עמנואל רוזן קטע את עבודתו בערוץ 10, ברדיו-ללא-הפסקה ובטלוויזיה החינוכית בעקבות פרסום באתר "הארץ" ביום שישי על תלונות של נשים שעבדו תחתיו ולצדו על הטרדות מצדו.

אחרי פרסום הכתבה הוציא רוזן הודעה לתקשורת ובה טען כי זה עשור מתנהל נגדו "מסע הכפשות אנונימי, המציג דמות דמיונית שאינה קיימת במציאות: 'עמנואל רוזן המטריד'. בשנים האלה לא היתה כמעט אשה אחת, שעבדה במחיצתי, או שהתראיינה אצלי, שלא תושאלה על-ידי מארגני הקמפיין המתוכנן האם פגעתי בה או הטרדתי אותה. עכשיו, כאשר אגודת העיתונאיות החליטה להוציא את מחול השדים הזה מחושך לאור, אני מברך אותה על כך וממתין בקוצר רוח לבדיקה מהירה ויעילה של הדברים כולם. הגיע הזמן להעמיד במבחן המציאות את חרושת השמועות וההשמצות שלא נבדקה איתי ולא נשאלתי עליה. דברי מעולם לא נשמעו. היום אחר הצהריים הודעתי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, גולן יוכפז, על החלטתי לצאת לחופשה מהעבודה בערוץ עד אשר יסתיים תהליך הבדיקה היסודי – ותוסר העננה. אני מקווה שהבדיקה תהיה מהירה לפחות כמו המהירות והקלילות שבה התנפח הסיפור חסר השחר הזה לממדים מפלצתיים".


הכתבה ב"הארץ", של שרון שפורר וגילי איזיקוביץ, הגיעה שלושה ימים אחרי שהעיתונאית טל שניידר, חברת תא העיתונאיות, פירסמה בפייסבוק סטטוס על בכיר בתקשורת שמטריד נשים, בלי להזכיר את שמו.

"תא עיתונאיות ישראל עושה מעשה", נכתב בסטטוס של שניידר, שהחל לגלגל את הסיפור בישורת האחרונה שלו, לעת עתה: "לידי חברות התא הגיעו מעל 40 עדויות של נשות תקשורת שלטענתן הוטרדו מינית, פיזית ומילולית, במשך תקופה ארוכה, בידי איש תקשורת בכיר. העדויות מצביעות על דפוס התנהגות חוזר של אותו בכיר, העושה על-פי החשד שימוש לרעה בשמו, תפקידו ומעמדו, תוך שימוש לרעה בכוח המשרה. כנשים, וכעיתונאיות, תא העיתונאיות שם לעצמו מטרה למגר את התופעה הפסולה, שפוגעת בנשים בכלל, ובמקרה הזה במקצוע העיתונות, יושרו ואמינותו. התא ממשיך לאסוף עדויות ומזמין נשים נוספות שנפגעו על-פי החשד מידיו של איש התקשורת, הזה או אחר, לפנות ולמסור את עדותן. סיפורן וזהותן יהיו חסויים. באמצעות העדויות שלכן תוכלנה חברות תא העיתונאיות לפעול באופן חוקי ומעשי נגד איש התקשורת בפרט, והתופעה בכלל. כל צעד קטן הוא הישג גדול למלחמה נגד פוגעים מיניים. אפשר לפנות ישירות אלי, ומי שמעדיפ/ה לגמרי בעילום שם, אפשר לפנות למייל: nomor100@walla.com".

אתמול (שבת) התראיינה שניידר בגלי-צה"ל וסיפרה: "רצינו לטפל בבעיות שיש לנשים בתקשורת. עדיין לא מיסדנו את הפורום בצורה מאורגנת. אנחנו לא מייצגים באופן פורמלי את כל הנשים בתקשורת". שניידר סיפרה כי על רקע התרעומת הציבורית על ההרכב הכל-גברי של תוכנית "חדשות שישי" המתוכננת של ערוץ 10, ובתוכו עמנואל רוזן, פנה אליה אדם ואמר לה, "את מתעסקת יותר מדי בייצוג נשים על המסך ולא במה שבאמת קורה בתחום".

הדס שטייף (גלי-צה"ל, "ישראל היום") היתה מי שדחפה תקופה ארוכה לפרסום הטענות נגד רוזן. "[...] הסוף הוא רק ההתחלה", כתבה בפייסבוק (כל השגיאות במקור): "זה לא היה צייד מכשפות אחרי עמנואל רוזן. איסוף העדויות לקח חודשים ארוכים. הגיעה אחת ועוד אחת.. רבות מהן בכירות בעולם התקשורת. הן העדיפו לשכוח.. להדחיק...אבל.. אי אפשר היה... ראשית כי כנשות תקשורת להחריש... זו צביעות. לא ניתן לשבת מול ציבור שלם לדבר על התופעה ולא להקיא אותה מתוכינו. אחר כך האחריות כלפי הנשים הצעירות שמגיעות לתחום ובשתקתינו אנו מפקירות אותן... אבל לכל המלעיזים שיוצאים עכשיו מהחורים וצועקים למה אף אחת לא דיברה. אומר רק זאת.. קל לקשקש...לנשים הנפגעות אלה החיים שלהן מכל בחינה. ולכל המלעיזים האחרים שמפקפקים בעדויות ותוקפים גם אותי באופן אישי...אתם תקשקשו... אתם תשמיצו...אי אפשר אחרת.. דרכם של אנשים...שזה מה שהם יודעים לעשות. .. אני באופן אישי.. ועכשיו באמצעות חברותי תא העיתונאיות.. נמשיך לעשות..למען כולנו.... תודה לתומכים וגם למלעיזים....לא מכירה דרך אחרת... אלה לעשות".

עמית סגל, שכמו רוזן כיסה גם הוא את התחום הפוליטי עבור חדשות הטלוויזיה (בחדשות ערוץ 2), צייץ בטוויטר לפני חשיפת שמו של רוזן: "זוהי הודעה: פייסבוק אינו האלטראגו העיתונאי שלכן. מידע לא מאומת מקומו עמוק במגירה, לא על הוול. זה לא אומץ, זו הפקרות". אחרי החשיפה פירסם ציוץ ברוח שונה: "שוחחתי עכשיו ממושכות עם טל שניידר [מחושפות הפרשה], שהסבירה לי למה לדעתה ללא הסטטוס בשלישי, לא היתה מתפרסמת הכתבה בשישי. אני מקבל, למרות אי-הנוחות מהדרך".

בתוכנית הטלוויזיה של שי גולדן ושרון כידון בערוץ 2 דנו בסיפור עוד לפני שפורסם שמו של רוזן ב"הארץ". אחרי השידור צייץ גולדן: "אז כמה שוביניסטים שמרוויחים משכורת שש ספרתית ברוגז עם שרון ואיתי בגלל שהעזנו להציף את נושא העיתונאי המתקיף מינית. יאללה, יאללה. באימא של הקטנה".

"אחד הדברים המופלאים בעיני בעיסוק במטרידים מינית/עושים מעשים מגונים/אנסים זה הטענה [נגד] עיתונות שעוסקת בזה במקום, נגיד, המשטרה", כתב בפייסבוק חיים לוינסון, כתב "הארץ". "כמובן שהטיעון הזה אף פעם לא נשמע כשמדובר בעבירות של טוהר המידות, צווארון לבן ושוחד. לפי הפרמטר הזה, אפשר לסגור את כל מחלקות התחקירים [...] במקרה, נגיד, שעיתונות אוספת עדויות על התעללות בחוסים חסרי ישע, גניבה מעיריות, וטיסות של חברי-כנסת במחלקה ראשונה, אז כולם עומדים ומריעים כפיים. 'עיתונות חוקרת' ראויה לכל שבח. נראה לי שמה שמניע את המגיבים מהסוג הזה הוא פחד. הם מתחילים לפשפש בעברם, ובודקים אם כיבדו כל 'לא' ששמעו בחיים, האם באמת טרחו לחשוב לרגע האם הבחורה אחרי חיזרו באובססיביות באמצע הלילה באמת רצתה את זה, האם כל הזיונים שהם התגאו עליהם בחבר'ה היו בהסכמה, או שמא הם 'הושגו' במניפולציה. הם מתחילים לחשוב שאם גם הוא 'נפל', אז מה יקרה להם כ'שההיא' תלך אל המשטרה. ומכיוון שהם לא תופסים את עצמם כמטרידים מינית, הדיסוננס הקוגנטיבי גורם להם להאשים את העיתונות. כי העיתונות – זו הבעיה".

"מרוב שיש לי כל-כך הרבה מה להגיד על זה, אשתוק ואמליץ לכם לקרוא. אבל לא אתאפק ואציין דבר אחד", כתבה נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, שהפנתה לכתבה ב"הארץ", "יש הטרדות מיניות בחלק מהמערכות, ובמקומות מסוימים יש גם אנשים שמודעים לזה. בכירים. עם כוח. ובלא מעט פעמים הם מעלימים עין/מטפלים באופן שיפגע במוטרדת רק כדי שלא יוכלו להגיד, לא עשינו כלום. נתקלתי בזה בעבר. זה תפוח אדמה לוהט בשביל מנהלים, אבל גם טאלנטים צריכים לדעת שיש גבול לערך שלהם, ושהטרדה/ניצול מיני זה ייהרג ובל יעבור. אני מקווה שהפרשה הזאת תלמד את המטרידים – לחדול, את המוטרדות – להתלונן או להסתייע, את המנהלים – לנהל גם את כוח האדם הבכיר!".

"הכי עצוב בכל הסיפור הזה של עמנואל רוזן", כתב בפייסבוק גיא גרימלנד, דובר אינטל ולשעבר כתב "דה-מרקר", "זה שדווקא עיתונאים שכל יום דוחפים לשכנע אנשים לחשוף עוולות נמנעו שנים לעומת את הדבר הברור: לפרסם".

רוצים שם? הנה שם

"הייתי כתב ברנז'ה", צייץ עודד קרמר בטוויטר, "השמועות רצות לפחות עשור, אבל אני אישית מעולם לא שמעתי עדות ממקור ראשון. רק עדויות שמיעה".

"אני הייתי עד להודעות מיניות ומציקות 3–4 פעמים ביום לאשה שעבדה איתי באחת מהזכייניות", כתב בפייסבוק רונן שמיר, מנהל התקשורת המקוונת של חברת החשמל ולשעבר עורך נענע10. "מר רוזן שלח לה שוב ושוב הודעות בוטות למרות שאמרה לו שהיא לא מעוניינת ושהיא נשואה וממש לא בעניין, אבל הוא המשיך והמשיך. עד שהיא פנתה למנכ"ל של אותה זכיינית והוא רק ביקש שהוא יפסיק. כי בטאלנט לא פוגעים... הגיע הזמן לשפוט אותו ואת כל משתפי הפעולה שלו בטלוויזיה שידעו ושתקו".

"רוצים שם? הנה שם: מרב קרקו", כתבה קרקו בדף הפייסבוק שלה. "גם אני 'זכיתי' להיות 'מחוזרת' באובססיביות על-ידי עמנואל רוזן. הקשר בינינו נוצר לפני כשנה וחצי, כשערכתי את מדור הדעות ב'גלובס'. נראה ש'הרשמתי אותו' במהלך השיחות המקצועיות בינינו, והוא החל לפלרטט. בהתחלה זה היה מוסווה (הוא היה חייב לגחך על השם הארכאי של הקלדנית שנשלחה לשוחח עימו כדי להושיע אותנו מן הציפייה לטורו שאיחר מאוד להגיע). כדי לדעת עם מי הוא מתבדח, התחברנו בפייסבוק. לאחר שהוא וידא שבת שיחו נראית אנושית, זה התחיל. 'אולי ניפגש לקפה'. קפה זה בסדר מבחינתי, עם הרבה אנשים אני נפגשת לקפה. 'אפשרי', השבתי. לא עבר זמן רב עד שההצעה שודרגה לאיזה ויסקי באיזה פאב בערבו של איזה יום, אולי היום??? כמובן שהתחמקתי, שוב ושוב. בסופו של דבר השבתי, 'בן הזוג לא מרשה לי לשתות ויסקי עם זרים'. זה לא צינן את התלהבותו. וכשאני אומרת התלהבות, אני משתמשת בלשון עדינה. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי להשיב לסמסים שלו. לי היה מזל. אני לא עבדתי לצדו. לי היתה את האופציה פשוט לנתק עימו מגע כאשר היחסים המקצועיים – שמלכתחילה התקיימו מרחוק – הגיעו לסיומם. השמועות האלו, שרבים ממהרים להפריך, הן הסיפורים שאני סיפרתי לחברים הקרובים שעבדו איתי באותה עת, שאמנם היו בשוק לא פחות ממני, אך לא הופתעו. הם כבר שמעו את התלחשויות במקומות אחרים, עכשיו היתה להן הוכחה. לכל המתחסדים שעימם פתחתי [את הסטטוס] נותר לי לומר שוב את הברור מאליו – אין עשן בלי אש. לפעמים אנשים בעמדות מפתח מצליחים להסתיר את האש מפנינו או לכבות אותה לפני שאנחנו מצליחים לחזות בה, אבל מאחורי כל בועת עשן שמופרחת לשמים עומדת מדורה, שאם נתעלם ממנה היא תאכל עוד ועוד נשים. ל"ג בעומר שמח".

"לא התחסדות ולא נעליים", כתבה בפייסבוק קרין אלדאה, מבעלי אתר "טופגיק". "כמי שמכירה חלק גדול מהמוטרדות, מדובר בדפוס שנמשך כבר שנים רבות. גם מול צעירות ולא מנוסות, גם מול ותיקות יותר. אף אחת לא מוכנה כרגע לחשוף את עצמה, ועם איך שאתם מגיבים כאן ועם איך שהרשת מגיבה ולא מפרגנת, זה לא פלא. מי צריכה את הלינץ' הזה? בשורה התחתונה, כולם ידעו ולא עשו עם זה כלום. ההתארגנות הזו לא כוונה לתאריך כזה או אחר, כבר כמה חודשים שמתאספות עדויות מנשים, אחרי שקמה קריאה לקום ולעשות משהו, כשאחת הבינה שהשנייה הוטרדה אף היא ובאותו דפוס. אין לזה קשר לנשים פמיניסטיות ודעתניות ואין לזה קשר ישיר לעובדה שמדובר בנשות תקשורת. יש עדויות גם ממאפרות ומזכירות. אז כל הכבוד לתא העיתונאיות שחיכה זמן רב עד שיצא עם הסיפור החוצה. בדק, חקר, העמיק ואסף עדויות. אגב, מאז הפרסום, התווספו נשים נוספות. אני יודעת על לפחות עוד 5 נשים מאז הפרסום אמש. ואם זו התוצאה – נפלא. [...] הסיבה היחידה שהן מפחדות לדבר היא מהפחד מלינץ'. אם ככה זה נראה כשמדובר בנשים שמסרו עדות אנונימית, איך זה ייראה כשאחת מהן תצא לאור? אנחנו ציבור דוחה".

בועז כהן, שדרן 88FM, צייץ בטוויטר: "עמנואל רוזן היה מרצה שלי בחוג לתקשורת, לפני 22 שנה. הוא נהג כך גם אז. הוא היה מחזר נלהב. מאוד נלהב, אפילו. זה לא חדש לי. [...] לי זה נשמע כמו מי שאוהב נשים, ומחזר אחריהן בדרכים נחושות ועיקשות, כולל הזמנה לטיסה לתאילנד וארוחות ערב. לכל אחת שסירבה, הוא הניח לה".

בדף הפייסבוק שלו, תחת הכותרת "ציד המכשפות , גרסת האייטיז", כתב העיתונאי אבישי מתיה בהקשר של פרשת רוזן על עיתונאי שלפני כמה עשורים נחשד במעשה מגונה רק משום שהטיל את מימיו בחצר אחורית. בתגובות לסטטוס שפירסם כתבה תמר מור-סלע, "זוכרת היטב, בתור עובדת גל"צ לשעבר, איך התחיל בנחישות עם אחת החיילות, אז כתבת צעירה, היום עיתונאית בכירה. זוכרת את תחושת הקבס שלי. לא. לא הופתעתי. לא במקרה הזה, שכנראה עבר כל גבול אפשרי. מסכימה איתך בנוגע לבעייתיות העקרונית. אבל לא במקרה הזה. סליחה". הילה שרף-גלזר כתבה: "לפני כמעט חמש שנים חברה טובה שלי, מלבישה בטלוויזיה, קיבלה ממנו אסמסים סוטים... מצב קלאסי של דיכוי נשים תחת השתקה וניצול. ודרך אגב, לא ממש קראתי על זה כלום ודי חיכיתי ליום שאשה אחת לפחות תפתח את הנושא".

"אני קצת מרחמת על המטרידים המיניים הרבים שפגשתי, כי בסופו של דבר הם סבלו יותר ממני", כתבה הבוקר עירית לינור, גלי-צה"ל, בפייסבוק, "בלי שיעורי 'הגוף שלי ברשותי' היה ברור לי של מי הגוף ושל מי הרשות. אלה שלא הבינו את זה – קיבלו הסבר קצר, שנוסח בחן נשי ובדרכי נועם. למשל: 'אתה רוצה שהחברים שלי מגולני יבואו לבקר אותך, עם מקלות?', ואני בכלל מהתותחנים.

"פעם חשבתי שכולן מגיבות כמוני. במהלך השנים למדתי להכיר את המתביישות, המפחדות, המאוימות, החלשות. אלה שחוששות לפרנסתן, ובצדק. גם הגרועים שבגברים יודעים לזהות אותן. הם קולטים את חוסר האונים, איזה 'לא נעים לי' קיומי שמונע מהן לפעול ביעילות בשעת הצורך. רוב הגברים הללו הם לא אנסים, אלא מפגרים עם חינוך לקוי, עודף ביטחון עצמי ורגישות של טנק. שוק העבודה, שבו ממילא הנשים הן מעמד מוחלש ומופלה לרעה, מספק להם נשים שלא יודעות לנפנף אותם, על אחת וכמה להתלונן עליהם, בהנהלה או במשטרה.

"אז אני רוצה שנדע שצריך להתלונן, אבל מה שקורה לפני שמערבים את הממסד מטריד אותי לא פחות. נשים לא אמורות להרגיש חסרות אונים בכל פעם שגבר מגלה בהן עניין מיני, גם אם הוא לא רצוי. אנחנו אמורות ליהנות מחיזורים נחמדים ולהפסיק חיזורים מגעילים בעצמנו, בלי משטרה. יש כאלה שיודעות לעשות את זה, את השאר צריך ללמד. אני לא רוצה שנקיף את עצמנו, את חברותינו ואת בנותינו, במוסר ויקטוריאני שעל-פיו כל דביל עם הורמונים הוא סכנת נפשות וכל אשה שניצבת מולו היא חסרת ישע. תנו לי ישע! טונות של ישע. 'והגדת לבתך' שלנו צריך לכלול את 'תגישי תלונה במשטרה', אבל הרבה לפני כן יש לחזק את שריר ה'תעוף ממני. לא צוחקת איתך'".

הומור בשידורי הלילה

היו גם רבים שסיפקו הערות אחרות על הפרשה.

אבישי עברי, "מקור ראשון" ו"לאטמה": "עמנואל רוזן הגיש את התוכניות 'קופסה שחורה', 'גומרים הולכים' ו'נדבר על זה בבית'?! ראבק, האיש ביקש להיתפס".

חנוך דאום, "ידיעות אחרונות": "מה שמוזר הוא שעמנואל רוזן נראה תמיד די עייף ומנומנם. כאילו, מה הוא כתב להן בסמס: משתוקק כבר להגיע למיטתך הגדולה ולדפוק את השנ"צ של החיים?".

רביב דרוקר, ערוץ 10, לפני חשיפת שמו של רוזן: "זה לא אני. נשבע: 1. אני לא פופולרי. 2. מספר כל הנשים שהייתי איתן בחיים לא מגיע ל-40. 3. ב-13 השנים האחרונות הייתי רק עם אשה [אחת], ואם אעז לחשוב על אחרת, גם היא תלך".