אומרים שתמונה אחת שווה אלף מלים, ועל אף שבמקרה של העיתונאי יוסף חריף ז"ל קשה להתחרות עם מספר המלים שכתב, התמונות שבביתו ממחישות בצורה הטובה יותר את פועלו העיתונאי. בתמונה אחת, למשל, נראה חריף בשדה-בוקר מדווח מחגיגות ה-80 לדוד בן-גוריון. באחרת, מאותה שנה, הוא יושב לצד ש"י עגנון בשעת ההודעה על זכייתו בפרס נובל, ובשלישית הוא עומד מאחורי גבם של משה דיין ויצחק רבין, בתמונה המפורסמת שלאחר שחרור הכותל המערבי במלחמת ששת-הימים.
חריף, מבכירי העיתונאים והפובליציסטים בישראל במשך כארבעה עשורים, נפטר ביום חמישי שעבר (13.18.4). בן 84 היה במותו. "במותו של חריף, נתרחקנו עוד צעד ענק מ'מעריב' הטוב ההוא, שטובי עורכיו וכותביו אינם עוד", כתב עליו חברו ועמיתו, העיתונאי ויועץ התקשורת יוסי אחימאיר, בתגובה לידיעה שהתפרסמה על מותו. ואכן, חריף נזכר בנשימה אחת עם עיתונאים כשלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה זק ודוד גלעדי, דור של עיתונאים עם שורשים רביזיוניסטיים, שכבר חלף מן העולם.
יוסף חריף עם הסופר ש"י עגנון, כשהתבשר על זכייתו בפרס נובל לספרות, 1966 (צילום: באדיבות המשפחה)
חריף נולד באוקראינה ב-1929, למשפחה דתית-ציונית. באמצע שנות ה-30 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בתל-אביב. אביו של חריף, הרב בן-ציון פנדלר, היה בן לשושלת רבנית. האב כיהן כרב בית-הכנסת רמה שבצפון תל-אביב, אולם בנו לא נהה אחר עולם הישיבות והחליט לעסוק בעיתונות. הוא גם היה זה שהחזיר לשימוש את שם המשפחה המקורי "חריף", שעליו נאלצו אבות אבותיו לוותר בשל כורח השעה.
בתחילת שנות ה-50, כשהוא בן 21 בלבד, החל חריף לכתוב ב"הבוקר", עיתון מפלגת הציונים-הכלליים. בתחילת שנות ה-60 הוזמן על-ידי עורך "מעריב", אריה דיסנצ'יק, להצטרף לצוות הכותבים בעיתון. בראשית דרכו ב"מעריב" היה חריף כתב בכנסת, ולאחר מכן קודם להיות הכתב המדיני. מהר מאוד הפך לבעל מעמד מיוחד במערכת העיתון, ונחשב לבר-סמכא בנושאים המדיניים ובכל מה שקורה בממשלה. להערכה דומה זכה גם מצד מושאי כתיבתו, שלמדו במהרה להעריך את ידענותו, אמינותו וכתיבתו המקורית והמדויקת.
כאשר לוי אשכול נפטר, הפרסום על כך היה ב"ידיעות" ולא ב"מעריב". שאלו רבים: איך זה שחריף ב"מעריב" לא היה הראשון שפירסם את זה? הרי הוא בעל מקורות. והשיבו: זה מפני שהמקור שלו הלך לעולמו
בהיותו כתב מדיני, והוא צעיר יחסית, סיקר חריף שורה של ראשי ממשלות ושרים שהיו האבות המייסדים של המדינה: לוי אשכול, גולדה מאיר, אבא אבן, פנחס ספיר, יצחק רבין ויגאל אלון. עם כולם פיתח יחסים מצוינים וקרובים, ורבים מהם אף שימשו מקורותיו.
"המקורות שלו היו הדרגים הכי גבוהים, כי הוא יכול לטלפן ישירות לראש הממשלה, לשר החוץ, לשר האוצר ולכל שר אחר. הוא לא היה זקוק לדובר של ראש הממשלה כדי לשמוע מה אומר ראש הממשלה", מספר שר האוצר והמשפטים לשעבר משה נסים. ואכן, חריף גם לא הלך למסיבות עיתונאים, כי ידע מה הולכים להגיד שם הרבה לפני כולם.
על טיב המקורות שלו מלמד הסיפור הבא, שאותו מספר נסים: "כאשר לוי אשכול נפטר, הפרסום על כך היה ב'ידיעות' ולא ב'מעריב'. שאלו רבים: איך זה שחריף ב'מעריב' לא היה הראשון שפירסם את זה? הרי הוא בעל מקורות. והשיבו: זה מפני שהמקור שלו הלך לעולמו".
יוסף חריף (במרכז) עם דוד בן-גוריון, 1966 (צילום: באדיבות המשפחה)
גם מתחריו הקשים ב"ידיעות אחרונות" למדו להעריך את אמינותו ואת מקורותיו הטובים. "פעם הגעתי לפגישה בלשכת ראש ממשלה מסוים. הגעתי לדלת הלא נכונה. נקשתי, נכנסתי ונדהמתי. חריף ישב בגפו ליד שולחן, שקוע בערימה של מסמכים. הבחנתי כי הם מסווגים. ביום ו' של אותו שבוע, כאשר קראתי את רשימתו, הבנתי אילו מסמכים הוא קרא, וממילא הערכתי מי אירח אותו. מכך הקשתי גם לגבי רוחב אמינותו של חריף", כך כתב בשבוע שעבר העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה באותן שנים הכתב הפוליטי הבכיר של "ידיעות", וביקש להיפרד מחריף על גבי דפיו של "מעריב".
היו אלה העשורים שלאחר "הפוטש" המפורסם מ-1948 של אנשי "ידיעות אחרונות", שבראש העורך עזריאל קרליבך פרשו מהעיתון והקימו את "מעריב". המלחמה בין שני העיתונים היתה עדיין בשיאה, כש"מעריב" מוביל במערכה ונחשב ל"עיתון הנפוץ ביותר במדינה". חריף תרם רבות להצלחת העיתון, בזכות הכתבה השבועית שלו בגליון יום שישי. אז, בשנות ה-60 וה-70, "כולם היו מחכים ביראת קודש לעמוד הגדול של חריף. הוא היה האורים והתומים לא רק של הקורא הפשוט, אלא גם של הפוליטיקאים וראשי המדינה, שרצו לדעת מה יוסקה חריף מספר לנו ואיך נפעל בשבוע הבא", מספר אחימאיר.
חריף כתב במהלך השבוע ידיעות שוטפות, אך את המידע החשוב ביותר נהג לשמור לעמוד של יום שישי. במאמר זה, שהיה כתוב כמו מחזה, שבו מצוטט כל אחד מהשחקנים, היה קושר את כל הסקופים, ההערכות והניתוחים שאסף ורקח במהלך השבוע. את החומרים לעמוד היה מתחיל לאסוף כבר מיום ראשון. כאז כן היום, ענייני המדינה התנהלו במזנון הכנסת. חריף נהג לפתוח שם שולחן, והשרים היו עולים לרגל.
יוסף חריף (צילום: באדיבות המשפחה)
"באותם ימים המזנון היה מלא עד אפס מקום באישים מורמים מעם, מראש הממשלה דוד בן-גוריון והמשך בלוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין ועוד. אני הסתכלתי בערגה ובקנאה לעבר שולחנו של חריף, שהיה גדוש ומלא בנבחרי העם, שהרבו להמתיק איתו סוד", מספר העיתונאי גדעון רייכר, שהיה אז כתב פרלמנטרי צעיר ב"ידיעות". בהמשך התיידד רייכר עם חריף והחל להסב לשולחנו. "אז למדתי שהוא לא היה מרבה להקשיב לאותם מנהיגים, אלא בדרך כלל משמיע באוזניהם את דבריו הקולחים, עצותיו הנבונות וים של סברות וניתוחים".
אבל לא רק דיבורים רציניים היו עולים על אותו שולחן. חריף, כך מספרים, היה בעל חוש הומור יהודי משובח וכשרון חיקוי בלתי רגיל. "היינו גועים בצחוק רם כאשר הוא היה מחקה את מנהיגינו, ובהם בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר", מספר רייכר. רבים זוכרים את החיקויים שעשה לאליקים רובינשטיין, כיום שופט בית-המשפט העליון, ועל חיקויו של אבא אבן נהגו לומר כי היה מחקה אותו טוב יותר משאבן היה מחקה את עצמו.
את המידע שלא השיג במזנון הכנסת היה משלים בדרכים אחרות, מקוריות לא פחות. מספר בנו, העיתונאי ואיש התקשורת ד"ר חגי חריף: "אבא, שהיה אדם דתי, גר במקום די מרכזי בירושלים, ובשבתות נהג ללכת לכמה בתי-כנסת שבהם התפללו אישים בולטים בצמרת המדינה. הוא היה פוגש באותם בתי-כנסת אנשים כמו יוסף בורג, זרח ורהפטיג, חיים הרצוג ויעקב הרצוג. כך שבעצם העבודה שלו נמשכה גם בשישי-שבת, בשיחות בבית-הכנסת על ענייני דיומא, וגם זו היתה דרך לשאוב מידע".
לעתים קרה שסקופ סיבך אותו בצרות. בדצמבר 1970 פירסם חריף בעמודו מסמך סודי, שדר ששיגר הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון לראש הממשלה גולדה מאיר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא והיועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר הורו למשטרת ישראל, ככל הנראה בהוראת מאיר, לחקור את מקור ההדלפה. ואכן, זמן קצר לאחר הפרסום הוזמן חריף לפגישה אצל ראש מחלקת החקירות של משטרת ישראל.
חריף התייעץ עם עורכיו, ואלה יעצו לו להיענות להזמנה. על מה שקרה בהמשך סיפר חריף בראיון לקול-ישראל שנתן לנקדימון ב-1980: "באתי לפגישה. על השולחן היה מונח העתק השדר של ניקסון והכתבה בעיתון. ראש מחלקת החקירות הצביע על הדמיון הרב שבין המסמך המקורי והכתבה, שאפילו סדר הנושאים שהופיע בו והניסוח העברי המתורגם זהים. הסברתי להם שלא החזקתי בידי שום מסמך סודי, שכמוהו כהחזקת רכוש גנוב. ניסיתי לשכנע שהכתבה היא פרי התעמקותי בנושא המדיני, שהוא לחם חוקי היומי, שליטתי בחומר וידיעתי כמה וכמה מהתבטאויות המסמך. לא נראה לי שהחוקר השתכנע. נפרדנו כאשר החוקר מציין שבסוף-השבוע אקבל ממנו תשובה". לאחר ימים אחדים הודיע החוקר לחריף כי נותנים לו ליהנות מן הספק.
יוסף חריף (מימין) עם ח"כ מנחם בגין, 1955 (צילום: באדיבות המשפחה)
במקרה מאוחר יותר היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שלא היה שבע רצון מפרסומיו. בין שמיר לחריף שררה מערכת יחסים מעולה, שאיפשרה לחריף להרים טלפון לביתו של שמיר בכל עת שרצה. יחסי השניים התערערו כאשר בראיון שקיים חריף עם שמיר ב-1992, ערב פרישתו מראשות הממשלה, ציטט חריף אמירה ששמיר ככל הנראה לא התכוון לאומרה לייחוס. "אני הייתי מנהל משא-ומתן על אוטונומיה עשר שנים ובינתיים היינו מגיעים ביהודה ושומרון לחצי מיליון נפש", נאמר בציטוט. הדברים נאמרו לאחר ועידת מדריד, בתקופה שבה מנחם בגין ושמיר בעצמם דיברו על מתן אוטונומיה לפלסטינים, ונתפסו כשערורייתיים משום שעלה מהם ששמיר ביקש לתקוע מקלות בגלגלי תהליך השלום.
אברהם תירוש, שהיה באותו זמן עורך עיתון השבת של "מעריב", החליט להבליט את הציטוט, שהובלע על-ידי חריף בתוך הכתבה, בלי ליידע על כך את חריף. הפרסום, כצפוי, עורר סערה, וצוטט בכלי תקשורת רבים ברחבי העולם.
חריף מעולם לא הזדהה פוליטית בדברים שכתב, ולמרות קרבתו לרבים מבכירי מפא"י, היה איש מרכז שכתב מנקודת השקפה לאומית וציונית. לאחר המהפך שבעקבותיו עלה הליכוד לשלטון, הפך חריף למקורב מאוד לבגין ולשמיר, ובהמשך גם ניהל יחסים קרובים עם אריאל שרון, אהוד אולמרט ואחרים. הוא כיסה בתקופת עבודתו שורה של אירועים היסטוריים חשובים, ובכמה מהם אף ליווה את ראשי המדינה. בין האירועים שהשתתף בהם היו ועידת ז'נבה, שהתכנסה לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסכמי קמפ-דייוויד מ-1978, טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית-הלבן ב-1979, ועידת מדריד מ-1991 ועוד.
בשנות ה-80 היה חריף ממקימי היחידה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן, שבה גם לימד. בשלהי הקריירה שלו מונה לנהל את סניף "מעריב" בירושלים. חריף פרש מ"מעריב" ככותב קבוע במהלך שנות ה-90, אך המשיך לכתוב עד שנת 2008 טור דעות שבועי. "במאמרים שלו ספוג חלק מההיסטוריה של המדינה, בתקופה שהיה הבכיר בין הבכירים בין כל הכתבים המדיניים", מסכם אחימאיר.