זו דוגמה שתמיד נכון לחזור אליה: בזמן אמברגו הנפט שהטילו מדינות ערב על מדינות המערב בגין תמיכתן בישראל במלחמת יום הכיפורים, הורגשה מצוקת הדלק גם בארצות-הברית. המדינה המרובעת הזו, שבה מוסד התור קדוש כמו החוקה, מצאה את עצמה לפתע מתמודדת עם התגודדויות ארוכות של נהגים בתחנות הדלק. האמריקאי המצוי, זה שמאולף מילדות לא להתחכך בזולת, לעטות על עצמו מסכה של גינוני נימוס, לשמור בקנאות על פרטיותו ולהאמין שבזכות המצאת התור נשמר הסדר החברתי המאפשר לו לממש את הערכים שעליו הוא גדל, נקלע בשלהי 1973 לנסיבות לא מוכרות. היה עליו להמתין שעות ארוכות כדי להגיע לפתחה של משאבת דלק, היה עליו להסתגל לנוכחות צפופה של אנשים בקרבתו, היה עליו להסכין למצב שבו השגרה משתבשת, היה עליו להשלים עם כך שכספו אינו מצליח למלא את כל משאלותיו.

טורי הנהגים האינסופיים הממתינים לתורם לרכוש כמויות דלק קצובות הטריפו את דעתם של האמריקאים. אומה מסודרת זו, שהרגילה את עצמה לנהל את חייה על בסיסן של תקנות כתובות ומוסכמות חברתיות המכתיבות לאזרחים כללי התנהגות נוקשים, התוודעה לפתע למצב של כאוס. בעלי המכוניות שייחלו להזרים דלק למכליהן קילפו את איפור האיפוק מעל פניהם. החליפות התקניות, העניבות האופנתיות, תסרוקות הנשים העשויות - כל אלה נשרו מהנהגים והנהגות שקצה נפשם בעמידה הממושכת בתור לתדלוק. אמריקה הגדולה, ארץ החלומות של אזרחי העולם, המופת להתנהלות הראויה של כל חברה ומדינה, איבדה את עשתונותיה. אנשים רבו זה עם זה בתורים, פרצו ביניהם ויכוחים שהידרדרו לא פעם לחילופי מהלומות. העיקרון המקודש, של כיבוד זכות הקדימה של מי שנעמד ראשון בתור, הופר בלהט חתירתם של הבאים אחריו להגיע מוקדם ככל האפשר למשאבה. והיו גם תקריות קטלניות: נהגים חמומי מוח שלפו נשק וירו בבני ריבם, בלהט הוויכוחים על מיקומם בתור.

כבר באותה תקופה היה לישראלים שם של אנשים מהירי חימה, מאלתרים, מורדים כרוניים ברעיון התור ובחוקי התעבורה. הנהג הישראלי רכש לעצמו את שמו המפוקפק כבר לפני 40 שנה. ובכל זאת, מזגו הבלתי מרוסן של הישראלי המצוי וסירובו לציית לכללי המשחק המיועדים להשליט סדר בחוצות לא הגיעו עד כדי נכונות לירות ולהרוג את מתחרהו על מקום בכביש, בחניה או בתחנת הדלק (ריסון ששוב אינו ניכר ברחוב הישראלי כיום). כאשר התפרסמו בארץ הידיעות הראשונות על האופי הקטלני שמקבל המחסור בדלק בארצות-הברית, התמלא הלב גאווה: האמריקאים אינם טובים מאיתנו. אולי אפילו גרועים יותר. ברגע שהם נקלעים למצוקה המפרה את שלוות נפשם או פוגעת בהרגליהם, הם הופכים לחיות אדם. והמסקנה לא איחרה לבוא: רווחה חומרית (למשל, אספקה תקינה של דלק, או כבישים רחבים, או תחבורה ציבורית משוכללת) היא תנאי יסוד לתרבות התנהגות סבירה.

נזכרתי בכל זה אתמול (16.4.13), למראה דיווחי הרשתות הזרות על פיגוע המרתון בבוסטון. עמיתינו בארצות-הברית נהגו בדיוק כמונו, העיתונאים הישראלים, בבואנו לדווח על מעשה חבלה המוני. אותה מתכונת של סיקור, אותו מרדף נואל וחסר משמעות אחר שברירי מידע ורסיסי עדויות, אותו שימוש חוזר על עצמו בתיעוד החזותי של רגעי הפיגוע הראשונים, אותן שאלות המופנות לצוותים הרפואיים, אותו הרגל לזמן לאולפנים מומחים-כביכול המפטפטים את עצמם לדעת. גם ערוצי הטלוויזיה האמריקאיים (ואלה המשרתים ארגוני תקשורת בינלאומיים) העמיסו אתמול על הצופים (וגם על עצמם) את העול לשדר ללא הפסקה, גם כשלא היה להם מה לחדש.

התוצאה היא סיקור מונוטוני ושטוח שאינו מבחין בין עיקר לטפל, שמתאמץ להעניק מימד של דרמה מרעישה לכל פריט מידע מזדמן, ושמנחיל לצופה את התחושה שאלה שם, באולפנים ובחדרי הפיקוח, איבדו את חוש המידה ובגלל שיקולי תחרות מעניקים לציבור חוויית צפייה מזיעה, מאולצת, ההופכת בסופו של דבר, למרבה האירוניה, התרחשות דרמטית וטרגית לאירוע בנאלי.