מתכוננים לחורף

כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים עוסקות באלימות, או חשש לאלימות, בקנה-מידה לאומי או אפילו עולמי. "מעריב", "מקור ראשון" ו"ידיעות אחרונות" עוסקים במה שהוגדר באחרונה על-ידי כתבת "הארץ" "זכות וחובה", דהיינו מלחמה בישראל. הכותרת של "מקור ראשון", "נסיקה בהיקף יידוי האבנים ביו"ש", אף מתכתבת ישירות עם מאמרה של עמירה הס, שהוקדש ספציפית ליידוי אבנים ("כלפי חיילים במדים"), וכותרת המשנה מדגישה כי מדובר ב"טרור" (דהיינו, סוג מגונה של אלימות). תמונת השער מוקדשת לערבי חמוש לבוש מדים שחורים וחובש שיח, תחת הכותרת "קומנדו אבו-מאזן". "ברמאללה טוענים שהיחידה מיועדת למלחמה בטרור" הוא סיומו הפולני של הכיתוב.

התמונה המרכזית על שער "מעריב" מוקדשת גם היא לערבים חמושים, אולם הפעם באבנים, ואלו נזרקות לעבר חיילים ישראלים שאינם נראים בתמונה. "עוד יום של עימותים ביהודה ובשומרון", נכתב בכותרת ("הנהגת המתיישבים מתלבטת אם להגדיר את גל האלימות כ'אינתיפאדה שלישית'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מקור ראשון"; "צה"ל נתקל במציאות חדשה בגדה" היא הכותרת על שער "הארץ" למאמר של עמוס הראל, הקובע כי "המציאות עלולה להשתנות" ואינתיפאדה לפרוץ בעיקר בשל ריבוי ההרוגים הפלסטינים הלא חמושים). הכותרת הראשית מוקדשת למאמציו של שר החוץ האמריקאי לחדש את המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. היא מובאת מזווית ישראלית: "הפלסטינים הקפיאו את המהלך לקבלת הכרה כמדינה מהאו"ם", נכתב בה. למעשה, מהלך כזה הוא עקר מלכתחילה משום שהוא מחייב את הסכמתה של ארה"ב, בעלת זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם. לכן אפשר לקרוא את הכותרת הזו לא כמצביעה על הישג לישראל, אלא כאיום אמריקאי עליה.

ב"ידיעות אחרונות", כפי שקורה פעמים רבות, ההתרחשויות האלימות והבטחוניות בישראל עצמה מוצנעות בעמודים הפנימיים, ובקדמת הבמה מובלט העיסוק בפן האזורי של הסכסוך היהודי-ערבי. "הערכה בישראל: מצרים עצרה ספינה איראנית שהובילה כמות נשק גדולה לפעילי טרור בעזה בנתיב הברחות חדש", נכתב בכותרת המשנה. גם העיתון החרדי "יתד נאמן" מדווח בכותרתו על לכידת הספינה, לצד כותרת ראשית אחרת על סיכול נסיון פיגוע בטול-כרם על-ידי צה"ל. לכותרת השנייה מוצמד הביטוי "בחסדי שמים", הכותרת הראשונה אינפורמטיבית בלבד. ללמדך שאלוהים נוטה מחסדיו באמצעות יהודים בלבד. גם ב"הארץ" עוסקים בנעשה במצרים: צבי בראל מנתח את הקרע המסתמן בין חמאס לשלטון מורסי, ההורס את המנהרות בין סיני לעזה.

הכותרת הראשית עצמה של "ידיעות אחרונות" משדרת נואשות, זעקה טבלואידית על דלות החומר: "ספינת הנשק נלכדה", נכתב בה, בפונט ענק, כשהמלה "נלכדה" נמתחת כמעט לכל רוחב הגיליון, צבועה באדום עם שוליים זרחניים. זו כותרת זועקת, מעוצבת במלודרמטיות, שאפשר היה להשתמש בה להודעה על תקיפה אטומית, למשל. במקרה כזה, אילו כלים יישארו לספק את תיאבונו של קורא העיתונים המקומי לדיווחים המוגשים כסנסציות? לשמחתנו ולצערנו, נראה שהתלבטות כזו ממילא לא תתקיים ביום שלאחר הפצצה, ונראה כי על כך בונים גם העורכים ב"ידיעות אחרונות".

מי שעוסקים בכותרותיהם הראשיות בסימנים, לכאורה, להתקרבותו של יום כזה הם "ישראל היום" ו"הארץ", שעיניהם נשואות היום לצפון-קוריאה. ב"הארץ" אפשר לייחס זאת לנטייה (ככל שנשארו לעיתון הזה נטיות מובהקות בפן המקצועי) לעיסוק בחדשות חוץ, אצל "ישראל היום" ההבלטה של הנעשה בחלקו האחר של הגלובוס על חשבון חדשות מקומיות שליליות כמו אפשרות של התקוממות בשטחים נדמית כמימושה של הנטייה (המוצהרת) של העיתון לצייר לקוראיו את מציאות החיים בישראל בצבעים ורודים ככל האפשר.

"חמינאי, מלפניך", היא הכותרת של "הארץ", העוסקת ברודן הצפון-קוריאני הצעיר, ש"מאיים לדרדר את העולם למלחמה גרעינית". כותרת מאמרו של חמי שלו (אחד משלושה העוסקים בנושא היום ב"הארץ") מעניקה הקשר בומבסטי פחות: "בדיחה, בלוף או איום רציני?". "צפון-קוריאה מזיזה טילים לעמדות. 'נערכת לשיגור טילים בקרוב'" היא הכותרת של "ישראל היום", המשאיר כתמיד את הבדיחה והבלוף בסאב-טקסט הכותרתי הבלתי מודע למחבר. "קים ג'ונג-און עובר מאיומים למעשים", נפתחת כותרת המשנה של העיתון, הצופנת בחובה, אם עורכי העיתון יתמידו בסיקור המדינה המטורללת, הבטחה לכך שהקורא הישראלי יתוודע לעולם המופלא של קלישאות עיתונות צפון-קוריאניות.

אני וריקי בחצר

אחרי שבמהלך השבוע עסקו העיתונים עוד ועוד בסטטוס על גברת ריקי כהן מחדרה שפירסם שר האוצר יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו, נרתמים היום העיתונים ומוספיהם לחזור שוב על הניתוחים והפרשנויות, כנראה בשל התחשבות במנויי סוף-השבוע. באופן מעניין, פרשנויות השבת של המנתחים הבכירים מוגשות באווירת חמין, מגושמות וידידותיות.

נחמיה שטרסלר, הסמן הימני של הפרשנים הכלכליים, וסבר פלוצקר, השבשבת שלהם, מחמיאים שניהם ליאיר לפיד על כך שהשכיל להציב במרכז הדיון התקציבי את האדם במקום את המספר. המאמר של שטרסלר ב"הארץ" הוא עדות לכשל עריכתי: הוא צמוד למאמר המערכת של העיתון, המכיל טקסט כמעט זהה (ומאחר שאינו חתום, ייתכן גם שנכתב על-ידי אותו אדם).

גם  נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מחמיא ללפיד על פשטנותו, אולם פותח בתיאור התגובות לסטטוס של לפיד: "אילו מלים היו הורגות, לפיד היה זוכה השבוע להלוויה ממלכתית", הוא כותב, ומוסיף: "לפיד החליט להתרכז בצד החיובי: רוב התגובות לא נעמו לו, אבל הכמות - הכמות מדהימה". "ההיסטריה שחולל האזכור של ריקי כהן מחדרה מעידה יותר מכל על העדר דיון במדיניות הכלכלית", פותחת אבירמה גולן את המאמר השלישי במספר במדור הדעות של "הארץ", המוקדש ליצירת דמיונו הלא-פורה של שר האוצר הנכנס. ואם כן, גם זו מחמאה. סימה קדמון, שכנתו של ברנע בעמודי המוסף של "ידיעות", מבליעה בטורה, באופן לגמרי לא ביקורתי, הצדקה אחרת של לפיד לאקט הפובליציסטי שלו: הוא הסיט את הדיון מהגזירות והעלאת המע"מ לעיסוק בשכרה של דמות פיקטיבית.

בנקאות יצירתית

במסגרת המידע השימושי שמגיש המוסף "ממון", המתמחה בנושאי צרכנות, מוקדשת הכותרת הראשית של גליון יום שישי שלו, "משפחה עם אומץ", להמשך שיתוף הפעולה עם בנק גדול (הפועלים), שאנשיו ילוו חמש משפחות הנתונות בקשיים כלכליים ויזכו לחשיפה מתמשכת מעל דפי העיתון. במסגרת הפרויקט כל אחד מהגורמים המעורבים מקבל דבר מה: העיתון מקבל ממון (יש לקוות, בשבילו) או לפחות תוכן חינמי; הבנק מקבל גושפנקה של אמינות כמי שאנשיו הם מומחי כלכלה שעניינם העשרת האזרח, ולא, כמו בעולם הממשי, מי שתפקידם הוא להעביר את כספו מרשותו לרשות הבנק; ואילו הקוראים זוכים להשתתף בניסוי חי של מודלים כלכליים לעיתונות בעידן משתנה.

אגב, לצד היחס הפטרוני משהו אל הקוראים המוזמנים להשתתף בפרויקט, בולטת תמונת האילוסטרציה שנשלפה מבנק תמונות ומלווה את המלל בכפולת העמודים: נראים בה ארבעה דוגמנים בעלי עור ושיניים, המייצגים אב, אם, בן ובת, כולם בעלי מראה אירופי מובהק כאילו נשלפו הרגע מקניות בשאנז-אליזה. בצדה השני של הכפולה נכתב: "חשוב מאוד לשלוח לנו תמונות משפחתיות שלכם לצורך התרשמות".

כמובן שיש קשר בין בנקאים לבין מצבן הכלכלי הקשה של משפחות בישראל, אולם הוא הפוך לזה המוצג במוסף "ממון". בעיתון כלכלי אחר, "כלכליסט", פורסמה לא מזמן כתבה רחבת יריעה העוסקת בפן מרכזי של הקשר הזה, ובאופן שבו ההתנהלות הבנקאית מסוכנת לא רק למשקי בית פרטיים, אלא למשק כולו: "מכל עבר מציעים לנו הלוואה למימון כל מה שנחשוק בו: רכב חדש, נסיעה לחו"ל, שיפוץ הבית, סגירת המינוס או ניתוח אף. בנקים, חברות אשראי וקרנות פנסיה מפתים עם הלוואות 'מתחשבות', 'יצירתיות', 'בלי ערבים', 'בקליק אחד'. התוצאה היא גידול מתמיד בהיקף ההלוואות, תרבות מתפתחת של חיים על כסף שאין, וסכנת בועה מהסוג שהתפוצצה באמריקה ב-2008".

ויש גם עיתונים לא כלכליים המציעים לקוראיהם מידע שימושי מזה של "ממון" על הקשר בין הבנק לאזרח. "שנתיים אחרי מחאת האוהלים, יש מי שמסמנים את היעד הבא: האנשים ששומרים על הכסף של כולנו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ליאת שלזינגר במוסף "סופשבוע" של "מעריב", העוסקת ב"בנקאות חברתית" - בנקים קואופרטיביים ללא מטרות רווח. בין השאר מונה שלזינגר את תחלואי הבנקים המסחריים: גלגול הוצאות שכר גבוהות על הלקוח, נאמנות לבעלי המניות ולא ללקוחות, תיאום מחירים, העלאת עמלות וריכוזיות גבוהה.

סימנייה

במוסף "הארץ" כתבת השער היא ראיון של איילת שני עם איש עסקים הנאבק בחברה המבוססת על שיווק-פירמידה: "המיליארדר היהודי ביל אקמן החליט למוטט את חברת הענק הרבלייף. בתור התחלה הוא הימר נגדה במיליארד דולר". ב"גלריה" של "הארץ" כתבת השער מוקדשת לאמן הגרפיטי המצוין Know Hope.

ענייני תקשורת

"האמנים דרשו, העיריות שילמו מאות אלפים, והחברה שהיתה אמורה לחסוך לרשויות נשארה בצד", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ז'ורנל", מוסף הבידור והפנאי של "מעריב". "בדיקת 'מעריב' מגלה למה חגיגות יום העצמאות שוב עולות לנו מיליונים". "ז'ורנל" החבוט, הגלגול הנוכחי של מי שהיה מהמובילים והחדשניים בתחומו, אינו נוצץ כמו "7 לילות" ובוודאי שאינו קרוב להזכיר את "גלריה", ולכן משמח לראות שהוא מנסה למצוא לעצמו נישה חשובה ומוזנחת, זו של הטיפול התחקירי בתחום הבידור. יש כאן גם אולי עדות להמשך התפנית בקריירה של הכתב המוביל של העיתון באותו תחום, אלקנה שור (החתום על הכתבה עם יעל פרידסון), שהתמחה בעיתונות הבלים דלת קלוריות ועובר למחוזות מקצועיים בוגרים יותר.

ב"גלריה", לעומת זאת, במסגרת ההתאמה העיצובית (באיחור אופנתי) של התכנים לפורמט (המתחדש), נכנעו לטרנד הקלילות שהכניע קודם לכן את מוסף "הארץ" והעדיפו להסגיר את שתי הכפולות הפותחות למדור ויצים אינפורמטיבי. מוסף "גלריה" הוא היחיד בעיתוני ישראל העוסק בתרבות פופולרית באופן רציני ומכבד, וכוחו וייחודו במאמרים, בכתבות ובביקורות שאין להם, נכון לעכשיו, מתחרה. מדורי צרכנות שטחיים של בידור ופנאי, לעומת זאת, יש בשפע בעיתונות העברית. כדי לקרוא תקציר בן כמה משפטים של הסרט "פסיכו" או המלצה לשתיית מותג של בירה בלגית לא צריך מוסף תרבות. הבחירה לפתוח מוסף כזה באוסף קלישאות שכאילו נשלפו ממגירתו של יחצן יגע מעיבה על תכניו האחרים.

במדור הטלוויזיה של המוסף קוראת ליאת אלקיים שלא לשלם את אגרת הטלוויזיה.

"בימינו אנו, בעודנו מוקפים מלחמות מכל עבר, ואויבינו לא נחים אלא ממשיכים לרדוף אותנו, גיבורים כאלה צריכים לשמש לנו השראה" (מתוך דבר העורכים של "מעריב לילדים", המוקדש ל"ילדים אשר חיו בתקופה השואה").

חמישה עמודים במוסף "סופשבוע" מוקדשים לארגון (ספק ארגון) ההאקרים אנונימוס, "המאיים למחוק את ישראל מהרשת". בכיתוב תמונה זעיר בשולי העמוד נכתב: "עושים יותר רעש מנזק".

ב"מקור ראשון" מודיעים כי שיתוף הפעולה של "גלובס" עם קבוצת המו"לות של שלמה בן-צבי יורחב, ומהדורת הבוקר ("גלובס על הבוקר") תצורף מעתה לא רק ל"מעריב", אלא גם ל"מקור ראשון".

"ענת קם תובעת 2.6 מיליון שקלים מ'הארץ': הביא לחשיפתי כמקור", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ", מאת עפרה אידלמן, בתה של אחת מבעלות העיתון.