השביל שלא נבחר

בשער מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם הבוקר תרגומו של אמיר אור לשירו של רוברט פרוסט, "השביל שלא נבחר":

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

בשער "ישראל היום" מתפרסם תצלום נאה של שני בעלי העיתון, הפילנתרופים ד"ר מרים ושלדון אדלסון, לרגל החלטת מועצת עיריית ירושלים להעניק להם את התואר "אזרחי כבוד" של העיר.

בראש עמ' 13 של העיתון מדווח יורי ילון על ההחלטה שקיבלה אתמול מועצת העיר. הידיעה, 295 מלים אורכה, מצטטת בהרחבה מדברי ההסבר שסיפקה העירייה למתן האות: "תרומה משמעותית לחיזוקה ולמיצובה [...] מחויבותם רבת השנים [...] לב לבו של העם היהודי [...] הנחלת לקח השואה [...] שותפים מרכזיים ופעילים בפרויקט תגלית [...] עידוד התיירות לירושלים [...] קידום המצוינות האקדמית והמחקרית [...] שגרירים נאמנים של העיר".

בסיום הידיעה מצורף גילוי שאינו מצליח להפוך אותה לנאותה: "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'".

ארבעה עמודים אחר-כך מדווח אותו ילון באותו עיתון כי מועצת העיר ירושלים אישרה אתמול קריאת רחוב על שם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. ידיעה זו כוללת 26 מלים. 7 המלים האחרונות מוקדשות לתיאור האיש שזכה שרחוב בעיר ייקרא על שמו: "הרב נחשב להוגה דעות בולט במאה ה-20". מעניין מה יש לרבנות להגיד על זה.

בעמ' 23 של "הארץ" מדווח ניר חסון על הקשר בין שתי ההחלטות שהתקבלו אתמול בישיבת מועצת עיריית ירושלים. "לטענת חבר מועצת העיר מטעם מרצ, מאיר מרגלית, שתי ההחלטות הובאו בפני המועצה כמעין עסקת חבילה, במסגרתה כל אחד מהמחנות הפוליטיים יכול היה להתגאות בהישג", כותב חסון. בלשכת ראש עיריית ירושלים הכחישו כל קשר ("אותות מעין אלו מחולקים באופן תדיר לפילנתרופים").

"דה-בנקר"

"אני מקווה שאדוארדו אלשטיין ימשיך להשקיע בחברת גנדן", אומר יצחק דנקנר, אביו של נוחי דנקנר, לשרה ליבוביץ-דר, בפתח כתבת דיוקן שהכינה ל"מוספשבת" של "מעריב" על איש העסקים מארגנטינה. "ואם הוא לא ישקיע?", שואלת ליבוביץ-דר. "מה יקרה אם פתאום העולם יעמוד מלכת?", משיב בשאלה יצחק דנקנר ומוסיף: "נחכה ונראה".

אדוארדו אלשטיין (במרכז), בטקס חנוכת מרכז לנוער במצוקה (צילום: Mauricio Macri, רישיון CC BY-ND 2.0)

"יש לא מעט מהמשותף בין נוחי דנקנר לאדוארדו אלשטיין ביחס למשיכת דיבידנדים וחלוקת בונוסים", כותבת ליבוביץ-דר בכתבתה. "[...] בשבע השנים הראשונות, בין 2003 ל-2010, משכה גנדן דיבידנדים בסכום של 2.28 מיליארד שקל מאי.די.בי אחזקות. בעלי המניות האחרים, ובהם יצחק דנקנר, אביו של דנקנר, ואחותו שלי ברגמן, השתתפו אף הם בחגיגה. הם משכו דיבידנדים בסכום של 320 מיליון שקל ורכשו מניות בסכום של כ-200 מיליון שקל. אלשטיין, על-פי העיתון הבנקאי היוקרתי 'דה-בנקר', פעל בצורה דומה".

"דנקנר צפוי לשוב לארץ בימים הקרובים ויש המעריכים כי יביא בשורה חיובית לפיה אלשטיין לא נסוג מההשקעה המתוכננת בסך 75 מיליון דולר, האמורה להוות את הבסיס להסדר החוב באי.די.בי אחזקות (החברה האם של אי.די.בי פיתוח) ובחברת גנדן הפרטית של דנקנר השולטת בקונצרן", דיווחו אמש רון שטיין ואפרת פרץ במוסף "שוק ההון" של "גלובס". "[...] נציין כי בחודשים האחרונים התפרסמו מעת לעת שמועות אופטימיות בנושא, שהתבררו לאחר מכן כלא נכונות".

במדורו שבפתח המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מספק סבר פלוצקר את הציטוט הבא: "עצם ההגעה להסדר חוב היא תהליך לגיטימי וחלק מניהול סיכוני אשראי תקין, הן במערכת הבנקאית והן במערכת החוץ-בנקאית".

"מי אמר למי?", שואל פלוצקר את קוראיו, "טייקון לבנקאי? נושה אחד לנושה שני? גברים בשחור לחוצן? לא, את הדברים השמיע, בהופעה פומבית שקולה ומקצועית לעילא ולעילא, המפקח על הבנקים בבנק ישראל, דודו זקן. [...] ברוב חוצפתו סיפר המפקח על הבנקים כי לפי הנתונים שבידו, הפסדי האשראי (כולל מחיקות) של מערכת הבנקאות הישראלית בשנים האחרונות נמוכים בחצי מהמקובל במערב. [...] שומו שמים! האיש שבידיו שוט הפיקוח על הבנקים מודיע לנו שהבנקים אצלנו בסדר, שהם שמרניים, שהם מפסידים מעט אשראי ושהם לא מפלים לטובה או לרעה".

"אני משערת כי יש בתוכנו אבן פינה פנימית קדומה שבלעדיה למבני החוב והאשראי לא היה כל קיום: מושג ההוגנות", מצטטת צליל אברהם במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" מתוך ספרה של מרגרט אטווד, "חוב". "אלמלא ההוגנות הטבועה בנו, שצדה החיובי הוא 'טובה תחת טובה', לא היינו מזהים את ההוגנות שבפרעון חוב, ואיש לא היה משתטה ומלווה משהו לרעהו בציפייה לקבלו חזרה. הצד האפל של רגש ההוגנות הוא מושג אי-ההוגנות, המוליד בנו שמחה לאיד, או אולי רגש אשמה, כשאנו מצליחים להיחלץ בשלום ממעשה לא הוגן שעשינו, ומעורר בנו תחושות זעם ונקמה כשאנו עצמנו נופלים קורבן למעשה לא הוגן".

שיקולים תדמיתיים

השבוע הודיעה הנהלת "מעריב" כי היא ממשיכה להוציא לאור את המקומון "זמן תל-אביב" בשל "שיקולים תדמיתיים". לטענת ההנהלה, השבועון הוא בין המפסידים ביותר ברשת המקומונים "זמן מעריב", אולם ככל הנראה התעורר בקרב חברי ההנהלה החשש שמא שמו הטוב של "מעריב" כעסק בר-קיימא ייפגע אם יוחלט לסגור את המקומון של העיר תל-אביב-יפו.

הטקטיקה של הנהלת "מעריב" נשענת כולה על הנחת יסוד אחת - שאיש כבר אינו טורח לקרוא את "זמן תל-אביב". התדמית של "מעריב" והנהלתו תחטוף מפלה קשה פי כמה ברגע שרוכשי העיתון והמנויים עליו יפסיקו לתת למקומון התל-אביבי להישמט מחבילת סוף-השבוע אל רצפת הסלון בלי להקדיש יותר ממבט אחד על שערו, ובמקום זאת יחליטו ליטול אותו לידיהם ולעיין בו.

טור מאת גיא מרוז, ארבע ידיעות, מדור רכילות ומדור ספורט. זהו סיכום התוכן המקורי שמודפס הבוקר ב"זמן תל אביב", אוסף דפים שבקושי ראוי להיקרא "מקומון". 32 עמודים, רובם מוקדשים למודעות, ובכל זאת העיתון הפסדי. האשמה לא בצוות העיתונאי המצומצם עד מאוד של "זמן תל-אביב", שבוודאי פועל בתנאים בלתי אפשריים. במצבו הנוכחי, יותר מש"זמן תל-אביב" הוא מקומון המדווח לתושבי העיר על הנעשה בסביבתם, הוא מודעה עצמית מטעם הנהלת "מעריב" שתפקידה להעביר למנויים את המסר: "עדיין לא סגרנו את המקומון התל-אביבי שלנו". ב"הארץ" בחרו לוותר על המודעה.

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר עוסקות בזירות הלחימה שעוטפות את מדינת ישראל. הכותרות של "ישראל היום" ו"הארץ" מוקדשות להתבטאות אמריקאית ולפיה המשטר הסורי אכן השתמש בנשק כימי. "ארה"ב מודה: אסד תקף בנשק כימי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "הקו האדום", נכתב בכותרת הראשית המגזינית של "הארץ".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לחדירת כלי טיס בלתי מאויש מלבנון לישראל: "שתי אצבעות מחיפה". הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת ליחסי ישראל-איראן, ונתונה בין מרכאות: "איראן מאוימת על-ידי טילים ישראליים נושאי פצצות מימן".

בדרכו שלו

"די לאוברדרפט", נכתב בכותרת לידיעת תצלום המתפרסמת בראש עמ' 13 של "ידיעות אחרונות". בתצלום עצמו [יונתן בלום] נראים משתתפים לשעבר במיזם "משפחה בצמיחה", המשותף ל"ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים. כיתוב התצלום מזמין את הקוראים: "נצלו את הרגע האחרון להירשם ל'משפחה בצמיחה 2' [...] ואולי תזכו להיות בין החמש המשפחות שייבחרו לפרויקט. [...] כל משפחה תזכה בהטבה כספית של 20 אלף שקל".

ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" מדווחת אריאלה רינגל-הופמן על ממצאי מחקר שנערך בראשות ד"ר עירית קינן, ראש המכון לאחריות אזרחית במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה, שהגדירה מדד חדש -  "מדד המחיה בכבוד". "מחיה בכבוד היא זכות של הפרט לקיום פיזי נאות, פיתוח אופק אישי ונגישות בסיסית לחיים החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים במדינה", מוסבר. המדד נועד להחליף את מדד העוני, שלטעם החוקרים אינו רלבנטי. לפי "מדד המחיה בכבוד", זוג עם שלושה ילדים זקוק להכנסה חודשית של 13,583 שקל נטו כדי "לחיות בכבוד".

"אני רוצה להדגיש שהמדד, גם אם אנחנו קוראים לו 'מדד מחיה בכבוד', עדיין מציג את הצרכים הבסיסיים בלבד", אומרת ד"ר קינן. "הוא איננו כולל מנוי לאופרה, למשל, איננו כולל רכב, נסיעות לחו"ל, ואף יוצא מנקודת הנחה של חינוך חינם מגיל שלוש". "דיברתם עם שר האוצר יאיר לפיד על הנושא?", מתעניינת רינגל-הופמן. "פנינו אליו וביקשנו להציג בפניו את המדד, ואנחנו מקווים שהוא יחזור אלינו".

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 26.4.13

יאיר לפיד שוב מופיע הבוקר על שער "ידיעות אחרונות". הפעם, באיור המציג אותו מאחורי דוכן הכנסת, חובש כפפות אגרוף. חלק גדול ממדורה של סימה קדמון בפתח "המוסף לשבת" של העיתון מוקדש לתיאור חיובי של השר לפיד: הוא "לא ילד"; הוא "לא מתכוון לתת לנתניהו לסנדל אותו"; הנאום שלו בכנסת היה "ההופעה הכי טובה בעיר"; הנאום "התרומם ברשתות כמו המחאה נגד בנק לאומי"; הנאום שנשא למחרת היה "פרוגרמטי", "מקצועי, עם סדר יום, שכבש את הקהל"; הוא "לא מרידור. יש לו אמביציה. יש לו יכולת. יש לו כריזמה. הוא לא מתכוון לעצור במשרד האוצר".

במוסף "ממון" מדמה סבר פלוצקר את לפיד לפרנק סינטרה.

ב"דה-מרקר" מדווח מוטי בסוק כי הלל קוברינסקי, איש עסקים ומקורבו של לפיד, ממשיך להשתתף בישיבות הסגורות והרגישות של משרד האוצר, בלי אישור כחוק. במוסף "דה-מרקר" מציינת מאיה לקר כי לפיד שגה כשאמר מעל במת הכנסת כי קווי היסוד של הממשלה כוללים את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

ב"גלובס" כותב סגן העורך אלי ציפורי על הקשר בין שר האוצר לפיד, איש העסקים ישי דוידי ורפורמת השמים הפתוחים. דוידי, כותב ציפורי, הוא "הבוס של קרן פימי, בעל הבית החדש באל-על ואחד מאנשי העסקים שנתנו ערבות למפלגת יש-עתיד של יאיר לפיד".

לפי ציפורי, דוידי ייצא מהרפורמה כמנצח ברור. "אל-על שלו לא רק נדחפה לבצע התייעלות הכרחית כדי להפחית משומניה", הוא כותב, "אלא הרוויחה עשרות מיליוני דולרים מהמדינה בזכות הרפורמה הזאת, עובדה שקצת נשכחה בלהט הסיסמאות. ההסכם שהוריד את כולם מהעץ והפסיק את השביתה הבטיח לאל-על שהמדינה תישא בהוצאות האבטחה של חברת התעופה במלואן כמעט (97.5%). [...] ההבטחה הזאת של לפיד ומשרד האוצר לאל-על שווה לחברה ולבוס החדש שלה דוידי כ-111 מיליון דולר בשלוש השנים האחרונות, כ-400 מיליון שקל".

אפרסק בוסרי קשה

מדורו השבועי של יגאל סרנה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש ברובו לתיאור פגישה עם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. "אמרתי לו כי מי שבא מן הצד ההוא של ההון, השומן והגנת החזקים, לא יצלח למאבק תקיף לטובת הציבור מול הון-שלטון, בוזזים, רגולטורים סורחים וטייקונים", כותב סרנה. "[...] דיברתי כחמש דקות שוצפות, והוא ענה בחמישים שוצפות משלו. [...] יצאתי כפי שנכנסתי: מודאג מאוד".

השגריר זאב בן-אריה (מימין) ושר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, אתמול בבית-המשפט השלום בירושלים (צילום: אורי לנץ)

את טורו פותח סרנה בציטוט מדברי וינשטיין בעבר: "צריך להכות בשחיתות האמיתית גם בחרב, גם ברומח וגם בכידון. אבל לא צריך לברוא שחיתות במקום שזו אינה קיימת".

"על שולחנו לא ראיתי רומח, לא חרב ולא כידון", מדווח סרנה לקוראיו. "[...] רק סכין מטבח קהה שבה ניסה לבצוע אפרסק בוסרי קשה. האם היה זה משל לחשוד הבכיר ליברמן? לחמישים ארגזי חומר החקירה שנאספו בעבודת משטרה עמלנית, טוו תמונה מצמררת של חשדות והורדו למחסן בשל הכרעתו נגד הגשת כתב אישום? האם פיסת האפרסק הקטנה שהצליח בכל זאת לחתוך מן הפרי הירוק, משל היא לתיק השגריר הקטן שנשאר מול ליברמן ולתקווה שהובעה כי די גם בו לסלק את החשוד לצמיתות מן הפוליטיקה הישראלית? ייתכן גם שאפרסק זה רק אפרסק".

"השגריר בן-אריה חזר מעדותו: 'לא זוכר'", נכתב הבוקר במעלה שער "הארץ". רויטל חובל מדווחת על היום הראשון בשלב ההוכחות של משפט שר החוץ לשעבר. "שפתיו היו חתומות", היא כותבת על ליברמן. "הוא לא כתב פתקים לסניגוריו, לא מילמל מתחת לשפמו, אלא האזין בקשב רב ונמנע מקשר עין עם עדי התביעה".

מי שכן כתב פתק, אשר חולל את המשפט, הוא השגריר זאב בן-אריה. אתמול טען בבית-המשפט כי כלל לא שוחח עם ליברמן על חקירתו, אלא רק העביר לו אותו פתק. "לשאלות רבות ששאלו צוות התובעים, מיכל סיבל-דראל וערן זומר, לא היו לבן-אריה תשובות", מוסיפה חובל. "[...] בשל הסתירות בין דבריו בבית-המשפט לבין הודעותיו במשטרה, ביקשה הפרקליטות להכריז על בן-אריה כעד עוין. בית-המשפט לא קיבל בקשה זו".

"במידה מסוימת, שני הצדדים, הן התביעה והן ההגנה, יכולים להיות מרוצים בתום יום הדיונים הראשון בשלב ההוכחות במשפטו של ח"כ אביגדור ליברמן", כתב יובל יועז בגליון "גלובס" של אמש.

"ניחוש עמדתם של שופטים על סמך הערות אקראיות נדון לא פעם לכישלון", כותב ברוך קרא הבוקר ב"מעריב", "ובכל זאת כדאי לציין את שאלתו של השופט איתן קורנהאווזר לבן-אריה, לאחר שהאחרון סיפר כי רק אחרי החקירה הבין שלא אמר אמת כשסיפר על השיחה עם ליברמן. 'האם ההערות על החקירה הן כתב ידך', שאל השופט. בן-אריה היסס והשיב בחיוב".

הטור של קרא מקבל הפניה משער "מעריב" בנוסח הבא: "משפט ליברמן, היום הראשון: השיחה שהיתה או לא היתה בין שר החוץ לשגריר בן-אריה". גם בשער "ישראל היום" מתפרסמת הפניה לדיווח על יומו הראשון של המשפט ("משפט ליברמן: העד המרכזי 'לא זוכר'"). עדנה אדטו מדווח על האירועים בבית-המשפט תחת הכותרת "השגריר לשעבר עלה להעיד - והפרטים נעלמו מזכרונו", ודן מרגלית מוסיף טור פרשנות ("מה זה 'לא זוכר'?").

רק בשער "ידיעות אחרונות" לא נמצא מקום למשפט ליברמן.

ענייני תקשורת

"עיתונאי 'מעריב' לשעבר שלמה אוקון הלך לעולמו", מדווחת דליה מזורי ב"מעריב". אוקון, שכונה "סאלק", לקח חלק בעיתונים "חירות" ו"היום" לפני שהחל בשנת 1969 לעבוד כעורך ב"מעריב". "הוא היה אחד מעמודי התווך של 'מעריב' בזמנו", אמר עליו יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

עופר אדרת מקדיש את חלקו הראשון של המדור "אחרי מות" ב"הארץ" ליוסף חריף, אף הוא איש "מעריב" לשעבר. "חריף נחשב לאחד מבכירי העיתונאים והפובליציסטים בישראל", כותב אדרת. "הוא רכש מוניטין כפרשן פוליטי אמין ומקורי, עם הבנה מעמיקה במערכת הפוליטית הפנימית ובזירה המדינית הבינלאומית".

במדור הדעות של "הארץ" מתייחס נעם ליבנה לכתבה ששודרה בשבוע שעבר בתוכנית "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2, על אודות כוחות צה"ל המבצעים מעצרי לילה של קטינים בשטחים הכבושים.

"המידע המשמעותי באמת הוא זה שעובר מתחת לרדאר; זה שחומק מהניסיון לשלוט בו דווקא בשל חוסר המודעות", כותב ליבנה. "[...] מה באמת למדנו מהכתבה ששודרה בערוץ 2? למדנו שזה נראה טבעי לחלוטין לכל מי שהיה בכתבה ובהכנתה - מהחיילים עצמם, דרך מפקדיהם, הכתבים, העורכים, ועד למגישים והפרשנים באולפן - שמתפרץ לו באישון ליל צוות טלוויזיה, מגובה בחוליה חמושה מכף רגל ועד ראש, לבית פרטי - לחדרי השינה בבית פרטי! - מצלם את כל ההתרחשות שם ואת כל דיירי הבית, ואז משדר את זה בפריים-טיים, כאילו היו חיות פרא בשמורת טבע.

"האם מישהו שאל לרשותם? האם מישהו קיבל מהם אישור להיות סטטיסטים במיצג ההסברה הזה של צה"ל? הנה נחשף לפנינו, בזמן אמת, בגודל טבעי, המנגנון מאחורי הביטוי 'הכיבוש משחית'".

גם דרור אידר, פובליציסט "ישראל היום", צפה בכתבה. הנה מה שכתב בעקבותיה במוסף "ישראל השבוע": "הנה, בשישי האחרון שודרה ב'אולפן שישי' כתבה על חיילי צה"ל המבצעים מעצרים בקרב צעירים פלסטינים; לא שיות תמימות אלא מיידי אבנים שהביאו לפציעתם הקשה של ישראלים ואף למותם.

"הקצין שדיבר בסוף הכתבה היה מפוכח: אבי הגן על העם, אני מגן וכנראה ילדי יעשו אותה מלאכה. במובן הזה הוא 'לא אופטימי' ביחס לאפשרות לשלום. הוא מפוכח. כמו רובנו. אבל מיד לאחר הכתבה הובא רק אמנון אברמוביץ' לפרש לנו, הכסילים, את שראינו. נו, מה יאמר האיש? העירו אותנו באמצע הלילה, ונשנן לכם את אמירותיו השנונות. הוא כמובן לא מזלזל חלילה בסכנה של האבן, אבל אכיבוש, אכיבוש. זה בדיוק העניין, אברמוביץ', רבים בעם שאתה מייצג אינם חושבים שישראל היא כובשת באדמות המולדת".

כתבת השער במוסף "הארץ" היא תחקיר שערך אבנר הופשטיין על מיזם פצלי שמן בעמק האלה. בסיום הטקסט מצוין כך: "תחקיר זה החל כיוזמה עצמאית של עיתונאים ועורכים מקצועיים, שנתמכו כלכלית על ידי AVAAZ - ארגון אקטיביסטי בינלאומי מבוסס אינטרנט שהכנסותיו מגיעות מתרומות קטנות. נושא התחקיר ופרטיו נבדקו מקצועית ונמצאו ראויים לפרסום על-ידי 'הארץ'".

בעמ' 9 של "ישראל היום" מתפרסמת תחת הכותרת "תיקון והתנצלות" ההערה הבאה: "בתמונה שפורסמה אתמול במסגרת ידיעה שכותרתה 'המשטרה ממליצה: כתב אישום נגד הרב שרמן' נפלה טעות, ונראה בה אדם אחר שאיננו הרב אברהם שרמן ואשר אין לו כל קשר לפרשה שבה עסקה הידיעה. אנו מתנצלים על הטעות".

העמוד הרלבנטי בגרסה האלקטרונית של גליון "ישראל היום" מאתמול הוסר, כך שלא ניתן לדעת אם במקום תצלום של הרב שרמן פורסם בטעות תצלום של הרב ישעיהו ליבוביץ', או רב אחר.