לפני חצי שנה כתבתי כאן על האופן שבו אתר "פידר" מבית "גלובס" המציא מודל חדש של דיווח עיתונאי שבמסגרתו האתר מדווח על מה שקורה בפייסבוק. מאז לא השתנה הרבה. אחרי הכל, לא ממהרים להחליף נוסחה מנצחת.
הצלחתה של הנוסחה נובעת לא רק מהחדשנות שבה, אלא גם מהאופן שבו היא מבהירה לקורא מה הוא צריך לחשוב על התוכן שהאתר מגיש לו דרך קבע. כך לדוגמה עלו בימים האחרונים באתר אייטמים שזכו לכותרות הבאות: "מדהים: העצים המאירים שיחליפו את פנסי הרחוב", "מגניב ביותר: רכיבה על האופניים הגבוהים בעולם", "שווה: 'המזלג החכם' שיסייע לכם לרדת במשקל", "הדגמה מרהיבה: מה קורה למטלית רטובה בחלל?" וכן הלאה.
"פידר" אינו סבור שהקורא צריך להחליט בעצמו אם זה "מדהים" שקיימים עצים מאירים שיחליפו את פנסי הרחוב, או שאולי הוא אינו חושב שהצופה יכול להגיע בכוחות עצמו למסקנה שזה "מגניב ביותר" לרכב על אופניים גבוהים או שההדגמה שנעשתה בתחנת החלל הבינלאומית היא אכן "מרהיבה". כיוון שהאתר רובו ככולו מבוסס על קונספט האטריות המחוממות, שהרי אין בו כמעט שום תוכן מקורי, ואם יש בו, הרי שהוא תוכן שיווקי למהדרין, "פידר" בוחר להבהיר לגולשים מה הם צריכים לחשוב על האטריות המחוממות האלו: זו אטרייה שווה, זו מגניבה, זו מדהימה.
הז'אנר הזה, שבמסגרתו האתר דוחף לגרון, באלימות ממש, את הרגש שצריך לנבוט מתוך הקוראים, הוא אולי הז'אנר העיתונאי הנחות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני כותב "אולי" כיוון שכאשר חושבים על זה, יש ז'אנר עיתונאי נחות ממנו, ותסמכו על "גלובס" שהם יתנסו בו.
אני מתייחס לקטע הווידיאו ששולב בקטגוריות "גלובס TV" באתר "גלובס" ושכותרתו היא: "וידיאו חם ברשת: כך 'שוחטים' 2 מכוניות פרארי נדירות". בכותרת המשנה נכתב: "צפו: מה קורה כש-2 נהגים לוקחים 2 מכוניות פרארי נדירות במיוחד מדגם F50, שמחירן בשוק עולה על מיליון אירו, למסע הרס שלא רואים כל יום. שווה צפייה" (קשה שלא להתייחס לעילגות האינסופית שנדחסה אל תוך כל-כך מעט מלים. קשה, אבל אני אתגבר). קטע הווידיאו ב"גלובס" מתייחס לסרטון שהועלה ליוטיוב לפני כשלושה שבועות (9.4.13). מאז הוא זכה לכ-900 אלף צפיות. אני שמעתי על קטעים "חמים" מאלו, אבל מילא.
מה שמרתק בקטע הווידיאו הזה הוא שמדובר באחד הסרטונים המשמימים ביותר שצפיתם בהם אי-פעם (ואם יש לכם משהו חשוב יותר לעשות אני מתחנן בפניכם – אל תצפו בו!). למעשה הכותרת שמלווה את קטע הווידיאו הזה ב"גלובס TV" היא אחד השקרים הגסים ביותר שבהם נתקלתי באחרונה.
בקטע הווידיאו הזה לא שוחטים ואפילו לא "שוחטים" שום דבר. כל מה שרואים בו הוא שתי מכוניות פרארי נוסעות בכביש עפר. נוסעות ונוסעות ונוסעות. ואז עוד קצת נוסעות. אחרי שהן מגיעות לאיזו חצר פנימית, הן נקשרות זו לזו בכבל, וכל רכב מעביר להילוך אחורי. התוצאה היא הרבה עשן מהגלגלים. ואז (חכו לזה, הנה זה בא!!) – הסרטון נגמר.
מהמלה "שוחטים" אפשר להבין שמישהו מפרק את כלי הרכב, פוגע בהם באיזושהי צורה. אבל לא. כלי הרכב נותרים שלמים למהדרין. אף רכב לא נשרט, ואפילו עלה תועה לא נוחת על מכסה המנוע. מה שמעלה את השאלה, באיזה סם השתמש מי שתיאר את הסרטון כ"מסע הרס שלא רואים כל יום" והאם יש לו קצת לתת?
הסיבה שאני מקדיש כל-כך הרבה מלים לסרטון כל-כך לא חשוב היא שהסרטון והפרקטיקה של "גלובס" לתאר אותו חושפים את הנוסחה שממנה עשויים יותר ויותר אתרי חדשות בישראל.
הנה הנוסחה:
1. השתמשו בתכנים, עדיף סרטוני וידיאו, שגופים אחרים הפיקו או העלו ליוטיוב.
2. הציגו תכנים אלו כסנסציה הגדולה ביותר שאי-פעם נראתה בישראל, בעולם ובשביל החלב.
3. השתמשו במלים "חם", "מגניב", "שווה", "הורס", "מדהים", "מהמם", "מרגש", "מטריף", "מפתיע", "מרהיב", "נפלא", "מקסים" או "סוחף" כדי לתאר את הסרטונים.
4. נוחו.
נוסחת "גלובס" לעיתונות מקוונת מבקשת להחליף את הנוסחה העיתונאית הקלאסית:
1. צאו לשטח וחפשו סיפור טוב.
2. בדקו, הצליבו ואמתו את המידע שברשותכם.
3. כתבו סיפור מצוין הנשען על העובדות ורק עליהן.
4. חזרו לשלב מס' 1.
נוסחת "גלובס" לעיתונות מקוונת מבוססת על פומפוזיות שאין לה כיסוי ("מסע הרס שלא רואים כל יום"), מתובלת בערימות של עצלנות וניסיון לחסוך כסף. מה שמסוכן בה עבור המערכת העיתונאית המיישמת אותה הוא האפקט המצטבר שלה: אם היום צפיתי באתר "גלובס" בסרטון שהבטיח לי גדולות ונצורות וגיליתי שבעצם ביזבזו לי ארבע דקות מהחיים על שקר מחורבן, מדוע שאאמין לשאר הדברים ש"גלובס" מספרים לי?
אם ב"גלובס" מרגישים בנוח לשקר לי במצח נחושה כאשר מדובר בסרטון וידיאו, איך אוכל להאמין להם כאשר הם משתמשים במלות הקוד העיתונאיות דוגמת "חשיפה", "פרסום ראשון" או "תחקיר"? אני לא יודע מה איתכם, אבל כאשר מישהו מחליט לשקר לי רק כדי להרוויח ממני עוד קליק, אין סיכוי שאאמין לו כאשר הוא באמת ירצה בתשומת הלב שלי.