הצעת החוק החדשה והמדוברת שהגישו באמצע מרץ חמישה חברי-כנסת של מרצ, ובראשם ראשת התנועה, ח"כ זהבה גלאון, מבקשת לאפשר מחיקה על הסף של הליכים משפטיים שנפתחו נגד מי שעשה מעשה כחלק מהשתתפות בהליך דמוקרטי. הצעת החוק הזאת, שהוגשה תחת הכותרת "הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך המשפטי", אינה רק בגדר קוריוז פרלמנטרי שסיכוייו להתממש נמוכים. מדובר בדבר מרחיק לכת הרבה יותר.

למעשה מוצגת כאן דוגמה מוחשית ביותר לקלישאה שלפיה הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. הצעת החוק הזאת, שאם רוצים לנסות להחמיא לה אפשר לומר עליה לכל היותר שהיא מיותרת וחסרת סיכוי, ואם רוצים להציב מראה אמיתית בפניה יש לקבוע שהיא רשלנית, מסוכנת והפגמים שבה יורדים עד שורשי הבנת סדרי הדין של המשפט האזרחי שלנו – מסתמנת כניסיון תם לב לצאת לדיג סרדינים בעזרת פצצות אטום.

ראשית, בניגוד לכמה וכמה פרסומים שעקבו את הגשתה של הצעת החוק, יש לדייק ולציין כי היא אינה מגבילה את עצמה להליכים משפטיים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. היא חולשת ובוחשת בכל הליך משפטי אזרחי (ואולי גם בהליכים אחרים, מינהליים למשל) באשר הוא. למעשה היא מבקשת להגן על השתתפות בהליך הדמוקרטי המוגדר כ"כל פעולה, לרבות ביטוי, שהיא חלק מדיון ציבורי או שיש לציבור תועלת בה, לרבות עניין הנוגע לציבור הרחב או לקבוצה של בני-אדם, עניין המצוי בהליך חקיקתי, מינהלי או שיפוטי, עניין הנדון בתקשורת, עניין הנוגע למימוש זכויות אדם או אינטרסים ציבוריים או כל עניין אחר שיש לו חשיבות לשיח הדמוקרטי".

ההגדרה הזו רחבה כל-כך שהיא מאיימת לבלוע לתוכה כמעט כל עילת תביעה שהיא. כל סכסוך משפטי בין פרטים נוגע במהותו לערכים וזכויות המוגנים בדמוקרטיה – בין אם הם חופש קניין וזכויות קנייניות וחוזיות, חופש תנועה, הזכות לחיים ובריאות (ומניעת מטרדים), חופש הביטוי וכו' וכו'.

בכלל, המוטיב המרכזי העולה מהצעת החוק הזאת הוא של מלחמת כנופיות שכונתית. אלו הקמים עלינו להשתיקנו בכוח ממונם ולכן "בוא נתפוס אותם בכוח ונתקע להם". למעשה הצעת החוק הזאת היא בדיוק מה שמציעיה מבקשים למנוע: באמצעות מכשיר חקיקה דרקוני הם מבקשים להשתיק ולקפד את האפשרות האמיתית לניהול הליך משפטי מסודר והוגן לבירור תובענה משפטית – על-ידי כפיית הצורך להכריע בה כבר עם הגשתה ובלא מידע או כלים מתאימים.

אפשרות הסילוק על הסף של תובענות אינה זרה למשפט גם היום. למעשה תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עוסקות במצבים כאלה בדיוק. גם בתי-המשפט עסקו בתקנות אלו לא מעט, וקווים מנחים הוצבו בפסיקה לאפשרות השימוש במחיקה על הסף של הליכים משפטיים. כאן התגבשה המוסכמה כי סילוק על הסף לא ייעשה אלא במשורה ובנסיבות קיצוניות ובולטות בחריגותן, שכן ברירת המחדל היא לנהל את ההליך עד תומו, לברר את כל הטעון בירור ורק אז להשית הוצאות מתאימות על מי שנמצא חייב בדין או על מי שהגיש תביעה בלא עילה. גם בלא הצעת החוק של גלאון וחבריה יכול בית-המשפט לסלק תובענות מופרכות ככל שאינן מגלות עילה על פניהן, או שהן "טורדניות או קנטרניות" כהגדרת התקנות.

על-פי החידושים המוצעים בהצעת גלאון, הרי שבית-המשפט ייעתר (לכאורה בלא שיקול דעת) לבקשה לסלק תביעה על הסף בנסיבות האלה ככל ש"התובענה עלולה להרתיע את הציבור, כולו או חלקו, מהשתתפות בהליך דמוקרטי", וכן "שהוא סבור שסיכוייה נמוכים או שהעניין הציבורי שבהשתתפות בהליך הדמוקרטי שבבסיס עילת התובענה עולה על העניין הציבורי שבבירורה".

נדמה כי לא צריך דמיון רב כדי להבין מדוע כל תביעה עלולה להרתיע אנשים מביצוע מעשים מסוימים. מנגד, זו אולי בדיוק התוצאה הרצויה לנו, שהרי מדובר בדמוקרטיה ולא באנרכיה. העובדה כי אדם ביצע מעשה כלשהו כחלק מ"הליך דמוקרטי" אינה יכולה לשמש פטור אולטימטיבי בלא לבחון לגופו של עניין אם פגע בזכויות לגיטימיות של אחרים, המוגנות גם הן על-ידי הדמוקרטיה. אחרי הכל, גם ניהול משפט הוגן וקבלת סעד מתאים הם זכויות יסוד בדמוקרטיה שלנו.

נראה גם שמנסחי ההצעה סברו שאם כבר מכניסים למישהו סנוקרת חוקית, כדאי לוודא את נפילתו באמצעות מכת וו עוקבת. כך מבקשת הצעת החוק לאפשר לבית-המשפט לחייב את התובע בהוצאות הנתבע במקרה של מחיקה על הסף (עניין שממילא כבר מקובע במציאות המשפטית הקיימת ונתון לשיקולו של בית-המשפט), וכן לאפשר לו לקבוע לנתבע פיצוי בלא הוכחת נזק של 50 אלף שקל. קביעת פיצוי עונשי בהליך של מחיקה על הסף ובלא בירור לגופן של טענות הצדדים חורגת משורת הדין והיא פריצת דרך קונספטואלית מסוכנת.

אגב, בסעיף 60 לפקודת הנזיקין שלנו כבר קיימת עוולה שמטרתה דומה לזו שניסו להציב גלאון וחבריה. המדובר בעוולת הנגישה, ובמסגרתה נקבע כי "נגישׂה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת-רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". ניתן היה פשוט לתקן סעיף זה ולהוסיף גם הליכים אזרחיים לרשימה הקבועה בו.

לעומת הדרך המוצעת בהצעת החוק, ניתן היה לחשוב על פתרונות הולמים יותר למועקות שבהן היא באה לטפל, כאלו שלא ייתרו את הבירור המשפטי. עקרון הבסיס של פתרונות כאלה צריך להיות השוואת תנאי ההתמודדות בין השחקנים בהליך המשפטי, כך שלא ייווצר לאחד מהם יתרון מהותי בשל עמדות פתיחה שונות בתכלית. כך למשל אפשר לחשוב על הענקת סיוע משפטי למי שהוגשה נגדו תביעת לשון הרע או תביעת השתקה מסוג אחר.

ניתן לחשוב גם על מנגנוני תמיכה ציבוריים (למשל קרן למימון הגנה בתביעות לשון הרע והשתקה) שיעניקו רשת ביטחון כספית במקרה של צורך במשאבים משמעותיים לניהול התביעה, עדויות מומחה והוצאות אחרות, וכן גם בכל הנוגע להוצאות משפט. אגב, הצעת חוק כזו, שניסח ד"ר יובל קרניאל עבור ח"כ ד"ר נחמן שי בכנסת הקודמת, זכתה אף בתמיכתה של גלאון עצמה. ניתן גם לחשוב על פסיקת הוצאות מינימליות או ביטולן כליל, במקרים שבהם סכום הפיצוי שייפסק לטובת התובע המפחידן נמוך לאין שיעור מסכום התביעה כפי שהוגשה.

לחלופין, או בנוסף, ניתן גם להציע תיקון מנגנוני ההגנה והאיזון בחוק איסור לשון הרע, או הוספת תמריצים שליליים הנוגעים לתביעות סרק בהקשר הספציפי של חוק זה. כל אלה הם פתרונות העוסקים בהליך עצמו ובתמריצים הקשורים ביכולת הניהול שלו, ולא כאלה המתערבים בתוצאה המשפטית האפשרית תוך פגיעה בהליך המשפטי המהותי.

מומלץ אם כן לחברי-הכנסת של מרצ לשקול שוב את קידום הצעת החוק הזו ולהפנות את מרצם לפתרונות אחרים – חשובים ונחוצים לבעיות שהם מזהים ומעוניינים למנוע, הפעם בלי לשפוך את התינוק עם המים.