הבית של כולנו

"הארץ" הוא עיתון הנתון בקשיים כלכליים חמורים ומתרגל, אולי בעקבות העיתון-ללא-עיתונות של "ישראל היום", את הקונספציה של עיתון ללא כתבים; הוא סובל מבעיות זהות (באופן סמלי, החליטו היום בעיתון לכווץ את תיבת הקרדיטים בעמוד הפותח ולוותר על רשימת עורכי העבר), וניחן בהטיה אידיאולוגית מובהקת הגורמת לעורכיו לפרסם כותרות ראשיות מופרכות או ידיעות צקצקניות. אבל "הארץ" הוא גם העיתון הסולידי ביותר מבין העיתונים הכלליים, וכזה המצטיין בדרך כלל במתן עדיפות לפנייה לשכלם של הקוראים לפני הפנייה ללבם. עובדה זו הופכת את הקריאה בו בימי הזיכרון והעצמאות, המועדים לסחטנות רגשית, למכבדת ביותר את הקורא, גם אם הוא פטריוט ישראלי.

"הרמטכ"ל: 'אל תניחו לשקט להטעות אתכם'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" ("מנהיגי המדינה הזהירו מפני האיומים המתפתחים. ערב יום העצמאות חיים בישראל יותר מ-8 מיליון תושבים"). כותרת ההפניה לטורו של דורון רוזנבלום, סמוך לתמונה המרכזית (חיילים בטקס יום הזיכרון בכותל המערבי), היא "נגיד שניצחנו", והוא מוקדש לקיפאון המדיני. ב"ישראל היום" מוותרים לחלוטין על יומרה לדיווח חדשותי ומקדישים את השער לתצלומים של ילדות בכחול-לבן אוחזות בדגלים וחיילים במדים מרכינים ראש. "בדמעות ובגאווה" היא כותרת העיתון. שער "ידיעות אחרונות" כמעט זהה, עם הכותרות "בזכותם" (חיילות מעל קבר) ו"חוגגים" (ילדות מניפות דגלים).

כותרות הענק בעמודים הפנימיים, תצלומי הענק של דגלים וחיילים (וב"ישראל היום": של ראש הממשלה), הקלישאות החוזרות ונשנות, כל אלו מעוררים תחושת מועקה, כבכל שנה. הרי סביר להניח שכמעט אצל כל קורא של כל אחד מהעיתונים יש בחוג משפחתו או מכריו חייל שנפל או מי שנרצח בפיגוע. האם כך היו בוחרים להנציח את יקיריהם ולהתייחד עם זכרם? בבומבסטיות, בצעקנות, בהתקפה בוטה על הרגשות? הטבלואידים מתמחים מעשה שגרה בסחיטה אלימה של בלוטות הדמע, בליץ-קריג על מרכזי הרגש. ביום של כאב חד, מפלח, שאחריו שמחה עדינה והכרת תודה אדירה, הוולגריות הזו דוקרת פי כמה.

היא גם מבליטה את קהות הרגש שמביאה על עצמה התקשורת ההמונית: כשכפתור הווליום מכוון תמיד לעוצמה העליונה, אי-אפשר שלא לצעוק, גם כשלוחשים. כשילדה הננשכת על-ידי כלב סופגת אתמול ב"ידיעות אחרונות" כותרת כמו "פיטבול נגד ילדה בת 13", מלחמות ישראל הופכות למשחק בפלייסטיישן.

קהות רגשית מובילה בתורה לתפלצות כמו מוסף "כחול-לבן-ירוק" של "ידיעות אחרונות". בדומה למוסף קודם של "ישראל היום" מהתקופה האחרונה (והמוני פרויקטים עיתונאיים דומים מתקופות קודמות), מוקדש המוסף לאלבום תצלומים של חיילי צה"ל. מילא הצרימה שבחגיגת הצבאיות הזו ביום שבו עם ישראל מציין את המחיר האיום של הכורח במלחמה, אלא שהמיליטריזם עבור "ידיעות אחרונות" הוא הזדמנות מסחרית. המוסף ממומן, כך לפי הגילוי הנאות הזעיר בשער העיתון, על-ידי בנק הפועלים, ומוקדש לקידום אפליקציה של העיתון. "אחת לשנה, ביום העצמאות, הופך צה"ל להיות הבית של כולנו", כותב איתן הבר בפתח המוסף. בשנה הבאה אפשר יהיה למכור את צה"ל לתנובה.

שאר ההפניות על שער "הארץ" מציעות "פרויקט מיוחד" – "בנבכי הגנום הישראלי", הכולל כמקובל אוסף אקלקטי של מיני-כתבות אמצע הדרך. תמר רותם מספקת סקירה מעניינת על פמיניזם ציוני, ואמיר אורן כותב על תרגיל צבאי אמריקאי ש"חזה" את מלחמת יום כיפור. "הצבא זקוק לגיבורים, אבל גם לביקורת עצמית ומבט מפוכח על מציאות משתנה", מסבירה הכותרת המפנה לטורו של עמוס הראל, במרכז השער. נדמה שזו תמצית הגישה הציונית-ביקורתית של "הארץ", גוף של עיתונות ביקורתית ושכלתנית שבלבו זיקה ומחויבות איתנים לעמישראל ולארצישראל.

מאמר המערכת, המכנה את המתנחלים "אנטי-ציונים" וקובע כי עתידה של המדינה תלוי בתדמיתה של ישראל בעיני העולם, מציע אפשרות לגישה אחרת. כך גם הבחירה לציין לכבוד יום העצמאות את שם העיתון בערבית מעל למאמר. אם יבחרו ב"הארץ" לנתק כליל את הקשר הרגשי אל העם היושב בארץ, ספק אם יוכלו לשרוד ככלי תקשורת חשוב במדינת ישראל ולא להידרדר למעמד של בטאון שוליים סהרורי. זו תהיה אבידה לא רק לבעליה.

ויש גם את זה

"מתלכדים כחומה בצורה" היא כותרתו הראשית של העיתון החרדי "יתד נאמן" ביום הזיכרון, ערב יום העצמאות. "היהדות החרדית בארץ ובעולם בחזית אחידה מול הסכנות בגיבוש 'חוק הגיוס'".

הארץ שלנו

גם "מעריב" מציג היום שער טבלואידי מסורתי כפול ("הכאב" – חיילים, "הגאווה" – ילדות), אולם אי-אפשר שלא להתרשם מההבדל בינו לבין מתחריו הגדולים ממנו, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". גם "מעריב" וגם "מקור ראשון", שניהם בבעלות ובעריכת שלמה בן-צבי, סופגים במופגן השראה מ"הארץ" (ודומיו בעולם) בשאיפה לחקות את אופן הפנייה המושכל והמיודע אל הקורא. בסופי-השבוע האחרונים אף היו פעמים ש"מעריב" ו"מקור ראשון" הציגו שערים סולידיים יותר משל מושא חיקוים. ואולם, עיצוב, סגנון וצורת הגשה הם רק חלק מהעניין. גם לתוכן יש חשיבות.

"נשיא המדינה שמעון פרס בראיון חגיגי", נכתב במעלה שער "מעריב", לצד התאריך. "אני נזכר איך התחיל העסק. הרי כל מדינת ישראל היא פרומיל אחד של המזרח התיכון, שגיאה סטטיסטית, אדמה קמצנית, מאכזבת. בצות בצפון, מדבר בדרום. שני אגמים, אחד מת – והשני כל הזמן בצרות. נהר אחד מפורסם מאוד – הירדן. יש בו יותר פרסומת מאשר מים. שום חומר גלם חוץ מקדחת. אין כלום", נכתב בהפניה לראיון. "ושלנו תהיה החקלאות הכי טובה בעולם?", הוא ההמשך הבלתי נמנע, "בניגוד לטבע? אבל האנשים יוצאים מהכלל? זו ארץ שאנשים בנו אותה".

ראיון עם פרס, כמו התאריך או התעריף, הוא חלק בלתי נפרד מנוף העיתונים הישראלי מאז הפך הלוזר והחתרן הבלתי נלאה לקדוש בחייו, מעין רבין או שרון הולך ומדבר (ב"ישראל היום" מציעים לרגל החג את "אלבום התמונות" של פרס). ובכל זאת, בימים שבהם שר האוצר חובר לעיתונות הרצינית ומעלה לראש סדר היום את המאבק לשותפות ציבורית במשאבי הטבע הרבים של ישראל, הלהג המנותק הזה צורם מאוד.

חדשות חוץ

"גולן-פלסטיק משלמת בדנמרק 25% מס. ובישראל? רק 10%", מוסר "כלכליסט". בשווייץ, כך מתברר מכתבה אחרת בעיתון, עברה במשאל-עם החלטה להגביל את שכר הבכירים. בצרפת, מוסר "הארץ", מתחרים ביניהם הפוליטיקאים מי יימצא העני ביותר בהצהרות ההון שהם מגישים.

עצמאות כלכלית

העיתונים הכלכליים אינם מחויבים לסדר היום של הטקסים הלאומיים, וממילא יכולים לדלג על אבל יום הזיכרון ישר אל חגיגות יום העצמאות. בכל זאת, ניתן למצוא בין שלושתם מדרג בין פיקחון לצהלה.

"כלכליסט" הוא מי ששם את הדגש על הפן החיובי של כלכלת ישראל: "בצמרת הסטרטאפים המבטיחים של שנת 2013: ויקס, וייז ואיירון-סורס" היא כותרתו הראשית, המובילה למוסף רשימת "50 הסטרטאפים המבטיחים". באופן האירוני הרגיל, בולט בשער המוסף הניגוד בין הכיתובים "ההצלחה הישראלית הבאה" ו"יום העצמאות" לבין השמות הלועזיים של החברות שהצלחתן מתבטאת בהנפקה בבורסה האמריקאית או רכישה על-ידי חברות זרות. ואולם, ההיקף והמגוון של החברות מרשימים, והכתבה המרכזית, על חברת בניית האתרים Wix, נפתחת בתיאור גאה על כך שהחברה הפונה ללקוחות מכל העולם פועלת מתל-אביב ו"מייסדיה נחושים להשאיר אותה כאן". עצמאות אולי אין כאן, אבל שאיפה יש, וגם זו סיבה לחגיגה.

מנגד מדגישים ב"גלובס" את הנעשה בחלק הארי של המשק הישראלי, שאינו נהנה דווקא מהשגשוג היחסי של תעשיית ההייטק. "מחיר הגזירות" היא הכותרת הראשית (גם של "גלובס הבוקר"), המבטיחה, לצד תמונתו של שר האוצר יאיר לפיד, "סיקור נרחב", וביקורתי לעילא: "העלאת מס הכנסה וקיצוץ בקצבאות הילדים יחתכו מאות שקלים בחודש למשפחה ממוצעת. האוצר מתכנן לפגוע גם בהטבות המס של החיסכון הפנסיוני. התוכנית של השרה גרמן לשינויים במס הבריאות תפגע בעיקר במעמד הביניים. והתוכנית של לפיד למיסוי רכבי יוקרה תביא לו אולי לייקים בפייסבוק, אבל היא חסרת משמעות" (אדריאן פילוט, רון שטיין, שי ניב ודובי בן-גדליהו).

ב"כלכליסט", אגב, טוען אמנון אטד במאמר ארוך כי גם הגדלת יעד הגירעון לא תצמצם את הקיצוץ המתוכנן בהוצאות. ב"גלובס" חוזה אבי טמקין כי נתניהו יפעל לאימוץ ההמלצות המיליטנטיות יותר של פקידי האוצר, כדי להציג את לפיד כ"איש הרע" ולקלוע אותו לעימות עם יו"ר ההסתדרות עיני – רק כדי להתערב לבסוף, לבטל כמה מהגזירות ולזכות בתדמית "האיש הטוב".

ב"דה-מרקר" מפנים מהשער לכמה כתבות פאלפ עם זיקה ליום העצמאות, ומדפיסים את חלקו של טור מתלונן של העורך סמי פרץ. הלה כותב כי "הסכנות נמצאות במרקם החברתי", כי "המשאבים אינם חזות הכל" וכי "הרבה לפניהם צריך להתקיים כאן דיון על ערכים: על סולידריות חברתית, על שוויון הזדמנויות, על צמצום פערים בין עשירים לעניים, על ניקור עיניים ובעיקר על אמון".

"אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, וכל השאר מיוצר בסין" היא כותרת אחת הכתבות במוסף, של עידו אפרתי, הכותב על אביזרי החג. "המסע של הדגל, הפטיש, הכובע והקשת המנצנצת מתחיל במחסן בסין, עובר בתחנת ביניים בדרום תל-אביב ומסתיים בצמתים ובבסטות של במות הבידור – במחיר גבוה פי שלושה", נכתב בכותרת המשנה.

החוב הלאומי

שוב בניגוד לעיתונים הכלליים, למרות יום הזיכרון ויום העצמאות, רוב התכנים בעיתוני הכלכלה מוקדשים לנושאים כלכליים שעל סדר היום. "בלעדי ל'כלכליסט'", נכתב לצד הפניה לידיעה של גולן חזני על "ההחלטה השגויה שסיבכה את בנק לאומי באשראי לנוחי דנקנר". "לאומי לא אכף את שעבוד הדיבידנד מאי.די.בי לגנדן", נכתב בכותרת הידיעה עצמה.

לפי חזני, ב-2003 הלווה לאומי חצי מיליארד שקל לגנדן, חברת האחזקות הפרטית של דנקנר, שהתחייב ש"כל דיבידנד מאי.די.בי ישמש להשבת ההלוואה" (אי.די.בי הוא קונצרן הענק הכולל בין היתר את סלקום, שופרסל ועוד, שדנקנר שולט בו, בין היתר, באמצעות גנדן). אלא שב-2008 ויתר הבנק על זכותו ואיפשר לדנקנר למשוך דיבידנדים בשווי מאות מיליוני שקלים "לשימוש עצמי". וכך, במקום שההלוואה תיפרע במלואה כבר ב-2008–2009, לאומי עתיד כעת למחוק 150 מיליון שקל מהחוב ולקבל בפריסה לאורך שנים 150 מיליון נוספים.

ידיעה דומה מופיעה גם ככתבת השער האחורי של "דה-מרקר", גם היא מתהדרת בבלעדיות – לא על ההחלטה לוותר לדנקנר ב-2008, אלא על ההחלטה לוותר לו כעת, ב-2013, ולמחוק את חובו. הבדל נוסף בין העיתונים הוא רמת התקיפות בהצבעה על האחראים. בעוד שב"כלכליסט" מתפרסמת תמונתה של רקפת רוסק-עמינח, "שכיהנה כראש החטיבה העסקית של לאומי בעת ויתור על הסעיף" (של החובה להשתמש בדיבידנד להחזרת ההלוואה), ב"דה-מרקר" שואלת הכותרת "למה רוסק-עמינח מוחקת חוב אישי לנוחי דנקנר". "רקפת רוסק-עמינח היא אחד משני הבנקאים החזקים בישראל", נכתב בכותרת המשנה לטור של איתן אבריאל. "המסר שהיא מעבירה לשוק ההון ולאזרחי ישראל דרך מחיקת החוב לנוחי דנקנר הוא תקדימי ומסוכן" ("לאומי יותר קואופרטיבי", נכתב ב"גלובס" בידיעה על מחיקת החוב, המזכירה את היחס הנוקשה יותר של בנקים אחרים לבעל החוב דנקנר).

הכפולה הפותחת של "מוספשבת" של "מעריב", 17.2.12

בטור אחר ב"דה-מרקר" כותב מיכאל רוכוורגר על "התדמית שנדבקה" לרוסק-עמינח כ"חברה של הטייקונים", אולם לא הוא ולא אבריאל טוענים כי יש קשר אישי, ודאי שלא קשר בעייתי או מושחת, בין מנכ"לית בנק לאומי לבין יו"ר אי.די.בי. אבריאל מסתפק בתהייה מדוע התקשורת הכללית והכלכלית אינה עורכת תחקירים על אירועים כמו מחיקת החוב או על הקשר בין שתי הדמויות.

התבטאות דומה היתה בזמנו גם לבוס של אבריאל, גיא רולניק, שבשלהי תקופת שליטתו של דנקנר ב"מעריב" תהה (בציוץ בטוויטר) מדוע אין כלי תקשורת היוזם תחקיר על האופן שבו פועל הטייקון בתוככי העיתון. אלו תהיות מוזרות כשהן באות מעורכים בכירים בכלי תקשורת מרכזי, שיש לו, לכאורה, היכולת לבצע את העבודה העיתונאית שהוא דורש מאחרים. כך או כך, עיתונאי שירצה לחקור את הנושא יוכל אולי לפתוח בהתחקות אחר האופן שבו הגיעה לדפוס ב"מעריב" של דנקנר כתבת הדיוקן המתרפסת על אודות רוסק-עמינח בעת כניסתה לתפקיד מנכ"לית הבנק.

אגב, ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", לא מתפרסמת היום כתבת המשך לסקופ של נווית זומר מאתמול, ולפיו "במסגרת תוכנית הקיצוצים הכואבת שעומד הקונצרן לעבור, 'הזדכה' נוחי דנקנר על האאודי A8, שמחירה עד 1.6 מיליון שקל, לטובת פאסאט CC, שמחירה עד 300 אלף שקל", ומקוראי העיתון נחסך מידע על אודות אנשי עסקים אחרים שהחליטו שלא להחזיר הלוואות של מאות מיליוני שקלים מקרנות הפנסיה של הציבור, וכעת נוסעים ברכבים שעלותם שווה רק למחיר חדר בדירה ממוצעת ולא למחיר הדירה כולה. כפיצוי מעניק המוסף לקוראיו את המטפורה המושלמת למהותו העיתונאית: "אנשי עסקים כותבים את העיתון", נכתב על שער העיתון, הכולל היום מגוון חוויות אישיות ופכים קטנים מחייהם של אנשים עשירים, לרגל חג החירות, או אולי לכבוד יום הזיכרון.

ענייני תקשורת

מוסף הסטרטאפים של "כלכליסט" סוקר גם את חברת ההמלצות אאוטבריין, שבאמצעות פיצ'ר של "כתבות מומלצות" הניתן לאתרים עיתונאיים תמורת השתלת הפניה לתוכן מסחרי הגיעה להכנסות גבוהות יותר משל רוב כלי התקשורת שאיתם היא עובדת. ב"דה-מרקר" מראיינת מיה אפשטיין מנכ"ל של חברת פרסום מקוון: "אם חשבתם שהפרסומות בדואר הג'ימייל שלכם הן חדירה לפרטיות, כנראה עוד לא ראיתם את הפרסומות של MyThings – שמנחשת מראש את רצונכם, בזכות מידע שאספה עליכם ברשת. בחברה הישראלית הצומחת מרגיעים שזה רק 'כמו שיווק ישיר – אבל על סטרואידים'", נכתב בכותרת המשנה, המשתמשת באופן מוזר בפועל "מרגיע".

"רשות השידור מתבצרת בעמדתה: נגבה אגרה מכל מחזיק במקלט בעל פוטנציאל קליטה", נכתב בכותרת דיווח של אמיתי זיו ב"דה-מרקר".

ל"גלובס" מצורף היום המוסף "פירמה" בעריכת לי-אור אברבך, העוסק בענייני תקשורת. כתבת השער היא ראיון עם העיתונאי רינו צרור, שידליק משואה בטקס יום העצמאות הממלכתי. עוד בגיליון: יובל יועז מראיין את ישגב נקדימון, היועץ המשפטי של חברת החדשות של ערוץ 2, ה"מודאג מחקיקה המצרה את צעדיה של התקשורת".

ל"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" צורפו בשבוע שעבר דגלי ישראל. ל"הארץ" ו"מעריב" מצורפת היום חוברת של עמותת נפגעי טראומה על רקע לאומי, "בנוגע לרגש". ל"מעריב" מצורפת גם חוברת התשבצים "המשבצת" ב"גיליון מיוחד ליום העצמאות" הכולל, בין השאר, כמה תמונות של דגלי ישראל. חג שמח.