"החלה מתקפת הסייבר על ישראל – האקרים ישראלים משיבים אש; 'תכונה רבה, עדיין אין נזק ממשי'". הכותרת הזו היא כותרת אמיתית. היא לא פרודיה, היא לא חלק מקריקטורה שנועדה להציג את התקשורת הישראלית כאינפנטילית. היא פורסמה באתר "גלובס". למעשה היא היתה הכותרת הראשית של "גלובס", והיא ההמחשה האולטימטיבית למקום שאליו הגיעה התקשורת הישראלית לאחר שפיטרו ממנה את כל העיתונאים והשאירו אותה לאחריותם של תלמידי תיכון.

במסגרת הדיווחים ההיסטריים מספרים אמצעי התקשורת בישראל על "פריצה" לאתרי אינטרנט. ובכן, בואו נדבר על פריצה. מילון ספיר מגדיר "פריצה" כ"חדירה בכוח, פתיחה בכוח לשם שוד". כאשר פורצים למישהו בבית, המנעול נשבר, הסורגים נחתכים ולעתים קרובות משהו נלקח. אבל "מתקפת הסייבר הגדולה" לא עוסקת בפריצה, אלא במניעת שירות (Denial of Service).

הנה הסבר על המתקפה המתוחכמת. נניח שיש לכם קו טלפון בעבודה ואין בו שיחה מזוהה. מישהו מתקשר אליכם. אתם מרימים את הטלפון ואומרים, "הלו?", ואז מנתקים לכם בפנים. שוב מתקשרים, אתם שוב מרימים, ושוב מנתקים. וכך שוב ושוב. כאשר לקוח אמיתי שלכם מנסה להתקשר אליכם, הוא מקבל את הצליל "תפוס". מדוע? כי אתם כל הזמן עסוקים בלענות לאנשים שבכלל לא רוצים לדבר איתכם, הם רוצים להטריד אתכם. השירות מהלקוח האמיתי נמנע.

האם התיאור הזה עונה על התואר "פריצה"? האם מישהו לקח משהו ממקום העבודה שלכם? שבר משהו, הזיז משהו, גנב משהו? התשובה היא כמובן לא. כל שנעשה הוא שלא הצלחתם לתת שירות למבקשי שירות לגיטימיים. לכן גם כאשר האתר מותקף, הוא לא "נפרץ" ואפילו לא "מופל", כפי שנכתב בכמה אמצעי תקשורת. הוא עדיין שם, הוא לא נפל, הכל בסדר. הוא פשוט לא מסוגל לתת שירות. זה חבל ומצער, אבל לא קרה לו שום דבר.

התקפת מניעת שרות (DoS) היא אולי "המתקפה" הכי פרימיטיבית שקיימת באינטרנט. היא כל-כך פרימיטיבית שאותם האקרים (ויסלחו לי האקרים אמיתיים שאני מחלל את הכינוי שלהם בכך שאני מדביק אותו לחבורה של ילדים משועממים), כך דווח, הקימו אתרים שבהם מופיע כפתור ובכל פעם שמישהו לוחץ על הכפתור נשלחות בקשות פיקטיביות לרשימה של אתרים ישראליים, בקשות שמייצרות עומס מלאכותי שגורם למניעת השירות. "האקרים", אתם מבינים.

העניין הוא שההסבר הזה אינו משכנע את אמצעי התקשורת בישראל – אתרי אינטרנט, עיתונים מודפסים, רדיו וטלוויזיה. אלו פירסמו בכותרות הראשיות עדכונים חיים ולצדם תמונות של אנשים חבושים בכובע גרב שחור כשהם מקלידים על מקלדת. הם הקימו חדרי מלחמה עיתונאיים שמדווחים מסביב לשעון על המתקפה האיומה שנדמה שמסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. אבל על מה הם בעצם מדווחים? כך למשל נראה הדיווח ב"דה-מרקר":

08:30. חרף הדיווח של ההאקרים על תקיפת האתר של הרשות לני"ע, ברשות דחו את ההודעה ואמרו כי לא היתה פריצה או הפלה של האתר.

09:30. חשבון טוויטר המקושר לאנונימוס דיווח כי כוחות צה"ל בגדה מבצעים מעצרים של האקרים. דובר צה"ל דחה את הדיווח.

09:55. האקרים פירסמו רשימת כרטיסי אשראי ואימיילים מאתר israelmilitary.com. באתר טוענים כי לשמות, לכתובות האימייל ולמספרי כרטיסי האשראי אין כל קשר אליהם.

12:14. מדוברות האוצר נמסר:‬ נכון לשעה 12:00, אתרי ממשלת ישראל זמינים לציבור כפי שהיו זמינים לאורך כל סוף-השבוע. אתר משרד החינוך לא היה זמין במהלך סוף-השבוע בשל תקלה טכנית, שתוקנה.

למעשה ב"דה-מרקר" העלו עדכון (חם! מהשטח!) שבו נכתב כי "מארק גפן, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת אינקפסולה, סיפר כי הם לא מבחינים בשעה זו בשום פעילות חריגה באתרים שהם מנטרים. אינקפסולה מפעילה שירות של פיירוול בענן לכמה אלפי אתרי אינטרנט בישראל, מאתרים אישיים ועד מוסדות גדולים בישראל כמו בנקים וחברות ביטוח ואתרי ממשלה".

גבירותי ורבותי, אתם מביטים ב-non story. מדווחים על סיפור בהרחבה, בפרוטרוט ובהתרגשות, ומיד אחר כך מסבירים שבעצם אין סיפור. גם כאשר ה"האקרים" דיווחו שהם פרצו לכ-30 אלף חשבונות פייסבוק, לא נמצא אפילו ישראלי אחד לרפואה שיספר על הפריצה האיומה לחשבונו. זה לא מפריע לתקשורת לדווח על כך. בדיקת עובדות? תעזבו אותנו, למי יש זמן. יש מלחמה בחוץ, אתם לא שמים לב?!

צריך להודות שכחלק ממתקפת הילדים המשועממים, כמה אתרים גם הושחתו. מה זה אומר? שעמוד הבית שלהם הוחלף בעמוד שבו מופיעים מסרים פרו-פלסטיניים. למשל, הושחת העמוד הראשי של אתר רשת מסעדות שמוכרות טורטיות חמות. אני מציע לכולם להיכנס למקלטים.

מה שקורה בישראל בימים האחרונים הוא "אירוע מדיה". כל "מתקפת הסייבר הגדולה" היא אירוע מדיה אחד גדול, מתוכנן ומתוזמר. ראשית, הכריזו עליו מראש, מה שנתן לאמצעי התקשורת הזדמנות לחמם את האווירה, להתכונן לרגע הגדול ואז לדווח עליו בעיניים פעורות מהתרגשות. שנית, ואולי חשוב מכך, מתקפת הילדים המשועממים מאפשרת לכתבי הטכנולוגיה ולאתרי הכלכלה להיות מה שהם תמיד רצו להיות אבל לא יכלו: כתבים צבאיים.

מעילי עור, ברלין (צילום: קריסטל בל, רשיון cc-by-nc-nd)

יש הילה בלהיות כתב צבאי, בללבוש מעיל עור ולדווח מהחזית. אבל אבוי, אנחנו כתבי טכנולוגיה, אנחנו כתבים כלכליים, ובמעיל העור שלנו אנחנו יכולים להשתמש רק כשיש רוח בדרך לפאב בתל-אביב. למרבה השמחה פרצה "מלחמה" והיא פרצה ב"חזית" שלנו, חזית האינטרנט. לכן "גלובס" משתמש בטרמינולוגיה צבאית אינפנטילית שבמסגרתה העיתון מדווח כי "הישראלים משיבים אש".

הכתבים הצבאיים החדשים, שמדווחים מהחזית על הישגים מורליים (גם זה הופיע בדיווח של "גלובס"), פונים למומחי אבטחה שגם הם יודעים שזה הרגע הגדול שלהם. "גלובס" למשל מראיין את רוני בכר, "מנהל תחום תקיפה וסייבר ב'אבנת אבטחת מידע'" (ואני שואל אתכם, אם מנהל תחום "תקיפה וסייבר" לא יתראיין ביום כזה, באיזה יום יתראיין, ביום המעשים הטובים של שרי אריסון?),  המספר בהתרגשות כי "אנחנו עדים בשלב זה בעיקר לבניית מתח ומאבקי כוחות בין האקרים ישראלים להאקרים מקבוצות שונות שחברו לארגון אנונימוס". לא, זה פשוט לא אמיתי. והוא ממשיך: "מניטור חלק מהפעולות שמבוצעות על אתרי ממשל אפשר בהחלט לראות תכונה רבה, אבל בשלב זה עדיין לא בהיקפים שעלולים לגרום לנזק ממשי".

אותו בכר, שאני בטוח שהוא איש מקצוע מהמדרגה הראשונה, התראיין גם ב"מאקו", "אנשים ומחשבים", "הארץ" ומקומות נוספים שבהם הסביר שה-7 באפריל הוא "יום הדין", אך הסביר שלא צריך להתרגש. צודק, ממתי מתרגשים מ"יום הדין"?

יש לומר את הדברים באופן ברור: האינטרנט הוא תשתית קריטית במדינת ישראל, הוא תשתית קריטית ברוב מדינות העולם. מתקפות על תשתית האינטרנט יכולות לגרום לנזק ממשי, כלכלי או אחר למדינה. צריך להתכונן לכך, צריך למנוע את זה, צריך לדעת שזה קיים. אבל מכאן ועד ההיסטריה, הפאניקה המוחלטת שבה אמצעי התקשורת הישראליים מדווחים על "המתקפה" הפרימיטיבית הזו, שבמקרה הגרוע ביותר גורמת לכך שאתר משרד הקליטה אינו זמין במשך כ-30 דקות (הו! כיצד נתגבר על הבושה והנזק?!), וזאת בעידוד גורמים מסחריים שבמקרה, וזה ממש צירוף מקרי אסטרונומי, מוכרים פתרונות שנועדו להתמודד עם מתקפות כאלו ממש, היא לא פחות מבדיחה גמורה ומביכה.

הבדיחה הזו היא לגמרי על חשבוננו. היא מצביעה לא רק על חובבנות משולבת בבורות מקופלת בהיסטריה ועטופה בערימות של אינפנטיליות, אלא גם מצביעה על האופן שבו השיח המיליטריסטי משתלט על כל חלקה טובה בשיח התקשורתי בישראל.

זו ישראל 2013: אומה של אנשים שהתקשורת שמה לעצמה למטרה להבהיל (זה טוב לרייטינג), אומה שתושביה נכנסו לבונקרים בשל מתקפת סייבר שבה עמוד הבית של האתר "קרנף" הוחלף. צה"ל השיב אש למקורות הירי.