"כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית ומצביעה על תופעה שהזדקרה אל מול עינינו במשפט. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'ארד השלישי, 'להראות שהוא רשע'. מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים, והפעלתנות הזאת לא היתה פלילית בשום אופן. אפשר לומר שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עושה [...]. הוא לא היה טיפש, זה היה חוסר מחשבה גמור – שאינו זהה כלל לטיפשות – שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. זה 'בנאלי' ואפילו משעשע, שעם כל המאמצים בעולם אי-אפשר למצוא באייכמן עומק שטני [...]. הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות, וחוסר מחשבה כזה, יכולים לגרום יותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם" (חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", 1962)
שליחה מיוחדת
כמעט ארבעה עשורים חלפו עד שספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", ראה אור בעברית, והקטע שלעיל לקוח מאחרית הדבר לספר. זהו ספר קשה לעיכול, שכלית ותודעתית, המתבונן בעיניים בלתי מצועפות באחת הדמויות המרכזיות בתעשיית הרוע הנאצית, ועם זאת אינו חוסך ביקורת מבית-המשפט, מן התובע, מהיועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר ומראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. זאת, תוך התמודדות עם שאלות כואבות כמו שאלת חלקם של היודנראט, מועצות ראשי היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי, בהקלה על מנגנוני ההשמדה (לשאלות אלה נחשף הציבור בישראל עוד בטרם משפט אייכמן, בעקבות משפט הדיבה הפלילי הדרמטי שניהלה מדינת ישראל בשנים 1952–1958 בשם ד"ר ישראל קסטנר בגין פרסום של העיתונאי מלכיאל גרינוולד, שטען כי קסטנר, עסקן יהודי-הונגרי, שיתף פעולה עם הנאצים והפקיד את יהודי ארצו. קסטנר נרצח בשנת 1957, עוד בטרם פסק העליון בערעור המדינה).
בימים אלה יש לקהל הישראלי הזדמנות להתוודעות חטופה עם אישיותה ותפיסתה המאתגרת של הפילוסופית היהודייה-אמריקאית, ילידת גרמניה, שנטלה על עצמה בקיץ 1961 "שליחות מיוחדת", לכסות את משפטו של אדולף אייכמן מטעם המגזין "ניו-יורקר". סרטה של הבמאית הגרמנייה מרגריטה פון-טרוטה, "חנה ארנדט" (2012), המוקרן בימים אלה ברחבי הארץ, מאפשר לבחון את קצותיו הרחוקים של הכיסוי העיתונאי, כפי שבאו לביטוי בפועלה. חשוב שכל ישראלי, ובמיוחד אלה שנולדו לאחר המשפט, יצפה בסרט. והמבקשים להעמיק כדאי שיקראו בעיון את הספר.
צפייה בסרט, למי שחי כאן בתקופת המשפט (הייתי אז בן 12–14), היא חוויה מוזרה. הסרט הוא יצירה קולנועית מצומצמת, מסוגננת וממוקדת בציר הביוגרפי של ארנדט, ואינו משקף את האווירה הטעונה ששרתה כאן ואת החשיפה המיוחדת המוחלטת, ההיפנוטית, שהציבור הישראלי דאז היה שרוי בה.
"אסיפה המונית"
במבט לאחור קל יותר להבין שהמשפט היה הצגת ענק שתוזמרה ישירות על-ידי בן-גוריון, שבגאונותו הפיק סצינה מכוננת למדינת ישראל הצעירה. את מה שניתן לראות היום בבהירות ממרחק השנים שחלפו – ורבים מאיתנו מתקשים בכך אף היום – קלטה ארנדט מיד, ובחדות, מספסל העיתונאים שעליו ישבה. ארנדט מניחה כי בית-העם בירושלים, שבו נערך המשפט, נבחר בזכות מבנהו, כאולם תיאטרון; כמקום המתאים לניהול משפט ראווה שבו ייפרע העם היהודי מאחד מגדולי מרצחיו – המשנע הגדול בהיסטוריה של אנשים אל מותם, איש צייתן ושאפתן שלא נחשף כלל לגיאיות ההריגה.
משפט אייכמן, עומד: גדעון האוזנר. יושב משמאל, הפרקליט סרווציוס; 5.4.61 (צילום: מילי ג'ון, לע"מ)
"בן-גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים", כותבת ארנדט. "הוא לעולם אינו מגיע לישיבות; באולם בית-המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר, התובע הכללי, אשר בייצגו את הממשלה עושה כמיטב יכולתו לציית לאדונו". עם זאת היא נמנעת במוצהר מלראות במשפט אייכמן משפט ראווה.
מאוחר יותר, במהלך דיווחיה, ארנדט עומדת על העובדה שאב בית-הדין התקשה למשמע את התביעה אל תוך מסגרת סדרי המשפט והעיר לא פעם כי "התביעה חייבת להתאים עצמה למה שבית-הדין קובע [...]. גרוע מכך, התביעה לא רק שלא התחשבה בנזיפות, היא פשוט סירבה להנחות את העדים שלה [...] כתוצאה מכך התנהגו העדים כאילו היו נואמים באסיפה המנוהלת על-ידי התובע הכללי, המציג אותם לקהל לפני עלותם לדוכן. הם יכלו להאריך בדבריהם ככל שרצו, ורק לעתים רחוקות נשאלו שאלות מוגדרות.
"האווירה הזאת", ממשיכה ארנדט, "לא של משפט ראווה אלא של אסיפה המונית, שבה נואם אחר נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל, ניכרה במיוחד כאשר התביעה קראה לעדים לעלות בזה אחר זה ולמסור עדות על מרד גטו ורשה ועל נסיונות דומים בווילנה ובקובנה – נושאים שלא היה להם כל קשר עם פשעיו של הנאשם".
ארנדט משבחת את הרכב השופטים, כולם דוברי גרמנית – אב בית-הדין, שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, והשופטים בנימין הלוי ויצחק רווה – שעשו לדעתה כמיטב יכולתם כדי למתן את התנהלות המשפט ומנעו ממנו להפוך למופע ראווה.
המופע של המדינה
הימים היו ראשית ימי מהפכת הטכנולוגיה התקשורתית. לצד תיבות העץ הגדולות שבתוכן שכנו מנורות מקלטי הרדיו, הופיעו האייפונים של התקופה – ראשוני הדגמים של הטרנזיסטור הזעיר הפועל על סוללות (וממנו משתלשלת אוזנייה). קולו של האוזנר בקע לא רק מתיבות התהודה בכל בית בשכונת מגורי, אלא צייץ גם ברחובות, בתחנות האוטובוסים, בחנויות ובחדרי המורים. לאחר שנת חקירה, ב-11 באפריל 1961, נפתח המשפט, והוא התנהל בקדחתנות עד ה-29 במאי 1962, מועד מתן גזר הדין הסופי (לאחר הערעור), שבוצע יומיים לאחר מכן, כדי שלא יתעורר דיון נוסף, מקומי או עולמי, בצורך בו.
טרנזיסטור (צילום: "העין השביעית")
זה היה ללא ספק "המופע של המדינה", מאז ועד היום. הכלים היו מגושמים אמנם, יריעות טקסט בעיתונים, כשאת המופע הוויזואלי סיפקו התצלומים השמנוניים (שהודפסו בשחור-לבן וברשת הגסה של דפוס הבלט) וקטעי יומני החדשות על סרטי צלולואיד שרוטים, שהוקרנו באיכות ירודה.
יוצרי הסרט "חנה ארנדט" בחרו בפתרון מעניין כדי ליצור אותנטיות ויזואלית של בית-המשפט: הם השיגו עותקים (בשחור-לבן) באיכות גבוהה ובחדות מושלמת מצילומי הווידיאו של המשפט וערכו אותם לתוך העלילה, ספק כשידורי טלוויזיה, ספק כמציאות (בישראל לא היתה עדיין טלוויזיה, והטכנולוגיה לשידור לווייני ישיר, חוצה יבשות, היתה בחיתוליה).
בצילומי איכות אלה נראה אייכמן בתא הזכוכית הרבה פחות מפלצתי ומסתורי מכפי שנראה ברפליקות המטושטשות של התקופה. על גבי הטשטוש הזה פרח ושגשג הדמיון הילדותי של בני דורי, בני נוער בריאים פחות או יותר בנפשם ונטולי כלים לעיכול הרוע המנגנוני שייצג האיש הממושקף, המרבה להעוות את פניו. סתם אחד. זה הכל? כרבים מחברי, הייתי זקוק אז למשאבי דמיון כבירים כדי להמציא שיטת עינוי שתאפשר לשלם לו כגמולו.
ארבע עמדות רגשיות
אדלוף אייכמן בחצר תאו בכלא רמלה, 1.4.61 (צילום: מילי ג'ון, לע"מ)
כלפי שלושה מושאי התייחסות היה עלי, כעל רבים מבני דורי, לפתח עמדה רגשית במהלך המשפט. הראשון היה כמובן האיש האפרורי בתא הזכוכית, שבגינוניו ובהתנהגותו הקשה מאוד עלינו לראות בו את נציגו הבכיר ביותר של מנגנון הרוע המוחלט. גם תמונתו במדים ובכובע קצינים סמכותי לא שיכנעה שאין זה מוכר הירקות או השכן מהבלוק ממול.
מושא ההתייחסות השני היה גדעון האוזנר, התובע מלא הפתוס, בעל המבטא המוזר, שהתקשינו לראות בו, למרות מאמצי הסביבה, מישהו שמדבר בשמנו ובשפתנו. רבים מבני דורי התמחו בחיקוי הרי"ש המעוגלת שבפיו ומחוותיו הגדולות. המשפט אמנם התנהל בעברית, אך השפה הגרמנית נשמעה בו לעתים כה קרובות, עד שידענו לפלוט כבדרך אגב מושגים כאיינזאץ-גרופן, זונדר קומנדו ואוברשטורם באן-פיהרר, ועל לשוננו התגלגלו קורט בכר, דיטר ויסליצני ורודולף הס כאילו היו כוכבי כדורגל. זה היה משפט שנשמע בו בעיקר קול אחד, קולו הרועם של התובע. ואשר לד"ר סרווציוס, הפרקליט המגושם, היו רגעים שבהם נראה מתאים יותר לגלם את כוחות הרוע מלקוחו.
עדותו של ק.צטניק, כפי שהובאה ב"ניו-יורקר"
מושא ההתייחסות השלישי, ואולי החשוב שבהם, היו הניצולים, אותו "אבק אדם" שהסתובב בתוכנו, שעימו גדלנו ואותו חווינו, לעתים ברתיעה ולגלוג. היום כולם מבינים משהו בהלם קרב, אבל מה אפשר היה לדעת אז על הלם הגירוש, על טירוף הפרידה, הסבל המוחלט, מחיקת האישיות, ההרג וסיוטי המוות ההמוני שחוו רבים מאלה שהילכו סביבנו.
אל הניצולים התייחסנו כפי שקיבלה אותם החברה הישראלית דאז – כאנשים פגומים, כה שונים וכה רחוקים מאידיאל הצבר התקופתי. ידענו היטב לבטא את השאלה הבנאלית שהופנתה לאלה שצעדו "כצאן לטבח" אל תאי הגזים, "למה לא התקוממתם?", והשתאינו השתאות בנאלית לא פחות על שלא נשמעה לכך תשובה ברורה.
את הניצולים ייצג רגע שנחרת בתודעה והונצח הן בספר והן בסרט – רגע מצולם מהמשפט ובו ק.צטניק מוסר עדותו. "הוא פתח, כפי שנהג ברבות מהופעותיו הפומביות, בהסבר על השם שאימץ לעצמו. אין זה שם ספרותי, אמר. 'אני חייב לשאת את השם הזה כל עוד לא יתעורר העולם לאחר צליבת האומה [...] כפי שהאנושות התעוררה לאחר צליבתו של אדם אחד'. הוא המשיך במסע קטן לעולם האסטרולוגיה: 'הכוכב המשפיע על גורלנו באותה דרך שמשפיע כוכב האפר באושוויץ נמצא שם, מול הכוכב שלנו, זוהר לעבר הכוכב שלנו'. וכשהגיע ל'כוח האל-טבעי שמעל לטבע', שחיזק אותו עד כה, ונעצר לראשונה כדי לנשום, חש אפילו מר האוזנר כי יש מה לעשות בעניין 'העדות הזאת' ובעדינות רבה, בנימוס רב, הוא קטע אותו: 'אולי יורשה לי להציג לך שאלות אחדות, אם תסכים?'. גם אב בית-הדין ראה פה הזדמנות להתערב: 'מר דינור, בבקשה, בבקשה, הקשב נא למר האוזנר ולי'. בתגובה התעלף העד המאוכזב, שנפגע כנראה עמוקות, ולא ענה עוד על אף שאלה".
ובעצם היה מושא התייחסות רביעי, שאסור עוד לדלג עליו: אנו עצמנו. ולפחות ההנהגה הפוליטית של היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. דווקא כאן לא עלתה על הפרק השאלה הבנאלית שלא ידענו אפילו לשאול: מה עשו ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית כדי לבלום את ההשמדה ההמונית בעוד מועד, או לפחות להביאה לתודעת העולם? מידע ממשי היה אמנם נכס נדיר בימים ההם, אבל לא מאוחר מלחפש לשאלה זו תשובה בדיונים מאוחרים, שראוי כי ייערכו לפחות היום.
בונד, ג'יימס בונד
בני דורי כונו בבוז מסוים "דור הטרנזיסטור", ועם זאת כמעט לא היה בינינו נער שלא בלע בלהיטות את רב-המכר התקופתי "איך נתפס אייכמן", שכתב במהירות הראויה משה (מויש) פרלמן (1961). מדף הספרים ברוב בתי-האב בישראל היה אמנם קצר למדי, ועל העדר ספרות העיון הראויה חיפו בובות פורצלן, ועם זאת לא יכולנו שלא להתפעל מן הספר העיתונאי המסעיר הזה. לא פלא שראינו בו מתחרה רציני בהחלט לאותו סוכן חשאי בריטי, חרמן וחתיך, שצץ בבתי-הקולנוע ונשא את הקידומת 007. לנו היתה לפחות לשכה 06, היחידה המשטרתית שהוקמה מיד עם הבאת העציר הנודע לכאן והופקדה על ניהול חקירתו.
משה פרלמן, ראש שירותי ההסברה, 10.1.52 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)
ספק אם היתה ידועה לנו העובדה שפרלמן שימש דובר צה"ל הראשון במלחמת העצמאות, ניהל את לשכת העיתונות הממשלתית, היה ראש שירותי המודיעין-הסברה במשרד ראש הממשלה וראש שירות השידור קול-ישראל, ובקיצור, ממייסדי מערך ההסברה הצבאי והאזרחי של מדינת ישראל – ובכל מקרה, ידיעת העובדות הללו לא הפריעה לנו כלל, גם במקרה זה.
חנה ארנדט, בספרה, מוסיפה פרטים מעניינים לעלילת המשנה הזו ומנתצת מיתוס קטן נוסף. אייכמן מסר, כמתברר, עדות פרטנית על התנהלותו לאחר תום המלחמה, אולם בית-המשפט החליט שלא להתיר הגשת שום עדות המתייחסת לתקופה שלאחר סיום המלחמה. המידע נחשף בכל אופן, היא כותבת, "הודות לחוסר הדיסקרטיות של פקיד ישראלי לשעבר, שספרו 'לכידתו של אדולף אייכמן' הופיע בלונדון ארבעה שבועות לפני פתיחת המשפט".
ארנדט, חוקרת והוגה אך גם עיתונאית חדת עין, מגלה כי פרלמן פרש מן השירות הציבורי שלושה שבועות בלבד לפני שאייכמן נחטף, והציג את עצמו ברבים כמי שכתב את הספר כ"אדם פרטי". נראה בבירור כי פרלמן, האדם הפרטי, נהנה מגישה בלעדית לחומרי החקירה של אייכמן בלשכה 06, שעליה ביסס את ספרו.
טענת פרלמן שפעל כאדם פרטי אינה מתקבלת על-ידי ארנדט, כי לדעתה משטרת ישראל ידעה על הלכידה העתידה להתבצע כמה חודשים לפני פרישתו של פרלמן. עם זאת, היא מציינת כי דו"ח מהימן על אופן לכידתו של אייכמן בבואנוס-איירס "היה כמובן הדבר האחרון שהם רצו בפרסומו". הם – זרועות הביטחון ורשויות המשפט גם יחד.
ארנדט פוגמת במידת מה בזוהר המיתוס הג'יימס בונדי של גילויו, זיהויו וחטיפתו של אייכמן. "האמת היא שאייכמן עשה נסיונות רבים לצאת מאלמוניותו", כותבת ארנדט ומפרטת, "ומוזר למדי שנדרשו לשירותים החשאיים הישראליים כמה שנים – עד 1959 – לגלות שאדולף אייכמן חי בארגנטינה תחת השם ריקארדו קלמנט".
למה שלא תחזרי לגרמניה!!!
בימיו הארוכים של ויליאם שון, ב-35 שנותיו כעורך ה"ניו-יורקר", ידע העיתון לפרסם מעבודותיהם של טובי ההוגים והכותבים ולא נרתע מהעלאת נושאים מעוררי דיון ושנויים במחלוקת. ג'יימס בולדווין עורר מעל דפיו עמוסי הטקסט את התודעה השחורה, רייצ'ל קרסון את המודעות לסביבה, מייקל הרינגטון גילה את אמריקה האחרת, הענייה וחסרת התקווה. שון ייזכר כמי שאיפשר פלישה אל מרחב מסוים של סיפורת המבוססת על תשתית עובדתית. כך פירסם את "בדם קר" (1965), עבודה מופתית של כתב צעיר, טרומן קפוטה, שתהפוך לרב-מכר מטלטל. דמותו של שון מופיעה בסרט לסצינות קצרות בלבד, ומעוררת רצון לראות אותו יותר, אם אפשר בסרט שהוא גיבורו.
איור של חנה ארנדט על בול גרמני
ארנדט היתה בחירה מתבקשת – ועם זאת יצירתית ונועזת, כשמדובר במגזין ניו-יורקי לקהל גבה-מצח שרבים מאנשיו יהודים טובים. קל היה לשלוח למשפט עיתונאי מקצועי שיכסה באופן קורקטי את השתלשלות העניינים, אבל יש להניח שדיווחיו של כתב כזה היו יפים לשעתם, וספק אם היו זוכים לאריכות חיים כפי שזוכה לה עבודתה של חנה ארנדט. בסרט מוצג שון כמו"ל יצירתי, קר רוח ועמיד בלחצים. הבחירה בחנה ארנדט לשקף את משפט אייכמן מייצגת את כל התכונות הללו.
אילו ארנדט היתה חיה היום, ובמיוחד אילו היתה הוגת דעות ישראלית, היה בוודאי משתרך בעקבותיה שובל של גידופים ונאצות, שכן הדיון הציבורי בישראל הולך ומקצין, הולך ומתרדד.
אפשר לקבל בהבנה את סערת הרגשות האדירה שפרצה עם פרסום הספר ב-1962, בעוד זכר השואה כה טרי ורבים מן הניצולים טרם התאוששו, ולו במעט, מן הזוועה. קשה יותר להבין איך ספרה של ארנדט אינו נלמד במערכת החינוך ואינו נדון בחוגים רחבים, לא בימי זיכרון ולא בשאר ימות השנה.
נראה כי הציבור בישראל אינו בשל עדיין לדיון פתוח בנושא. דווקא הדורות שנולדו אחר השואה אינם פתוחים לדיון ביקורתי בהיבטיו השונים של המשפט, אף יותר מכפי שהיו בני דור השואה עצמם. מפליא להיווכח עד כמה עמוקה החסינות מפני כל דיון ביקורתי שנושא השואה זוכה לו. בכל הנוגע למשפט אייכמן, אנו תקועים עמוק בשנות ה-60 המוקדמות. חלקה של התקשורת הישראלית בכך הוא אדיר, ובה במידה מאכזב.
יש בסיס לדיון ולוויכוח על גישת ארנדט, ולא רק בתוך האקדמיה. אפשר לבקרה גם על מסקנותיה וגם על התנהלותה בכיסוי המשפט (היא לא כיסתה אותו ברצף, וחלק ניכר מעבודתה היה מבוסס על פרוטוקולים שנשלחו אליה לניו-יורק). אבל העדר דיון יוצר בעיה חדשה. השואה מקבלת ממדים של קדוּשה, שאין לגעת בה אלא באמצעות סיפורי ניצולים ובטקסים. השלכות של התפיסה הזאת ניכרות בבירור הן בתרבות הישראלית והן במדיניות האזורית של ישראל, ביחסה לפלסטינים, למדינות השכנות ולאיום האיראני, והן בגידול דור קונפורמי, שיצטרך בעתיד הקרוב או הרחוק לתת את הדין על כך, כפי שדורנו נאלץ לעשות באשר לרהב השחצני שהוביל למלחמת יום הכיפורים.
אילו היתה ארנדט חוקרת וכותבת מאמרים ישראלית, הם מן הסתם היו מתקבלים לפרסום רק ב"הארץ" ואולי היו מזכים אותה ב-8 דקות אצל לונדון וקירשנבאום. היא היתה נתפסת כשונאת עמה וכפרובוקטורית אנטי-ציונית מובהקת (גברת חנה, למה שלא תחזרי לגרמניה!!!). ראוי אם כן לצטט כאן מדבריה באחרית הדבר לספר, כדי להפריך מראש את הגישה הפשטנית הזו.
"[...] ניתן לטעון שהבעיה אינה עוד אדם אחד מסוים, אדם יחיד ומיוחד היושב על ספסל הנאשמים, אלא העם הגרמני באופן כללי, או האנטישמיות לכל צורותיה, או ההיסטוריה המודרנית כולה, או טבע האדם והחטא הקדמון. כל זה נטען לעתים קרובות, בפרט על-ידי אלה שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יגלו 'אייכמן בכל אחד מאיתנו' [...].
"אין צורך לומר שלעולם לא הייתי נוסעת לירושלים אילו היו אלה השקפותי. החזקתי ואני אוחזת בדעה שהמשפט הזה צריך להתקיים למען הצדק, ותו לא. אני גם חושבת שהשופטים צדקו בהחלט כאשר הדגישו בפסק דינם כי מדינת ישראל הוקמה והוכרה כמדינת היהודים, ועל כן יש לה זכות שיפוט לגבי פשע שבוצע כלפי העם היהודי...".