציבור. ספק אם היה ביכולתו של "הארץ" לאמת בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו את המידע שקיבל בטרם פרסום. הניסוח "לידי 'הארץ' הגיעו עדויותיהן..." מבטא פסיביות מעוררת שאלות. הנה כמה מהן:

מה מידת השפעתה של הדינמיקה שהתפתחה ברשתות החברתיות על מוסרות העדות? מה מידת השפעתה על הגרסאות שפורסמו? האם מסר שנשלח בפייסבוק בתגובה לפניית הארגון הוא "עדות"? אם כן, האם נפגשו נציגות התא פנים אל פנים עם הפונות, או שדבריהן הובאו כפי שנכתבו מרחוק? האם המגיבות שודלו להעיד? האם הודרכו? האם מוסרות העדות ידעו על קיומן של עדויות נוספות? האם נכח במפגש כזה אדם נוסף (אולי אפילו גבר, רחמנא לצלן) כמשקיף ניטרלי? האם נכח במפגש כזה עורך-דין? האם העדויות הללו הן בגדר תצהירים?

שוליים מגונים

זה יותר מעשור שאיסור ההטרדה המינית מחלחל אל תודעת הציבור ומשנה אותה. החלחול הוא אטי, אבל המציאות משתנה לטובה בהשוואה לשנות ה-90. תרמו לכך לא במעט משפטו של איציק מרדכי, ולהבדיל, משפטו של הנשיא קצב. אבל כפי שהרשעה בעבירות חמורות של שוחד ומרמה אינה מחסלת כליל את התופעות הללו, אין לצפות שכך יקרה בתחום הקשרים היצריים שבין גברים לנשים. בשולי כל חברה נאורה יהיו תמיד שוליים מגונים, פסולים ופליליים ליחסים שבינו לבינה. בעיה לא פחות גדולה מן התופעות המגונות עצמן נעוצה במשטר הפחד והחשבון שמתפתח סביב החוק שבא למנוע אותן.

החוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק חשוב שבא מכוונה טובה. אבל מתוך כוונת המחוקק לספק הגנה מרבית מפני הטרדה, הוא עלול להתפרש בדרך נוקשה ומיליטנטית במרחב גדול של מקרים גבוליים. צריך אפוא לנהוג זהירות יתרה בשימוש בחוק, כדי לא לגרום למצב שהמדינה וארגונים אזרחיים הפועלים כאוספי מידע יעמדו בלב מערכות היחסים בין גברים לנשים. המערכת המשפטית מוגבלת ביכולתה למצוא עדויות חותכות להטרדה מינית שאופיה פלילי. בעת חקיקת החוק לא נלקחו בחשבון השבבים שניתזים במהלך חטיבת העצים: חשודים שבסופו של דבר אינם עומדים לדין, אך האשמות שלא ניתנות לבירור בכלים ציבוריים מחריבות את חייהם.

בית-המשפט אמון על מידתיות, הקושרת עונש פלילי לטיב העבירה (המוכחת). אבל בזירה הציבורית, ייתכן היום מצב שבו חייו של אדם גס רוח או מחזר נלהב מדי ייהרסו כליל. אין היום ארגון שיבדוק את השאלה כמה מהאנשים שהופעל כלפיהם הליך בירור תלונות על הטרדה מינית איבדו את עולמם – את מקורות פרנסתם, ולא אחת לכידות משפחתם. שימוש בעקרון המידתיות בזירה הציבורית (ולא רק המשפטית) יכול להיות מסקנה מועילה מן המהומה הנוכחית.

משמרות המהפכה

כראש מחלקה במוסד אקדמי שלמדו בה 400 סטודנטים וסטודנטיות, מצאתי עצמי במצב קבוע של מגננה דרוכה. הקפדתי ליישם את עקרון הדלת פתוחה בכל מפגש עם אשה, ועל כל מחווה נשית הגבתי כפוחלץ, תוך שמירה קפדנית על לשון עניינית, מנוסחת בקפידה, נטולת שביב הומור או מימד אישי. לעתים ניעור בי צורך לרכך מעט את האווירה, אבל מיד דימיינתי את בת-שיחי כחתומה על תצהיר שאני גיבורו, ובלעתי את מלותי.

עמית שכינה עמיתה שעיצבנה אותו "פוסטמה", ברשות הרבים, בסביבת העבודה, מצא עצמו מסובך בהליך קפקאי, כאשר מולו עמד ארגון נעמת במלוא כוחו המשפטי. לא היתה שום מידתיות ביחס שבין הכינוי המכוער שנקט כלפי "המוטרדת" ברגע של רתחה לבין חודשי החרדה שעברו עליו ועל משפחתו ובהם ילדיו המתבגרים. באותו מקרה נסגר לבסוף התיק – אולי מפני שגרסת המתלוננת לא שיכנעה, ואולי הבינו היועצים המשפטיים את חוסר התוחלת שבניהול משפט קשה, יקר וכואב על מלה מטופשת אחת.

אחת השאלות החשובות באשר לעתיד היא השאלה אם קם כאן, בפרשת עמנואל רוזן, ארגון מיליטנטי של ציידי ראשים. התבטאויות שלא נסתרו או הוכחשו מצדה של הדס שטייף, אחת הפעילות הבולטות בתא העיתונאיות, מעוררות חשש שזהו הכיוון. ספק אם ארגון מן הסוג הזה יעשה צדק, אבל הוא עלול להמית את מרקם היחסים הטבעי, הפתוח, הלבבי ביסודו, שבין עובדים לעובדות – זירת המפגש הרחבה ביותר שקיימת בין גברים לנשים.

ארגון שזו מטרתו עלול להפוך את מקומות העבודה לזירה מתמדת של חשדנות ועוינות. זו לא תהיה קדמה. זו תהיה רגרסיה גרועה מן האורתודוקסיה הדתית – זו תהיה שמירת נגיעה במובן התודעתי.

האמת והפיוס

אחת מנקודות התורפה בעדויות היא העובדה שרובן ככולן מובאות מפי נשים שפרטיהן שמורים במערכת העיתון או במשרדי ההתארגנות לאיסוף מידע. הסיבות לכך ברורות ומעוררות אמפתיה, אבל הטיעון המהותי נחלש בשל כך. מי שתורמת לכך שהעולם יהיה שקוף יותר וכי פינות אפלות יוארו, רצוי שלא תסתתר מאחורי חומות מגן.

מתלוננת על הטרדה מינית אינה מקור עיתונאי. היא עדה, לרוב עדה יחידה, ולעדותה יש אופי משפטי. יש אמנם מקרים שבהם הכרחי להגן על עדים מפני הפחדות ואיומים, אבל ייתכנו מקרים רבים שבהם עדות כנה ואמיצה תיתן משנה תוקף לעדות עצמה.

הזכות לחסות אנונימית מאחורי אותיות האלפבית אינה האפשרות היחידה. האומנם יש משהו מבייש בתיאורים המוכרים של אשה, שנענית באי-רצון, מתוך בלבול או חשש, לרצונותיו המיניים של גבר שהרחיק לכת וכפה את עצמו? שינוי אמיתי בדפוסי התגובה להטרדה מינית יכול להיעשות רק בחשיפה מרצון של זהות הנפגעת. כפי שהרצון להסתתר מאחורי אות היה לנורמה, אפשר לשנות כיוון ולשאוף להפוך את היציאה מארון האותיות לעדות הפתוחה – לנורמה.

בדרום-אפריקה שלאחר האפרטהייד הבינו המנהיגים החדשים, ובראשם נלסון מנדלה, שמשפטים נגד פושעי המשטר הישן יעוררו רתיעה ושסע ויפתחו צלקות שצריכות להגליד. במקום גרסה מקומית של משפטי נירנברג הקימו את "ועדות האמת והפיוס", מעין בתי-דין שבפניהם יכול הופיע מי שמרגיש נפגע. גם המואשמים יכולים להציג את גרסתם – ולהביע חרטה – בתקווה שהדבר ימנע מהם הליך משפטי או יקל עונשם, ובעיקר יחשוף את העוול והרוע שבמנגנונים אפלים. הנוהג הזה אומץ גם במקומות אחרים בעולם.

מן הגישה שלא לנקום, אלא לאפשר לכל הצדדים להתנקות מן הקלקול וההשפלה, אפשר לשאוב השראה איך לטפל במקרה המיוחד והרגיש של הטרדות מיניות. ייתכן שגוף ציבורי רחב ומגוון (גם מגדרית) שיזמין מוטרדות מינית במקומות עבודה להעיד בפניו בגלוי ובהליך מסודר, ויציע אפיק ביטוי דומה גם למטרידים, ימנע את החברה העצבנית שלנו מלבוסס בבצת האיום, השנאה וההפחדה ויסייע לחולל שינוי מהותי.