במשך שנים רבות היה יום האדמה אחד מימי הציון המשמעותיים בהיסטוריה העכשווית של החברה הערבית בישראל. יום זה סימל את המחאה האזרחית הערבית בה"א הידיעה ואת יכולתו ונכונותו של המיעוט הערבי להפגין נגד הממסד הישראלי. בשנים האחרונות הועם זוהרו של יום האדמה. אמנם עדיין מתקיימות בו תהלוכה ועצרת, אך מדובר בלא יותר מהפנינג לגופים פוליטיים ויום חופשה לתלמידים מבתי-הספר.

לתהליך שעבר היום הסמלי כמה סיבות, וביניהן מרחק הזמן מאז אירועי יום האדמה הראשונים ב-1976; משבר ההנהגה בחברה הערבית; הופעת יום זיכרון חדש וכואב יותר – יום השנה לאירועי אוקטובר 2000; עליית קרנו של יום הנכבה והאדישות ואובדן תקווה באשר ליכולתה של המחאה האזרחית הערבית להוביל לשינויים. זה שנים שהאמירה "יום האדמה עבר בשקט", שבה בדרך-כלל בוחרת התקשורת בשפה העברית להתייחס ליום זה (אם בכלל), מסכמת אותו בצורה הטובה ביותר. אולם דווקא השנה התרחש ביום זה אירוע יוצא דופן בעולם התקשורת המקומית בשפה הערבית.

כמדי שנה, גם הפעם הגיע הצוות הישראלי של תחנת החדשות הערבית אל-ג'זירה לסקר את התהלוכה והעצרת המרכזית שהתקיימו בסח'נין ב-30 במרץ. הצוות, שכלל את הכתב אליאס כראם והצלם נביל מזאווי, עמד לסיים את עבודתו כשמצא עצמו מוקף בהמון זועם הקורא "אל-ג'זירה החוצה, החוצה, האדמה הסורית חופשייה". הקריאות התייחסו לאמונה הרווחת בעולם הערבי כי התחנה הקטארית תומכת במורדים נגד בשאר אל-אסד בסוריה. בהקשר זה יש לציין כי מאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה, נחלק הרחוב הערבי בישראל לשני מחנות, תומכי אסד ותומכי המורדים, חלוקה החוצה מסגרות פוליטיות ומפלגתיות.

בסרטון שמתעד את האירוע נראה כראם כשהוא מנסה להתעלם מהקריאות ולעזוב את המקום בשקט, אך אלו הולכות ומתגברות כשלבסוף ההמון רודף אחרי הצוות וכמה בריונים אף מצליחים להכותו. כראם ומזאווי נמלטו לאחת המסעדות בסח'נין ומשם הוברחו לבית ראש המועצה לשעבר, מצטפא אבו-ריא. בשלב זה הפכה העצרת לשדה קרב בזעיר אנפין בין תומכי המשטר בסוריה לתומכי כוחות האופוזיציה, ויום האדמה נשכח כלא היה.

כתב אל-ג'זירה אליאס כראם (תמונה: אל-ג'זירה)

בראיון איתו מודה כראם כי הופתע, שכן היתה זו הפעם הראשונה שנתקל באלימות פיזית כלפיו. לדבריו, אפילו כשסיקר מטעם התחנה פיגועים בישראל לא נתקל ביותר מאלימות מילולית. כראם מספר כי מפקד משטרת משגב יצר עימו קשר במהלך האירוע והציע לו חילוץ מסח'נין על-ידי כוח התערבות מיוחד, אך הוא סירב מאחר שחשש שמעורבות משטרתית תוביל ל"יום אדמה שני", והוא אינו רוצה להיות אחראי לכך. כראם ציין כי הוא יודע מי האנשים שתקפו אותו, אך לאחר ששקל את הדבר, הכריע כי אין בכוונתו להתלונן עליהם במשטרה. ובמלותיו: "אני לא מתכוון להגיש תלונה נגד אנשים מבני עמי". כראם אף העריך כי "הם יהפכו לגיבורים ואני למשת"פ".

אלימות כלפי עיתונאים ערבים ברחוב הערבי אינה נדירה. "אין איש תקשורת שלא חווה אלימות", אומר העיתונאי מחמד ותד מאתר החדשות המקוון "בכרא", ומוסיף: "אנחנו חשופים לאיומים מכאן ועד להודעה חדשה". ואכן, ברוב מקרים מדובר באלימות מילולית, אך גם אלימות פיזית מתרחשת מדי פעם. לדברי ותד, זוהי תופעה נפוצה מאוד על רקע פוליטי-מקומי.

כך למשל בתחילת חודש מרץ נמנעה בכוח כניסתו של העיתונאי מחמד ח'טיב מ"בכרא" לאירוע בעיר עראבה בשל הביקורת שמתח על מנהיגי הציבור בעיר. בתגובה התאחדו העיתונאים במקום והודיעו כי יחרימו את המועצה המקומית בעראבה עד להתנצלותה, שהגיעה במהרה. "אנחנו רגע לפני תקיפות אלימות של עיתונאים", סובר ותד, אם כי כבר בסוף חודש פברואר הושלך רימון לעבר ביתו של העיתונאי חכמת ערה בג'ת. האחרון סירב להתלונן במשטרה בשל אוזלת ידה בטיפול בבעיות האלימות ביישובו.

ההתקפה על כראם הפכה להיות הנושא המרכזי בכלי התקשורת בשפה הערבית בדיון על יום האדמה, והאפילה על נסיונות להציב סימני שאלה על תפקוד ההנהגה הערבית ביום זה. בבטאונה של התנועה-האסלאמית "צות אל-חק ואל-חריה" ניצל העורך את ההתקפה על צוות אל-ג'זירה לניגוח ועדת המעקב העליונה והאשמתה באובדן השליטה על האירועים. בשבועון "כל אל-ערב" נמתחה ביקורת במישרין על יו"ר ועדת המעקב, שבחר שלא לשהות בארץ ביום זה.

תקיפתו של כראם זכתה לגינויים מכל רחבי הקשת הפוליטית הערבית. ראש עיריית סח'נין, מאזן רנאיים, יזם מפגש התנצלות עם אנשי אל-ג'זירה מתוקף אחריותו כראש העיר שאירחה את העצרת. באותו מפגש ציין וליד אל-עמרי, מנהל משרדי התחנה בארץ, כי היתה זו הפעם הראשונה שצוות מקומי הותקף בשל המתרחש בעולם הערבי ובעקבות הסתה מצד גורמים פוליטיים מקומיים. אל-עמרי הוסיף כי כואב לו שתקפו את צוותו, בשר מבשרה של החברה הערבית בישראל, ועל כך שעדיין לא הגיעה התנצלות מצד ההנהגה הפוליטית המקומית שהסיתה נגד התחנה. הוא רמז כי אם ההתנצלות לא תגיע, הם לא יירתעו מלהפעיל את עוצמת התחנה.

עוצמתה של אל-ג'זירה תרמה, מן הסתם, גם לכך שכראם זכה לשיחות מעמיתים יהודים, ממשרד החוץ, ממשרד ראש הממשלה ומבית הנשיא. מנגד טוען כראם כי "אם עיתונאי יהודי היה מותקף, היו מזכירים את זה בפתח ישיבת הממשלה והנשיא וראש הממשלה היו מבקרים אותו בביתו". באותה נשימה הוא מפטיר באירוניה כי הוא אינו מבקש ביקור ממלכתי בביתו: "זאת אבטחה חבל על הזמן".

לרוב העיתונאים הערבים בישראל אין מטריית הגנה דומה לזו של כתבי התחנה הקטארית, ורובם חשים חסרי אונים מול חברה אלימה ללא גיבוי הולם מהנהגתה או מהממסד הישראלי. לריק הזה מנסה להיכנס מרכז אעלאם (בערבית: "תקשורת"). בשיחה איתה מסבירה ח'ולוד מצאלחה, מרכזת פרויקט התקשורת הערבית במרכז, כי בחברה הערבית עדיין לא הפנימו את חשיבות מקצוע העיתונאי ומרכזיותו בחברה.

בניגוד לאל-עמרי, מצאלחה, העובדת גם כעורכת משנה ב"בכרא", אינה מחפשת התנצלות, אלא פועלת להגברת המודעות בחברה לתפקיד העיתונאי. התקיפה של עיתונאי אל-ג'זירה הובילה את אעלאם לצאת במהלך פנימי בתוך החברה הערבית. המרכז פירסם עצומה שכותרתה "אל תהרגו את השליח", ובה מודגשים "קדושת מקצוע העיתונאי", הצורך לכבד את חופש הביטוי והפלורליזם והחשיבות הלאומית של העיתונות הערבית בחברה שהיא "מיעוט מותקף שנמצא במלחמת התשה". די לחברה הערבית ברדיפתה על-ידי הממסד הישראלי, מוסיפה עוד העצומה, אין לה צורך במאבקים פנימיים מיותרים.