במאמרו "גברים קלים להשגה" נזף אבנר הופשטיין בנשים ה"קשות להשגה" המתלוננות על העדר ייצוג בפאנלים עיתונאיים, אך ממאנות להשתתף בהם. נשים, טוען הופשטיין, מוצאות תירוצים שונים כדי להתחמק מההשתתפות בפאנלים, והן צריכות להפסיק להתפנק, "ללמוד להיות שטחיות" כגברים, ולקחת חלק בדיונים תקשורתיים גם כשהן אינן מומחיות בנושא המדובר, כדי להשיג בולטות ציבורית ותקשורתית.

אכן, יש טענות שמאוד קל לטעון כשאתה גבר החווה את המציאות מנקודת מבט גברית. מנקודת מבט נשית, לעומת זאת, כשאת אשה בעולם של גברים (ושדה התקשורת הישראלי, כפי שטענתי במאמרי "לא עוברות מסך", הוא עדיין עולם של גברים), את חווה את הדברים באופן שונה, ומתמודדת עם מעצורים וחסמים שבני המין השני אינם חשים בהם ואף עיוורים לקיומם.

כדי להבין זאת די לשמוע את הראיון של קרן נויבך עם עו"ד פנחס רובין בנושא הסדר החוב של נוחי דנקנר. הראיון המחיש את השימוש הכוחני, התוקפני והמשתק שעושה ההגמוניה הגברית במנגנון "ההייררכיה של הידע" כלפי נשים המעזות לערער על טענותיה ולקרוא עליה תיגר. שימוש מניפולטיבי זה הוא אולי אחת הסיבות העיקריות לחוסר רצונן של נשים להשתתף בפאנלים כשהן אינן מומחיות בנושא הדיון.

בראיון תקף עו"ד רובין את נויבך על חוסר הבנתה ומומחיותה בנושא שסיקרה. טיעון חוסר ההבנה וחוסר המומחיות הנשית הוא טיעון שבעלי האון-הון-שלטון משתמשים בו כשהם חשים שאשה מאיימת על מקור כוחם ועל האינטרסים מכונני השליטה שלהם.

במאמר "המראה של יוסי ורטר" תיארתי את הזעם המלגלג שמופנה כלפי נשים כשהן מפסיקות להציג מראה מוגדלת ומוכפלת של הישגי הגברים וטריטוריות השליטה שלהם. בראיון עם רובין, נויבך לא רק הציגה מראה אמיתית ולא מחניפה אל מול בעל האון המייצג את בעלי ההון, אלא אף פעלה פעולה ביקורתית משחררת שנקראת "ניפוץ החזות הניטרלית של הידע". היא למעשה חשפה שהאמת הכלכלית הניטרלית כביכול, והבלתי ניתנת לערעור שהוא הציג, היא למעשה אמת אינטרסנטית בלבד.

המהלך שביצעה נויבך הוא מהלך שידוע במחקר הפמיניסטי כמהווה איום כה עמוק על טריטוריית השליטה הגברית, עד כי הוא מעורר תגובה מאפסת ומבטלת כלפי נשים, תגובה שהשפעתה עליהן מערערת ומשתקת. ואכן, לאור הביטול שהפנה רובין כלפי הבנתה ומומחיותה של נויבך, אפילו היא - אשת תקשורת ותיקה ולוחמת מנוסה בראיונות כלכליים מעין אלה - הזדקקה לדקת התאוששות לפני שהגיבה כדרכה באומץ, באסרטיביות ובחוכמה.

לכן, אין פלא שנשים אינן חשות נוח להתעמת בפאנל גברי, בעיקר כשהן אינן בטוחות שתוכלנה לעמוד בתוקפנות ובמניפולציית הביטול הזכרית שסביר להניח שתופנה כלפיהן אם תעזנה לצאת נגד טענה מקובלת.

הופשטיין במאמרו קורא לנשים להיות קלילות יותר, לקחת סיכון ו"לקפוץ למים הקרים", אך מטבע היותו גבר בעולם של גברים הוא כנראה אינו מבין עד כמה מחירו של הסיכון הזה גבוה ועד לאיזו טמפרטורה נמוכה, מאבנת ומשתקת, יכולים המים להגיע.