פתאום, במוצאי יום העצמאות, צצו על המסך פרצופיהם של אולסי פרי וארל ויליאמס, מיקי ברקוביץ' וטל ברודי, סמליה של מכבי תל-אביב של פעם והתגלמות רוחה הווינרית; עוד פרה קדושה זקנה בחיי המדינה, שדידתה אחרי פרה אחרת, טקס הענקת פרסי ישראל. הפרה המכבית עדיין אוחזת בתואר "הקבוצה של המדינה", אבל עטיניה מדולדלים, ההילה הלאומית שאפפה אותה פעם דהויה, ובכל זאת 11 אלף אוהדים התקבצו בהיכל. לא ביד-אליהו, בנוקיה. לא בערוץ 1, בערוץ 10. לא 50% אחוזי צפייה – בקושי 10%.

ניב רסקין וצביקה שרף הובילו את שידור המשחק מול ריאל מדריד ברוח מכביסטית כאילו הזמן עמד מלכת. תזכורת: מכבי תל-אביב כבר היתה בדרך לעוף מאירופה, עם כמה הפסדים מביכים, עד שהתעוררה לקאמבק מפתיע שהעלה אותה לשלב ההצלבה, צעד אחד מהפיינל-פור הנכסף. רסקין ושרף רוצים שמכבי תנצח, השידור שלהם מהול בריח של שליחות לאומית. כשמכבי קולעת, הטון של רסקין עולה. כשאחד משחקניה מתרומם לקליעה, רסקין מלווה את מעוף הכדור בתקווה. כשנקלעת שלשה מטווח גדול, רסקין בהיסטריה קלה.

גם שרף, שאימן את מכבי תל-אביב לאורך שנים, נזהר בכבודה. כשהקבוצה מפסידה הוא מוצא דרכים קורקטיות להסביר את ההפסד בלי להיכנס יותר מדי במאמן ובהנהלה. השידור פטריוטי גם מפני שזכיינית השידורים נמצאת בסירה אחת עם מכבי: הפסד של הקבוצה עלול לגרום לצניחת רייטינג במשחק הבא. אי-עלייה משלב הבתים לשלב ההצלבה פירושה השקעה גדולה שתרד לטמיון. כשמכבי מפגרת סמוך לסיום בהפרש גבוה, רסקין שומר על נימה אופטימית. יותר משהוא מאמין בנס, הוא מוכר אשליה, בניסיון לרתק את הצופים עד לרגע האחרון. המחויבות שלו היא גם לאינטרסים של הערוץ שמשלם לו.

רסקין ספג השבוע ביקורת מעמיר פלג ב"ידיעות אחרונות". פלג כתב על שטיפת המוח של הנהלת מכבי, שהעלתה על נס את "רוח המועדון" כאחד הגורמים ליציאה מהמשבר המקצועי ולעלייה להצלבה. פלג לעג לעיתונאים שאימצו את הקלישאה, והזכיר בעיקר את רסקין, שחזר על הסיסמה הזו, שהפכה לפרומו בערוץ 10: "'רוח המועדון!', צרח גם ניב רסקין כשמכבי ניצחה באתונה, והסלוגן כיכב כל השבוע בפרומואים בטלוויזיה לקראת ההצלבה [...] אלה הם החיילים הממושמעים שחושבים כמו כולם, ושאפשר לצאת איתם למלחמה".

כל ערוץ טלוויזיה ששידר את משחקי מכבי תל-אביב באירופה מצא את עצמו יחד איתה באותה סירה. מנהלים, מפיקים, במאים ושדרים העבירו שידורים כמו היו חלק אינטגרלי מהמועדון. ההתחככות שלפני משחקים, השהות יחד בחו"ל, הצורך למכור שידור בצבעים הלאומיים צהוב-כחול כדי לעורר עניין מקסימלי – הם שיצרו את החיבור הבלתי נמנע הזה.

פלג משפד את רסקין ואת רועי גלדסטון מערוץ הספורט ("מתנועע בהתאם לרוח המועדון"), אבל לא מזכיר את מי שהחל במצווה. זה כ-40 שנה שעיתון הבית של פלג פועל, מתנועע וכותב בהתאם לרוח של מכבי תל-אביב. בעוד שהאינטרס של ערוץ 10 בהצלחת מכבי תל-אביב הוא בעיקר עסקי, הרוח ב"ידיעות אחרונות" היא בעיקר רוחם של אוהדים בלבוש עיתונאי – החל מהמו"ל נוני מוזס ודרך כתב החצר המיתולוגי רפאל נאה. לקראת המשחק הקובע מול ברצלונה לפני שבועיים, הכותרת ב"ידיעות" היתה "שיהיה בהצלבה". אחרי התבוסה לריאל מדריד ולקראת המשחק השני מולה המליצה הכותרת ב"ידיעות" לקבוצה "לצאת מההלם".

פלג לא צריך להפליג לערוצים אחרים בחיפוש אחר כתבים ושדרים שמתנועעים לפי רוחו של שמעון מזרחי. הוא עצמו חלק ממדור ספורט המשמש עמוד ענן ההולך לפני המחנה המכביסטי ומנופף בדגלו. "רוח הקבוצה" לא היתה הופכת לסם קולקטיבי ממסך תודעה אלמלא סופקה בכמויות מסחריות עשרות שנים על-ידי הגוף שמשלם לפלג את משכורתו. לפני שמדברים על כיווני הרוח במקומות אחרים, רצוי לסגור קודם את החלון במערכת העיתון ברחוב מוזס.

הומור גברי נמוך בדום מתוח

לאתר ערוץ הספורט יש דרכים משונות לומר שהוא אוהב. ביד אחת הוא מדביק כרזת יום זיכרון סטנדרטית, חסרת ייחוד, כיוצא ידי חובה, וביד השנייה הוא תולה ממש מתחתיה הזמנה לאגף הרכילות המעוטרת בתצלום של נשים בביקיני עם חיוך מזמין, או של דילרית פוקר במחשוף עמוק. כן, אין מועד מתאים מיום השואה כדי להכתיר גם משחק קלפים כספורט לגיטימי, ואת בלדריותיו כספורטאיות ראויות.

מי שחיפש אתר ספורט פטריוטי נטול גיחוכים ועוויתות מיותרות מצא אותו ב-one. כל ארבע הידיעות החשובות בו הוקדשו לספורטאים או אוהדים שנפלו במלחמות ישראל. ynet ו-nrg חילקו כוחות, כך שרק הידיעה העליונה הוקדשה ליום הזיכרון, והיתר לענייני חולין, בעוד ש"וואלה" גילם את הקצה הימני: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא המשיך בסדר היום הספורטיבי, בלי שום התייחסות לנופלים.

יום הזיכרון באתר ערוץ הספורט (צילום מסך)

אפשר לפטור את ההתנהלות התמוהה של אתר ערוץ הספורט, שהעלתה את חמתם של קוראים, בחוסר טעם משווע. להניח זה לצד זה את מגש הכסף הלאומי ואת מגש התקרובת הסקסיסטי השגרתי הוא מעשה שגובל בוולגריות. מצד שני, הבחירה הזאת מספקת הצצה לעולמם הרוחני של עורכי האתר, שבשתי מלים אפשר להגדיר אותו כ"אתוס וארוס". או מוות וסקס. כך או כך, פרויד ושות' היו מלקקים שפתיים.

אחת המסקנות המתבקשות מהשילוב הייחודי בין השניים, אליבא דאתר ערוץ הספורט, היא נטייה לפלקטיות של שני הכוחות הקמאיים הנ"ל. המוות מיוצג בדימוי בנאלי, נר זיכרון דולק, ובכמה ידיעות צפויות ואוטומטיות בענייני נופלים שחייהם נגעו בספורט כלשהו. הסקס מחרה מחזיק אחריו במצבת חיוורת של בלונדות (ושחרחורת אחת) בגרבי כדורגלנים והלבשה תחתונה, כולן "צמודות" של איזה סופרסטאר. הכותרת "מציצים", שמו של מדור הרכילות, מיותרת במיוחד: הצעירות גלויות וחשופות. אין מה להציץ. אלמנט החטא המרומז בכותרת מרוקן מכל משמעות.

מסקנה אחרת שאפשר להפיק מהבחירה העריכתית הנ"ל היא שלעורכי האתר יש חוש הומור. נמוך אמנם, אבל חוש. פוסטר הכמעט-עירומות מטיל צל-לץ על כובד הראש הלאומי, המפוחלץ כמעט, של ה"יזכור" הנצחי. אולי מנסים לרמוז שהמרחק בין החיים למתים לא גדול כל-כך. רגע אתה מגרבץ מול פוסטר סקסיסטי דלוח, ורגע אתה בר-מינן בשליחות המולדת. לסיפורי הנופלים ולצמודה של רונאלדו משקל שווה. הבל הבלים הכל.

מסקנה אחרונה, הגיונית מכולן, היא שאתר ערוץ הספורט מקפיד על תשלום מסים: גם מס שפתיים לאבל הלאומי, וגם האתנן הקבוע לקוראים החרמנים. אפשר לכעוס עליו, אפשר להבין אותו ואפשר להשתאות מהיצירתיות הנועזת. כך או כך, קהל היעד מובחן ומוגדר: למעלה גברים מתים, למטה גברים מריירים. הומור גברי נמוך בדום מתוח, ושיהיה לכולם חג שמח.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il