כבר כמה ימים שיוּרת הכלכלה רותחת סביב נסיונותיו של בעל הון ישראלי, נוחי דנקנר, להציל את פירמידת החברות שבשליטתו, שכשלה בהחזרת הלוואות עתק שנטלה על עצמה ועומדת כעת על סף חדלות פירעון. על אף שכבר יותר משנה שדנקנר נמצא בסחרור פיננסי, עד לפני כמה ימים היה נדמה כי בעלי חובו יאפשרו לו להמשיך להחזיק בפירמידת חברות האחזקה שלו, כשהם מוחקים ופורסים מיליארדי שקלים מסך החוב.

בתחתית הפירמידה שבשליטתו של דנקנר נמצאות עדיין כמה חברות מן החזקות במשק הישראלי, מה שבעגה של פעם כינו "פרות חולבות", שגם כשמסביב ייהום הסער ממשיכות לייצר מזומנים. אלא שבחברות הללו שולט דנקנר באמצעות שרשרת של חברות אחזקה, שכל אחת מהן צברה חובות עצומים לבנקים. בכל רגע עלולה כל אחת מהחוליות הללו לקרוס תחת נטל החובות – אם לא לבנקים, אז לאישים ולגופים שרכשו את ניירות הערך שהנפיקה החברה ונותרו כעת עם ניירות.

אי.די.בי פיתוח, חברת האחזקות התחתונה בפירמידה של דנקנר ושותפיו, מסתמנת כעת כחוליה החלשה בשרשרת: מחזיקי אגרות החוב של החברה הגישו אתמול עתירה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בדרישה לקבל לידיהם את השליטה בחברה, ובכך למעשה לרוקן את כיסיו של דנקנר מכל נכסיו הממשיים, למעט רכושו הפרטי.

רק הבטחתו של איש עסקים יהודי-ארגנטיני להזרים כספים לתאגיד נראית כיכולה לשנות במשהו את המצב מבחינתו של דנקנר, אולם האיש, אדוארדו אלשטיין, דורש כתנאי להעברת הכסף כי החובות בקומות השונות של הפירמידה יוסדרו – מהלך שנראה רחוק מלהתגשם. דרישתם של העותרים, הטוענים כי החברה למעשה חדלת פירעון אך מתכחשת למצבה הפיננסי, כובשת הבוקר את שער "כלכליסט".

גם בקומה הבאה של הפירמידה, אי.די.בי אחזקות, מבקשים הנושים לשמר משהו מההון שהשקיעו בקונסטרוקציה הרעועה. "כרגע הדבר היחיד שבו מחזיקי האג"ח של אי.די.בי אחזקות יכולים להיאחז הוא שדנקנר יכבד את ההסכמות מולם ושאלשטיין יבצע את השקעתו", מדווחים רחלי בינדמן ושניר הנדלר ב"כלכליסט". ובתרגום לעברית: תתפללו.

"מדובר בחברה שרק נס יציל אותה, כשכמעט כל הנושים במעלה הפירמידה בבעיה משום שאין כסף עבורם והנכסים נמצאים במורד הקבוצה", מסביר "גורם המקורב ללאומי" לכתב "גלובס" רון שטיין. גם הכספים שחייב דנקנר לבנקים השונים בשתי הקומות העליונות של הפירמידה, בחברות הפרטיות (שאינן נסחרות בבורסה) גנדן וטומהוק, נראים כאבודים, מסכימים הפרשנים בעיתונים השונים.

ב"דה-מרקר" מתענגים הבוקר על סיבוב הסכין. אחרי הכל היה זה המוסף הכלכלי מבית "הארץ", על עורכיו וכותביו הבכירים, שהתריע על רעיעותה של אימפריית דנקנר כבר לפני כמה שנים, והמשיך להתריע שוב ושוב (חרף הפגיעה בכיס), ברפטטיביות שהוכתרה לא פעם כלא-עניינית, עד שהמסר חילחל גם אל אוזני המתחרים, ואפילו לאוזניו של הציבור הישראלי, שבאופן תקדימי התקומם נגד מהלך פיננסי מורכב ובלתי נהיר בעליל עבור האזרח המצוי.

לא רק שליטתו בקונצרן, גם רכושו הפרטי של דנקנר אינו מוגן, מדגישים בעיתון. "האם קינן, רוסק-עמינח ויונס יעקלו לדנקנר את הווילה בהרצליה", שואלת-דוחקת הכותרת הראשית נטולת סימן השאלה על שערו האחורי של מוסף "דה-מרקר" [סיון איזסקו]. ב"דה-מרקר" נטען כי דנקנר נתן ערבות אישית לחובות שהעמיס על החברה שבקודקוד הפירמידה, טומהוק, שעיקר חובה לבנק הפועלים.

"המשמעות היא שאם טומהוק לא תעמוד בהתחייבויותיה, יוכלו הבנקים לפתוח בהליכים משפטיים לתפיסת נכסיו האישיים של דנקנר", כותב איזסקו, המציין כי דנקנר ערב אישית גם לחובותיה של החברה שמתחת לטומהוק, גנדן.

אלם בקרליבך

ב"מעריב", עיתון שחווה על בשרו את טראומת דנקנר, ביצעו זה מכבר מיקור חוץ לעיסוק בטייקון הקורס בפרט ולעיסוק בענייני כלכלה בכלל. "כללי השוק, כמו חוקי המשפט הדמוקרטי, חייבים לאפשר למישהו אחר, טוב ממנו, לבוא במקומו ולהוכיח את יכולתו", כותב שם הפובליציסט אורי אליצור, במאמר שנלקח מ"מקור ראשון". מוסף הכלכלה המצורף ל"מעריב", המיוצר במערכת "גלובס", מכיל תכנים שהתפרסמו אתמול ב"גלובס". דנקנר ברח מ"מעריב" והותיר אחריו אדמה חרוכה. מה יותיר אחריו בחברות האחרות שאותן, כמתחוור בימים האחרונים, כבר לא מופרך להניח שייאלץ לנטוש?

פרספקטיבה

"נוחי היה קרוב לפטמות", כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ירון לונדון, בטור המתחקה אחר שורשי ההון של משפחת דנקנר. "מקור הונו הוא בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אז פעלו בשדה הכלכלה שני אחים, ילידי 'מושבת הברון'", מזכיר לונדון. "שניהם הבחינו באפשרויות הכלכליות שמזמנת תנועת ההגירה ארצה.

"עובד (דנקנר) בן-עמי, בסיועם של יהלומנים יהודים מהגולה, פתח את מלטשת היהלומים הראשונה, ייסד את נתניה ואת אבן-יהודה, ולבסוף הפקידה בידו המדינה את פיתוח העיר אשדוד על שטחי החולות העצומים שמדרום לראשון-לציון. אחיו משה, בסיוע הונה הגדול של אשתו, פעל בתחומים דומים. למשה היו 11 ילדים, אבל הונו היה כה גדול, עד שדי היה בחלקו של כל אחד מהם כדי להופכו לאדם עשיר במונחי ראשית המדינה".

המסקנה שאליה מגיע לונדון היא כי יש להנהיג "קיזוז מתמיד מן ההון הנצבר בתוקף ירושות". כלומר, מדיניות מיסוי שתחזיר למדינה נתח מרכזי מהונו של איש לכשיזדכה על נשמתו. "האלפיון העליון צריך לשלם יותר, הרבה יותר", חותם לונדון.

מהנעשה בשמים

שביתת חברות התעופה הישראליות, המקבלת רוח גבית מהסתדרות העובדים, כובשת את כותרותיהם הראשיות של היומונים. "מחריפה השביתה נגד הסכם 'שמים פתוחים'", מודיעה הכותרת הראשית הלקונית של "הארץ". "השמים נפתחים – נתב"ג נסגר", מפשטים את העסק עורכי "ישראל היום" בשערו של החינמון, שכולל הבוקר גם את המלה "היסטוריה".

"סגרו את השמים" היא הכותרת המופיעה על שער "מעריב". מתחתיה מובאת הפניה לטור פרשנות מאת מאיר בלייך, היועץ המשפטי של העיתון ועורך מדור התיירות בו, שמבאר את הרפורמה שהציתה את זעמן של חברות התעופה, ועתידה, כך אומרים, להוזיל את מחירי הטיסות. "כמו הסלולר", מתמצתת כותרת טורו.

לפיד מובהל לישיבת הממשלה, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

"מקורקעים", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנדפסת על רקע פרצופיהם המודאגים של נוסעים שנתקעו בנמל התעופה על-שם דוד בן-גוריון. היומון הנפוץ, שעורכו האחראי ובעל השליטה בו הוא קרוב משפחה של בעלי השליטה בחברת התעופה אל-על, מתמקד בתחושת המועקה המשותפת לנוסעים ולעובדי חברות התעופה, ומצניע את הרווח העתידי המובטח כעת לציבור הרחב (חמישה עמודים תופס סיקור הרפורמה והמחאה ב"ידיעות אחרונות", ואף לא אחת מהידיעות מעלה על ראש כותרתה את ההוזלה הצפויה).

בשערי "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"דה-מרקר" מתנוססות תמונותיו של שר האוצר, יאיר לפיד, כשהוא חומק מהמון זועם. לפיד אינו השר היחיד שנתקל במפגינים, עובדי חברות התעופה וידידיהם, אך נדמה כי הוא השר היחיד שנקלט במצלמות. ב"ישראל היום" עשו עימו חסד ודחפו את התמונה לעמ' 5.

עוד כותרת ראשית

גם הבוקר מצליחים עורכי החדשות של "מעריב" להתעלות מעל לענייני היום ולנפק כותרת ראשית ייחודית, המתעקשת לייצר (או לפחות לנסות לייצר) סדר יום עצמאי, כזה העוקב אחר התחום המדיני. "כ-30 שיגורים מעזה בפחות מחודשיים", מדווחת הכותרת הראשית, שעליה חתום הכתב הצבאי של העיתון, אחיקם משה דוד.

הקשר הקזחי

הרשעה בפלילים אינה עניין כיפי, במיוחד אם אתה הוא המורשע. ואם אתה אדם ידוע, זהו עסק מהנה אף פחות. וביתר שאת אם אתה פוליטיקאי. ואם פוליטיקאי, עדיף שלא תהיה בכיר. ואם כבר בכיר, הכי טוב לא להיות ראש ממשלה. כזה שמורשע בפלילים, הכוונה. ואם כבר הורשעת והודחת, וגם השקעת סכומי עתק בהגנה על שמך הטוב, עשה מה שעשו קודמיך וצא למסע רהביליטציה. החיים ארוכים והזיכרון הקולקטיבי קצר.

מסע ההתנקות של ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים, אהוד אולמרט, הקיף בשנים האחרונות אולמות כנסים בניכר, אופנסיבה תקשורתית שכללה השתלחויות בוטות וסילופים ("לא היו מעטפות כסף"), אייטמים מרופדים בעיתוני הבית והתבטאויות כמו-ממלכתיות שנועדו להזכיר כי הוא עדיין עשוי מחומר של מנהיגים.

גם על עולם העסקים לא פסח אולמרט, והבוקר מרחיבים ב"כלכליסט" על יוזמה חדשה מבית-היוצר של האיש, שהרחיק עד קזחסטן כדי למצוא שותף עסקי. "מה משותף לאהוד אולמרט, יובל רבין ומיליונר מקזחסטן?", שואלת הכותרת המתבדחת. מה שמשותף להם הוא הקמתה של קרן השקעות חדשה, ש"תתמקד בסטארט-אפים ובטכנולוגיות חדשניות בישראל".

"אני מקיים קשרים רבים עם בכירים בקזחסטן, עוד מלפני שנים רבות, ובשנים האחרונות הייתי מעורב בכמה עסקאות שקשורות לקזחסטן", מגלה אולמרט למראייניו, גולן חזני ומיכל פופובסקי. "ביני לבין [קינס] רקישב היתה כימיה מהרגע הראשון. אף על פי שצימצמתי למינימום את המעורבות שלי בעולם העסקי, זו נראתה לי הזדמנות נהדרת לפתח תחומים בעולם ההייטק שמעניינים את שנינו", אומר אולמרט. ברוח התקופה דואג ראש הממשלה לשעבר להבהיר: "אנחנו מחפשים רק משקיעים פרטיים. אנחנו לא רוצים שבסוף יעשו לנו תספורת".

הדף היומי

"היום שבעה ועשרים יום שהם שלושה שבועות ושישה ימים לעומר", מתבשרים קוראי "מעריב" במודעה המערכתית הקבועה המופיעה לאחרונה על שערו האחורי של היומון השדוף. "בריטניה: רבע מהסופרים המבטיחים במדינה הם יהודים", מודיעה ידיעה בעמ' 16 [צביקה קליין]. "הלהיט החדש של הצליינים: תפילות בפסגת הר חרמון", מדווחת ידיעה אחרת באותו עמוד [עדי חשמונאי].

אפשר להתווכח על טיבה של עצם החלטתו של מו"ל "מעריב" ועורכו הראשי, שלמה בן-צבי, להגביר את העיסוק בתוכני דת בעיתון שרכש. גם אם יתברר שרוב קוראי "מעריב" נמנים עם ציבור שאינו מתעניין בתחום, אפשר להזכיר כי מלאכתם של עיתונאים היא גם להביא לקוראים את החשוב-שאינו-מעניין. אבל אי-אפשר להכחיש שהפריזמה שדרכה מסקרים עיתונאי "מעריב" את דתם היא על-פי רוב פריזמה מופרכת, טעונה עד להתפקע בגאווה מעושה, המבכרת את האינסטרומנטלי על פני המהותי. אפשר היה לעשות זאת אחרת.

ענייני תקשורת

הידיעה הקצרה ביותר ב"ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר בעמ' 30, העמוד הלפני אחרון של קונטרס החדשות, שאותו היא חולקת עם ידיעה על איחוד של להקת טיפקס ומסגר שנרמס על-ידי עגלים בקיבוץ מסדה והוצל על-ידי אחד מהמקומיים ("המסגר שהפך ללוחם עגלים", בעגה הידיעותית). הידיעה הזעירה [טובה צימוקי], 80 מלה אורכה, מוקדשת ליוזמה של שרת המשפטים ציפי לבני, בדרך כלל מהפוליטיקאים המועדפים על דסק החדשות של "ידיעות אחרונות".

היוזמה של לבני מבקשת להביא שקיפות לממשלה, וליתר דיוק לדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה, הגוף הקובע באילו הצעות חוק תתמוך הקואליציה – ולמעשה מכריע, באופן כמעט הרמטי, אילו מבין הצעות החוק המוגשות לכנסת יעברו ואילו לא. מאז הקמתה מתנהלת הוועדה במחשכים, בלי לפרסם פרוטוקול, בלי לנמק את החלטותיה ובלי לפרט כיצד הצביעו חבריה, גם לא בפני חברי-הכנסת שהצעותיהם נדונו בה. "מדובר בדיונים שלא חלה עליהם סודיות", הסבירה לבני.

"כנס 'טד', ארגון עולמי שמטרתו העברת ידע באמצעות הרצאות קצרות ברשת, עושה עלייה", מבשרת כותרת משנה במוסף "המגזין" של "מעריב", המתנוססת מעל כתבה המקדמת אירוע הרצאות שייערך במכללת סמינר-הקיבוצים [גיא פישקין]. "זה אולי יישמע קצת קלישאתי, אבל המטרה של כל מי שלוקח חלק בכנסים של 'טד' היא להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר לחיות בו", אומר המארגן. גם יקי מנשנפרוינד חשב כך פעם, והתפכח.