ביולי 1997 חשה אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, שהממזרים שינו את הכללים ולה לא סיפרו על כך. זה קרה בעת שיעל דן הקליטה ראיון איתה במסגרת התוכנית "סיפור אישי", שנועדה לשידור בערוץ הראשון. דן הציגה לשרה שאלות על פרשות יחסים מחוץ לנישואים שיוחסו לבעלה, בכללן זו שעליה התוודה בשידור טלוויזיה הזוי שנודע כ"קלטת הלוהטת", והמרואיינת לא הצליחה להבליג על העלבון. היא התפרצה, ביקשה להפסיק את הראיון והטיחה בנוכחים את דעתה הזועמת על בגידות של גברים נשואים, אך תהתה מדוע נטפלים רק לנתניהו ומתעלמים מרומנים של אישי ציבור אחרים. אגב כך הזכירה את שמעון פרס וכרכה את שמו בשמה של קולט אביטל, שכיהנה באותה תקופה כקונסולית הכללית של ישראל בניו-יורק.

המצלמות הוסיפו לתקתק כששרה נתניהו התיזה את זעפה באולפן. לאחר הפצרות ומיקוחים הסכימה המרואיינת להשלים את הראיון באופן מסודר וחזרה, בלשון מרוסנת יותר, על טענתה ש"גברים בוגדים הם חלאה, אבל מדוע נטפלים דווקא לבעלי, והרי פרס כשהוא נוסע לניו-יורק הולך לקולט אביטל". הראיון שודר (אך לא קטע ההתפרצות שתועד), וכעבור ימים אחדים קיבלה אביטל מכתב התנצלות מהגברת נתניהו. דורון רוזנבלום עשה ב"הארץ" מטעמים מהסצינה הסוערת הזו וניתח באיזמל מושחז את סגנון ההתנצלות של אשת ראש הממשלה ואת היותו שיקוף מהימן של התנהלות ראש הממשלה עצמו.

מה כל-כך חרה לשרה נתניהו? תחושתה שקשרי גברים-נשים מחוץ לנישואים הם תופעה נוכחת בזירה הפוליטית, שכולם יודעים עליהם ולא עושים מכך עניין. זו דרך העולם, כך האמינה. והנה, לפתע, כשנחשפת התנהגות כזו אצל בעלה, היא מזנקת לראש החדשות והופכת לסוגיה שהכל דשים בה. לתחושתה הסובייקטיבית היה על מה לסמוך: העולם הפוליטי אינו סטרילי מיצרי אנוש, והזמזום על מי מתעסק עם מי מלווה תמיד את מזנון הכנסת. היתה לגברת נתניהו סיבה לכעוס על שדווקא המקרה שבו נפלה היא קורבן להתנהגות בוגדנית של בעלה נחשף לעיני כל. היא רק התעלמה מחלקו של בנימין נתניהו בהוצאתו של הסוד לאור: הוא התוודה על כך בשידור טלוויזיה בשיא הצפייה, משנואל לחשוב שיריב פוליטי (דוד לוי) מנסה לסחוט אותו בעניין זה.

כאשר בוחנים את פרשת עמנואל רוזן, ראוי לזכור את ההמחשה שמספקת פרשת הקלטת הלוהטת של נתניהו. כמו אז, כך גם היום ענן של רכילויות על קשרי מין בלתי מוצהרים, בין אם יש בהם ממש ובין אם הם שמועות בלבד, אופף את הזירה הפוליטית וממילא גם את המעטפת התקשורתית שלה. כשם שיש פוליטיקאים שרכשו לעצמם שם של פרפרים בלתי נלאים, כך ישנם אנשי תקשורת עם מוניטין של רודפי שמלות חסרי עכבות.

זה הרקע להבנת יחסה של התקשורת למעללים שנכרכו בשמו של רוזן עד לשבוע האחרון. לעיתונאים שלא עבדו במחיצתו הקרובה (ואלה, מטבע הדברים, רוב אנשי התקשורת הפעילים בישראל) גונבו פה ושם שמועות על היותו צייד נשים נלהב באופן מיוחד, אבל התנהגותו לא נתפסה כעבריינית. הוא היה עוד אחד מהגברים האלה שמחצינים את השתוקקותם לכיבושים מיניים, ולכן ההתייחסות אליו היתה כאל מחזר אובססיבי במיוחד. רק סביבת העבודה הקרובה שבה הועסק נחשפה, כנראה, לאופי המטריד, ומי יודע אם לא הפלילי, של התנהלותו.

מסיבה זו, הטענות הנשמעות עתה נגד התקשורת בכללה על התעלמותה מהתנהגותו הבעייתית של רוזן, ועל החיפוי שהעניקה לו כביכול, מחטיאות את המטרה. התקשורת לא גוננה על רוזן משום שביקשה להסתיר מעיני הציבור מעשים פסולים או אולי גם נפשעים שלו, אלא בחרה שלא לדווח על חייו הפרטיים, כפי שהיא נוהגת בכל איש ציבור שאורח חייו אינו גולש לתחום הפלילי.

להוציא גורם אחד: מנהלי ערוץ 2. עתה מתברר והולך לכאורה כי במקומות עבודה שבהם הועסק רוזן היו מקרים שבהם התנהלותו מול נשים נתפסה כיוצאת דופן בחריגותה וכמחייבת נקיטת צעדים נגדו. מנהלי ערוץ 2 אף מצאו לנכון לגרום לו לפרוש מעבודתו על רקע תלונה שהגיעה אליהם על הטרדה מינית של עמיתה זוטרה. המהלך הזה לא דווח: לא ברגע שבו פוטר ולא לאחר מכן. וזו התנהלות עיתונאית מחפירה המטילה צל על כלל התקשורת, משום שהיא מצדיקה לכאורה את הטענות על אחווה עיתונאית פסולה שבאה להסתיר מהציבור התנהגות נפסדת של אחד מעמיתיה הבכירים.