ביום שישי, ב-5.4.13, נפטר העיתונאי אמנון דנקנר, בעל טור מושחז בכמה עיתונים, עורכו הראשי של "מעריב" ומי שעורר לרוב רגשות עזים בקרב מכיריו. הנה מה שכתבו כמה מהם ברשתות החברתיות ביממה האחרונה.

חברי המשפחה

תחנתו העיתונאית האחרונה של דנקנר היתה בשבועון "סופהשבוע", שהחל לצאת לאחרונה, שם כתב לצד עמיתים רבים שגם מאחוריהם קריירה ארוכה ב"מעריב". באתר העיתון, "The Post", הועלה מהארכיון טורו האחרון, "נפילתו ונפילתו של האזרח י'", שבו לעג ללועגים ליאיר לפיד, בנו של חברו הטוב טומי לפיד ז"ל.

"דוד אמנון מת", כתב היום לפיד עצמו בהספד (שתוקן) בדף הפייסבוק שלו. "הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע, אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב. הוא לא צריך היה להסביר. אני מכיר את כל תולדות הרשעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם הוא שגם הנטייה הזו שלו, להיכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן. ואיזה מלחמות מפוארות הן היו!".

הסופר יורם קניוק כתב בבלוגו: "דנקנר היה אופוזיציה של איש אחד. איש של עצמו היה. נתיב בדרך אל מלחמותיו שרבות מהן היו מומצאות להכעיס. היה חכם גם של טיפשות, עורך מצוין, כתב היטב ואהב את הכוח שהעניקו לו או נכון יותר, לקח לעצמו. הוא לא חיכה לטובות. בא מבית טוב. לא היה עני מעולם. היה מטיח בקרובים שבידידיו ואהב כמה מחבריו עד טירוף. הוא היה האחרון שהאמין – מלבד יועץ משפטי שהורד אלינו מכזבי הניבלנוגים – בחפותו של אולמרט, שלעניות דעתי ייצא מכל עינוייו לא במעט בגלל אמנון".

ח"כ אריה דרעי, שבזמן שנשפט והורשע על עבירות שחיתות ושוחד מצא בדנקנר תומך מפתיע ונלהב, כתב: "בשבת הלך לעולמו באופן מפתיע חבר קרוב ויקר שלי, אמנון דנקנר ז"ל. שוחחנו ארוכות רק לאחרונה וקבענו להיפגש בתחילת השבוע, לרגע לא חשבתי שזה יהיה אופיו של המפגש. אמנון היה חבר אמיתי, אבל יותר ממה שהיה חבר, היה איש אמת, איש אשר לא חשש מעולם לומר את אשר על לבו. אמנון שייך לזן נכחד של אנשים אמיצים ומוכשרים שאילולא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. אמנון נפטר יחסית צעיר, אבל הספיק בחייו מה שזקנים ממנו לא יעשו עוד שנים ארוכות. הטובים הולכים מהר לצערי. תנחומי לרעייתו מירי, ילדיו ונכדיו. יהי זכרו ברוך".

דנקנר בימיו כעורך "מעריב", 2005 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

"הוא היה סופר, עיתונאי, פרשן, עורך – מה לא. מתפוצץ מכישרון ומשנינות, משכיל ורב ידע בכל תחום, עם חוש הומור מדהים, לשון חדה כתער, יכולת כתיבה נדירה, ואישיות סוערת", כתבה על דנקנר יו"ר האופוזיציה והעיתונאית לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ'. "הכרנו היטב והיינו מיודדים כעיתונאים, אבל החוט המקשר החזק בינינו היה טומי לפיד ז"ל, אבא של יאיר, שהיה אמנם בר-פלוגתא אידיאולוגי חריף שלי, אבל חבר קרוב ואהוב מאוד. גם דנקנר ואני לא הסכמנו כמעט על כלום, אבל אנשים כמוהו, שאפשר לריב איתם מריבה הגונה אבל אף פעם לא לזלזל בהם – הופכים את החיים למעניינים, משעשעים ועשירים יותר".

במאי הפרסומות אייל גפן, מידידיו של המנוח, ספד לו: "אמנון אהב אהבה גדולה את הבית ואת שולחן הכתיבה, וכשהיינו קובעים הוא היה מתקשר ואומר שהוא באמצע הפרק הכי חשוב בספר ושאני אלך לעזאזל עם הפגישה. ידעתי שכדי להוציא אותו מהבית הייתי צריך לבקש שיבוא העירה לעזור לי למצוא איזה ספר ישן. החלק הכי משעשע עם אמנון היה שמירי היתה שולחת אותו לקנות קומקום חשמלי. הייתי הופך לג'י.פי.אס שלו. אין לו מושג מה קורה כשצריך לעשות משהו פרודוקטיבי. הוא נאבד לעצמו. אין לו מושג מה זה קומקום חשמלי, אין לו מושג איפה קונים קומקום חשמלי והוא לא יודע איפה קניון איילון, שזה חצי ק"מ בקו אווירי מהבית שלו. אלה היו מסעות שהייתי בוכה מצחוק שעתיים שלמות. אמנון היה איש לא פשוט, אבל היה איש חוויה בכל רגע שהייתי איתו. הוא פעם אמר לי שסיפור לא יקום ולא יחיה אם לא תדע לספר אותו".

עמיתים מספרים

"המנוח גאון. חד עין. נביא. זצ"ל. א. דנקנר בכתבה האחרונה שלו. שבת זאת", כתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה בדף הפייסבוק שלו, והפנה לטור האחרון של דנקנר ב"סופהשבוע". לעומתו כתבה סילבי קשת, שיחד עם דנקנר נמנתה עם הארסיים מבין בעלי הטור בעיתונות העברית, בדף הפייסבוק שלה: "הלך? הלך. הלוואי עלי מוות מהיר כזה כמו של אמנון דנקנר. אפילו היום. שנים אני תוהה, למי ולמה נתנו האלים כישרון. אין לי דמעות בשבילו".

אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל והיום יועץ תקשורת ובעל טור ב"סופהשבוע", כתב על דנקנר: "הידיעה על מותו הפתאומי, המר והנמהר של ידידי אמנון דנקנר מעציבה ומטלטלת. לאחרונה היינו שותפים לכתיבה בשבועון החדש 'סופהשבוע'. ראיתיו לפני שנים, מתייסר, נאנק, אך מעניק גיבוי מלא ומוחלט לבן כספית, שערך תחקיר מעמיק וקשה על עסקיו של יוסי גינוסר ז"ל , ידידו הקרוב של העורך הראשי דנקנר. במפגש אחר סיפרתי לו כי הצעתי לעורך בעיתונו לעשות כתבה על מהפכת החינוך והתרבות שפגשתי אז באור-עקיבא – אך העורך דחה זאת. אמנון התבונן אלי והפטיר: בניהו, איבדת את חוש העיתונות. זה סיפור ענק והוא יהיה כתבת שער ליום העצמאות. וכך היה. לחברה, לתרבות ולעיתונות אבד אדם מוכשר ושנוי במחלוקת – אבל אדם! יהי זכרו ברוך!".

"לילה נטול שינה, ועדיין אי-אפשר להתרגל לצירוף 'אמנון דנקנר ז"ל'", כתב בן כספית בחשבון הפייסבוק שלו בפרידה מעמיתו לעיתון "סופהשבוע". "אם הכישרון היה קריטריון, אמנון היה צריך לחיות לנצח. לטעמי, גדול הכותבים בעיתונות העברית העכשווית, חבר נפש, איש אשכולות וצוק תרבותי נדיר. אדם שלא ידע מורא ולא הסכים להגיד שום דבר חוץ ממה שבאמת חשב. מה, לעזאזל, אקרא ביום שישי הבא? אמנון, כבר מתגעגע".

אודטה שוורץ, בעלת טור עצות ותיק ב"מעריב", ציטטה מטורו האחרון של דנקנר וכתבה: "סורי, אבל אדם שהיה לו אף גדול בחייו, האף שלו נותר גדול גם אחרי שהוא מת. אז נכון שמקובל ש'אחרי מות קדושים אמור', אבל דנקנר היה רשע מרושע, וזידוני שאין דברים כאלה. והנורא הוא, שזה בא במחובר לשכל חד וחריף, שגם זה היה לו – אז פגיעתו, במי שהוא בחר לפגוע – באמת היתה רעה ונוראה. אני משערת שלפיד האב היה חבר כל-כך טוב שלו כי לפיד האב אהב שחמט ואנשים חריפים, ובתור בנאדם חכם וחריף בעצמו שאין כאלה דברים, דנקר לא יכול היה לעשות לו מאומה.

"כשדנקנר היה עורך 'מעריב', ומתעלל לתיאבון בכל מי שהוא רק יכול היה (מלקק לגדולים עד בחילה ודורס את הקטנים עד גועל), הטקטיקה שלי היתה לא להיות לו בתוך הפוקוס אף פעם ולעשות איתו מינימום קונטקטים שרק ייתכן, ויחד עם זאת להתנהל איתו בנימוס ללא רבב. וזה עבד. כי הוא ניסה. או, יא. כמה שהוא ניסה להרע ולהזיק לי. וזה אפילו לא היה אישי, כי ככה הוא היה והבנתי את זה בזמן אמת. [...] שלא תהיה פה טעות. בהלוויה שלו בטח ישתתפו המוני אנשים, שיהיו שם רק כדי לוודא שזה סופי, ושהוא לא קופץ להם פתאום מתוך הקבר".

עמית אחר של דנקנר, רפי רוזנפלד, לשעבר העורך הכלכלי של "מעריב", כתב: "איש מוכשר היה אמנון. ועל כשרונו נכתב כאן רבות, גם על חוש ההומור שלו. וגם על רשעותו. כאשר הכרתי אותו ב'מעריב', כבר יצא לו שם של רשע. אבל אחרי אינספור ישיבות איתו, שהפכו מדי בוקר להצגה הכי טובה בעיר, הגעתי למסקנה שאמנון דנקנר לא באמת היה רשע – הוא פשוט נשאר ילד. שובב, סקרן, דווקאי. אצל רובנו התכונות הללו נשחקות עם הגיל ומתפרשות לפעמים כרוע או רשעות. אמנון היה ילד. ילד מוכשר. אתגעגע".

רועי צ'יקי ארד, כתב "הארץ", נזכר בנוסטלגיה: "כילד בבאר-שבע, גדלתי על הטורים של אמנון דנקנר ב'חדשות'. היו שנים שלא אהבתי את מה שעשה למען אולמרט ב'מעריב', אבל עדיין היה בעל סגנון וכותב נדיר. טיפוס. אף פעם לא בינוני. כולו בקעים, מדבריות שורצי עקרבים והרי געש פעילים. אחרי שכבר לא היה עורך 'מעריב', שוב כתב סיפורים חזקים בעיתון, ויותר חשוב – אלגנטיים, דבר נדיר מאוד בספרות העברית. אני תמיד מעדיף דעות שאני לא מסכים איתן, כתובות במקוריות ועם סטייל. להסכים אני יכול עם דעותי שלי המצוינות. לפני חודש לפתע החמיא לכתיבה שלי והודיתי לו על כך מאוד. כי יש בערך תריסר אנשים שכותבים בעיתונות שיש להם ממש סגנון. זה לא ממש מעט.

"הסיפור שיש לי על דנקנר קרה לפני 13 שנה, בערך בחודש הזה בשנת 2000. הגענו לבית שלו, חברי פינגפונג, לראיון שער ב'סופשבוע מעריב' לפני הנסיעה לאירוויזיון. ישבנו בסלון הנעים שלו. הוא שאל שאלות בקולו המנומנם, וענינו. אני ישבתי הכי קרוב אליו. לפתע שמעתי נפיחה איומה וריח נורא עלה באוויר. המשכתי כאילו כלום. אמנון דנקנר, שהערצתי מימי 'חדשות', נפח. הרי זה טבעי. גם אלכסנדר הגדול וסול בלו בוודאי נפחו. שלא לדבר על סרז' גינצבורג. עובדת היותך עורך ראשי לא משנה את המבנה הביולוגי. הרי גם לי יכול היה לקרות דבר כזה, במפגש עם האפיפיור (הקודם). ואז כששמעתי נביחות דקות גיליתי שמי שנפח זה כלבו הקשיש, שאת שמו עכשיו איני זוכר".

עוד על הבוס דנקנר

במהלך שנותיו כעורך "מעריב" (2002–2007) גבר חיכוכו של דנקנר עם הקהילה העיתונאית, על רבדיה השונים. עיתונאים רבים, שלכמה מהם העניק דנקנר את ההזדמנות המקצועית הראשונה, נזכרו בחוויות מכוננות, חיוביות ושליליות, שהיו להם עם המנוח.

חנוך דאום, עיתונאי וסופר, בין השאר בעל טור ב"ידיעות אחרונות", כתב: "לפני לא מעט שנים אמנון דנקנר קרא לי לפינק בירושלים וסיפר שהוא עומד להיות עורך 'מעריב', ושהוא מבקש לקדם דווקא אנשים שאינו חושב כמותם, כי אלה שהוא חושב כמותם משעממים אותו. הייתי המום. זה נשמע אז כל-כך מדהים, שמי שיהיה עורך העיתון השני בגודלו בישראל חושב שהתקשורת מוטה שמאלה, עד שהייתי משוכנע שמשהו ישתבש בדרך.

"אבל זה לא השתבש, ודנקנר מונה לעורך ומיד עמד בהבטחותיו. קלמן ליבסקינד, קובי אריאלי, אבישי בן-חיים, אראל סג"ל ואנוכי, כולנו חייבים לא מעט מקריירת הכתיבה שלנו לאיש הזה, שתמיד חשב אחרת ולא הפסיק להפתיע. הוא החליט לגוון את 'מעריב' בקולות נוספים, וקידם אותנו, כמעט הייתי אומר המציא אותנו, מתוך אידיאולוגיה עמוקה בדבר הצורך בתקשורת שמייצגת באופן הולם יותר את רחשי העם. כולנו גדלנו והתפתחנו מאז ככותבים ואנשי תקשורת, אבל במובנים רבים, דנקנר היה המבער שהניע אותנו קדימה, האמין בנו ונתן לו את הבימה וההזדמנות הראשונה".

"דנקנר היה הבוס הכי מתיש בהיסטוריה", כתב עליו עמרי מרכוס, שהיה מכותבי מדור הסאטירה "סוף הדרך" ב"מעריב". "אפילו עכשיו, כמעט עשור אחרי, עדיין לא נעים לי להיזכר בפגישה הקבועה ביום חמישי שבה הוא היה מאשר את הבדיחות למדור שלנו. האיש לא חסך בהתעללות ושלח אותנו כל שבוע למקצה שיפורים עד שחשב שהמדור טוב או שהשתעמם – לרוב האופציה השנייה. אחרי שנה מעייפת הייתי חייב חופשה. כשהוא פגש אותי במעלית באותו שבוע הוא היה נראה מופתע לגלות שלא אגיע לפגישת ההתעללות השבועית כי אני טס לפריז. הוא נתן את נחירת הבוז המפורסמת שלו וירד בקומת ההנהלה. שעתיים אחרי באוניברסיטה צילצל הטלפון שלי פעם אחרי פעם עד שבסוף נאלצתי לצאת מהשיעור ולראות מי צריך אותי כל-כך דחוף. 'דנקנר אמר שתגיע מיד', אמרה לי המזכירה, ואני מהלחץ כבר הייתי בריצה לנסות לתפוס מונית, מריץ בראש את כל המחשבות של שכיר שהבוס קורא לו להגיע דחוף.

"חצי שעה אחרי הגעתי מתנשף למשרד העורך הראשי. המזכירה אמרה לעמוס רגב שהוא ייאלץ להמתין עוד קצת בחוץ וסימנה לי להיכנס. דנקנר ישב בפנים עם מפה גדולה של פריז – ועם עט ביד הוא עשה עליה סימונים. במשך לא פחות משעה וחצי אחר-כך כל העריכה של 'מעריב' הושעתה כי הוא התעקש לתכנן כל פרט בטיול – סיפר אנקדוטות על כל מקום ואפילו התקשר למסעדה להזמין לי מקום. אחרי תשעים דקות הוא קיפל והגיש לי את המפה, טינף כהרגלו על עוד שניים-שלושה מעובדי 'מעריב' שחיכו בחוץ ושלח אותי לדרכי. האמת שלא היה לי כרטיס טיסה או תוכניות לטוס, אלא כמה בחינות חשובות באוניברסיטה, ואמרתי שאני טס לפריז סתם בשביל ניסיון פתטי להיראות אינטלקטואל. בכל מקרה, שעה אחרי השיחה איתו כבר לא היתה לי ברירה וקניתי כרטיס לטיול מדהים בפריז".

אמנון דנקנר בימיו כעורך "מעריב", עם שני סגניו, רון לשם (מימין) ואבי בטלהיים. 2005 (צילום: "העין השביעית")

יואב קרן, עורך ב"מעריב" בתקופת דנקנר, כתב: "ישיבת מערכת ב'מעריב'. אחרי שגומרים לדבר על כדורגל, שולף העורך הראשי אמנון דנקנר ספר של 500 עמודים בצרפתית שכתב ז'אק פייר כלשהו ומעביר אותו לאחד מעורכי המוספים, שאיתרע מזלו לשבת קרוב מדי לבוס. 'ספר מצוין. גמרתי אותו אתמול בארבע שעות. תקרא גם ותדאג שיכינו עליו כתבה ליום שישי הקרוב', פוקד דנקנר, ועורך המוסף האומלל, שכמו רוב בני האנוש לא יודע מלה צרפתית מלבד המלה merde, אומר לעצמו שהיה מעדיף שישליכו עליו עכשיו נעל ולא את הספר הזה. נדמה לי שהתואר 'איש נחמד' לא יככב בהספדים לדנקנר. מה כן? שהיה כותב בחסד עליון, בעל כושר מופלא לתיאורים וחוש הומור אדיר. שהיה אינטלקטואל אמיתי. שפיו ולבו היו שווים, לטוב ולרע. עבדתי שש שנים ב'מעריב' תחת שרביטו של דנקנר. ולא פחות חשוב: קראתי את כל ספריו, או כמעט את כולם, ורבים מאוד מהטורים שלו. את חלק מהטורים ערכתי (נכון יותר לומר: התקנתי לדפוס. דנקנר כמעט ולא היה זקוק לעריכה). אתגעגע".

"הוא נתן לי את תפקיד העריכה הראשון בחיי. היה הראשון לזהות, כמו שאומרים. אני חב לו חוב גדול. אני בוכה כמו על בן משפחה שהלך", כתב בטוויטר שי גולדן, אז עורך מוסף "פרומו". "יש הרבה נפגעי אמנון דנקנר, אני יודע. אבל יש גם לא מעט מאוהביו. אני חושב שכך נכון ללכת מהעולם – כשאתה שנוי במחלוקת", כתב עליו עוד וסיפר: "יום אחד נתמלא חימה על שגיאה מביכה בעברית באחד מעמודי החדשות. המתין לשעה שהדסק יתמלא בעורכים וירד אליהם. 'אני הולך לבדוק מי יודע עברית בדסק החדשות של 'מעריב'. מי שלא יודע עברית לא צריך לעבוד בעיתונות'. ירד למטה, כינס את כולם ושאל, 'מי יודע מה ההבדל בין קיתון לקיטון?'. הו, המבוכה! מעטים ידעו, כמובן. ספורים.

"הוא עלה לחדרו מובס, אך גם מעט משועשע. תמיד היה מוהל את רגשותיו העזים במידה של אירוניה מודעת לפתטיות של הפתוס. ואז התחיל במשך ימים לקרוא לעורכים לחדרו, לצלצל לכתבים ולשאול את כולם על ההבדל בין קיתון לקיטון. גם כאן, בודדים ידעו. 'צריך לסגור את העיתון', אמר. 'אף אחד לא יודע עברית. לא הצעירים ואפילו לא הזקנים'. לבסוף שכח מהעניין. אבל שנה לאחר המקרה שאל אותי פעם, 'מה ההבדל בין קיתון לקיטון?'. חייכתי ושאלתי, 'אתה רציני, אמנון?', והוא אמר, 'רק רציתי לוודא שרשמת את זה על לוח לבך. לעולמי עולמים, גולדן. לעולמי עולמים'. קיטון – חדר קטן. קיתון – כד. נא לא לשכוח".

העיתונאי נועם שיזף עבד גם הוא ב"מעריב" של תקופת דנקנר: "כשעברתי לתפקיד חדש, לקח אותי העורך לפגוש את העורך הראשי. 'נו, אז מה מעניין אותך?', דנקנר שאל. 'ספורט, קולנוע, פוליטיקה', מילמלתי. 'כמו כולם', הוא ענה. בחיים לא פגשתי עורך רשע, ציני וחסר אתיקה כמוהו, ואני חושב שיש לו נתח ענק בחיסול של 'מעריב', אבל הוא היה נונקונפורמיסט אמיתי, וזה די נדיר".

עודד קרמר, איש טלוויזיה ובעבר כתב ספורט ב"מעריב", כתב: "היה לי את העונג לעבוד עם אמנון דנקנר. עכשיו אני אוכל את עצמי שלא סימסתי לו בצהריים, כמו שרציתי, להגיד כמה צחקתי מהטור שלו היום. תודה על הכל. [...] אני יושב כאן ורועד. בחצי שנה שעבדתי ב'מעריב' הוא לקח אותי תחת חסותו ונתן לי לעשות דברים שלא חלמתי שאני אדע לעשות [...] לי הוא נתן לכתוב על פוליטיקה. הוא אמר לי: מי שיודע לכתוב על טלוויזיה יידע לכתוב על הבחירות – ונתן לי טור במוסף שבת".

רותי רוסו, בעלת טור אוכל ב"מעריב", כתבה בטוויטר: "פעם נשבעתי שאגיד לאנשים תודה ודעתי עליהם בעודם בחיים. לפני שבוע אמרתי את שניהם לדנקנר. אבי המקצועי. הלילה השבועה הוכיחה את עצמה. התייתמתי". חגי קראוס, עורך באתר "וואלה", כתב: "אמנון דנקנר אחראי לשניים מהרגעים החשובים בחיי המקצועיים: הצ׳אנס הגדול והשפל המוסרי הגדול. יהיה זכרו ברוך".

"אמנון דנקנר קיבל אותי לעבודה ב'מעריב' בשנת 2005", כתבה עיתונאית "מעריב" ליאת שלזינגר. "אני הייתי במדים והוא היה מוקף בעיתונים. מיותר להגיד שהתרגשתי. ראיון העבודה היה קצר ועיקרו היה חידון טריוויה(!) שאת שאלותיו אני לא זוכרת עכשיו, ואת רוב התשובות לא ידעתי אז. אחר-כך עברנו על עיתון 'הארץ' וחיפשנו טעויות הגהה. אני הייתי די המומה, והוא היה משועשע. דווקא היה אחלה ראיון עבודה".

קרן אוחיון, לשעבר כתבת "מעריב" ו"לאשה", נזכרה: "שנת 2002, מנהטן, ניו-יורק. שעת בוקר מוקדמת ביום שישי, אני מתעוררת מצלצול הטלפון. על הקו: אמנון דנקנר. העורך הראשי של 'מעריב', שמעולם לא שוחחתי עימו קודם לכן, התקשר לברך אותי על כתבת השער הראשונה שלי במוסף 'סופשבוע'. הוא החמיא, התעניין ושאל מאיפה באתי. עד היום אני נבוכה מהתשובה שלי: 'מ'מעריב לנוער', כמוך!'. בכל זאת, הרגע התעוררתי משינה עמוקה... בסיום השיחה הוא ביקש לקבוע פגישה בתל-אביב, בחופשת המולדת הקרובה שלי, ובאמת נפגשנו לפגישה מרתקת ואף משעשעת בבית 'מעריב'. יהי זכרך ברוך, אמנון דנקנר".

טל אלון, בעלת הבלוג "ברלינרית" ולשעבר ראש דסק ב"מעריב", נזכרת: "אני קוראת עוד ועוד סטטוסים המשבחים את המנוח כחבר נפלא, אדם רגיש, אוהב, מלא הומור. אני, מצדי, זוכרת דווקא שכל עלייה ללשכתו הקפואה היתה כרוכה בסוג של פחד; אני זוכרת שההומור היה בעיקר ציניות, ולעתים קרובות מדי היה כרוך בהשפלה של אנשים כדי לשעשע את הנוכחים האחרים בחדר. אני זוכרת בוס שסירב בהתרסה לעשות הפסקה קטנטונת בשרשרת הסיגריות גם לתחינתה של ראש דסק בחודש תשיעי. מה יש לומר, אני כנראה צריכה לשפר את כישורי האבחנה שלי בכל הקשור לבני-אדם. יהי זכרו ברוך".

"הלם", כתב בפייסבוק הפעיל החברתי יובל אלבשן, "דנקנר היה העורך האחראי שלי ב'מעריב' ולמדתי ממנו המון (גם מהתגובות החיוביות ובעיקר מהביקורות). בעיקר למדתי ממנו לא לחשוש לומר גם את מה שהציבור הקבוע שקורא אותך ואוהב אותך לא ישמח לקרוא. לאחר פרישתו נותרנו ידידים והחלפנו ספרים ורשמים על ספרים של אחרים. הזדמן לי לראות אותו המון בירושלים: עובר (באותו יום) ממסעדה למסעדה, מבית-קפה לבית-קפה, כשבדרך נצמד לקירות הבתים ולגדרות ומלטף את האבנים הירושלמיות שהוא כל-כך אהב. משלב שתי אהבות: ירושלים ואוכל טוב. אדם אמיץ, כותב מחונן ואדם שפיו ולבו היו תמיד שווים. הלם. הלם שמתחיל להתחלף בעצבות אמת גדולה".

רחלי מלק-בודה, עורכת במוסף "מוצש" של "מקור ראשון", סיפרה: "לפני שנה וחצי התבקשתי על-ידי העורך להכין כתבה לקראת שבת הארגון של בני-עקיבא והיו לי בערך יומיים לעשות אותה. בתמימותי כי רבה החלטתי שאני הולכת להשיג 10 סלבס מהמגזר ומחוצה לו ולדלות מהם סיפורים מעניינים מתקופת תנועת הנוער. לא היה פשוט להשיג את האנשים. חלק אמרו שהם לא בעניין, חלק ניפנפו באמירת 'תתקשרי אלי עוד יומיים', וכבר התחלתי לחשוש שאני הולכת לחזור אל הבוס בידיים ריקות. מפה לשם השגתי את הטלפון של אמנון דנקנר.

"עיתון 'מוצש' היה אז בתחילת דרכו, ומעט מאוד אנשים מחוץ למגזר הכירו אותו. דנקנר, שכנראה קם בדיוק מהשינה, שאל אותי, 'מי את? מה זה מוצש? אין לי זמן עכשיו', ואני, שכבר הייתי כל-כך מיואשת, הרגשתי שאין לי מה להפסיד ופשוט עניתי לו: 'תשמע, אתה לא מכיר אותי, אני כתבת צעירה, ואת מה שאני מרוויחה בחודש אתה כנראה עושה בשעתיים. אבל אני מבקשת ממך שתנסה להיזכר בתקופה שבה גם אתה היית פישר שאף אחד לא הכיר ורק התפללת שמישהו יתייחס אליך, ובטח היה מישהו שהאיר לך פנים, אחרת לא היית נהפך לעורך 'מעריב'. אז יש לך עכשיו הזדמנות להיות המישהו הנחמד הזה בשבילי'.

"היתה שתיקה של דקה בטלפון, ואז הוא אמר לי: 'במהלך עבודתי המקצועית יצא לי לפגוש לא מעט עיתונאים צעירים, ואני רגיל שהם חושבים שהשמש זורחת להם מאת יודעת איפה. אבל כזאת חוצפה עוד לא ראיתי, והאמת – אני אוהב את החוצפה הזו. ועכשיו תשמעי ממני עצה של גבר זקן: יסגרו לך את הדלת – תיכנסי מהחלון, יסגרו לך את החלון – תיכנסי מפתח האוורור, יסגרו לך את פתח האוורור – תיכנסי מהביוב, כי רק ככה מצליחים'. אחרי המשפט הזה דיברנו עוד חצי שעה והוא סיפר לי על כל קורותיו כחניך בצופי ירושלים ואפילו שלח לי תמונות מקסימות. מאז לא יצא לנו לדבר, אבל המלים שהוא אמר לי מלוות אותי עד היום בדרכי המקצועית. יהי זכרו ברוך". [הערה: שתי שגיאות עובדתיות פעוטות נפלו בסטטוס ותוקנו לבקשת מלק-בודה].

הסופר ניר ברעם כתב גם הוא ב"מעריב": "יש לי די הרבה חוויות מדנקנר, בעיקר בין 2002–2006. הוא יכול היה לנהוג בך בנדיבות, לפעמים ברגישות רבה, לראות אותך ביתר צלילות משאתה רואה את עצמך, הוא גם יכול היה לאבד בך עניין ולהשתעמם. הוא היה כותב מזהיר, איש בעל ידע עצום וקורא נהדר. אומץ הלב שלו היה נדיר: היו מקרים, כמו בעניין דרעי, שהוא הביע עמדה אמיצה שמאוד הערכתי, ובמקרים אחרים, כמו נמרודי, זה היה עצוב בעיני. הוא היה תאוותן, הוא לא אהב שמשעמם, הוא בז לבון-טונים, בעיקר אלה של השמאל, הוא מעולם לא פחד מדברים חדשים – תמיד רצה להבין אותם. הוא היה אדם של חברות בלב ובנפש, ולפעמים נדמה שאת אותו כוח השקיע גם בשנאת אויביו. לפעמים הוא הימם אותי בכנות אכזרית, גם כלפי, אבל למדתי מזה".

דפני ליסבונה, עורכת ב"מעריב" בתקופת דנקנר, צייצה בטוויטר: "לכל האנשים עם הסיפורים המדהימים על דנקנר שמתאפקים כי 'לא נעים, רק הרגע מת': אתם יודעים מה הוא היה עושה בסיטואציה הפוכה". ומאור זכריה, לשעבר סגן עורך "סופשבוע" של "מעריב", סיכם: "מהרגעים האלה שתמיד אומרים בהם: 'טוב, נבקש מדנקנר לכתוב 3,000 מלה על האיש'. #דנקנר".