שבועיים חלפו מאז ביקר כאן הנשיא אובמה – ושום מידע משמעותי על השיחות שניהל עם בנימין נתניהו לא דלף. הציבור אינו יודע מה סיכמו ביניהם השניים בנושא הפלסטיני, אם הגיעו להבנה מלאה בסוגיית הגרעין האיראני, ואם הם רואים עין בעין את מתאר הטיפול בשאלת הבנייה הישראלית בשטחים. כל מה שנחשף מהשיחות הממושכות שניהלו האורח והמארח היה דבריהם הפומביים: נתניהו בישר בהודעה רשמית על ההתפייסות עם טורקיה, ואובמה גילה בנאומו בבנייני-האומה שהבטיח לאיש שיחו את המשך התמיכה האמריקאית במימון סוללות כיפת-ברזל ובהבטחת היתרון הצבאי של ישראל. לוז הדיונים ביניהם נותר עלום.

גם הדיונים על תקציב המדינה תחת איפול. לציבור ניתנת הזדמנות להציץ למטבח שבו נרקחות ההחלטות התקציביות אך ורק באמצעות הטקסטים שמפרסם יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו. מהם לומדים אזרחי המדינה מה תובע שר האוצר מפקידיו, מה תוכניותיו הכלכליות וכיצד הוא מתכוון לדרג את סדרי העדיפות של פעילות הממשלה. העובדים הכפופים לו, כמו אלה המסורים למרותו של בנימין נתניהו, ממלאים לפי שעה את פיותיהם מים. אין הדלפות ממשיות על ענייני המדינה הבוערים – היחסים עם ארצות-הברית בעקבות ביקור אובמה, האתגר שמציב לישראל המצב בסוריה, תקציב המדינה והשלכותיו – לבד מספינים מכוונים שמחוללים השחקנים הראשיים.

וכך לומד הציבור, מקריאת דף הפייסבוק של ראש הממשלה, כי החליט על ההתנצלות לארדואן בגלל הידרדרות המצב בסוריה וחששו מזליגת נשק כימי לארגוני טרור, כשם שהפלטפורמה האינטרנטית האישית הזו היא כן השילוח למסריו של שר האוצר. על-פי כללי משחק אלה, לעיתונאים נותר תפקיד עלוב: לדווח, מלה במלה, על הדברים שמעלים אישי המדינה ברשת. התחרות ביניהם נסבה על אתגר טכני בלבד: מי יהיה הראשון להבחין בסטטוס חדש שהעלו ראש הממשלה והשרים בדף הפייסבוק שלהם (וגם זאת, כשאין הודעה רשמית של יועץ התקשורת המפנה שימת לב לדרשה הכתובה העדכנית שהעלה הפוליטיקאי ברשת).

נתניהו ולפיד אינם יחידים במגרש המשחקים הזה. פוליטיקאים נוספים עושים יותר ויותר שימוש בפייסבוק או בבלוג כדי לתקשר עם הציבור. בכך הם מדלגים על התיווך העיתונאי, שמילא עד כה תפקיד מפתח בהבאת מידע חיוני ובהנהרתו. עקיפת המסננת העיתונאית מאפשרת לראשי המדינה לחסוך מעצמם את המבוכות הכרוכות בראיונות חזיתיים תקיפים או בהתמודדות עם פרשנויות בלתי נוחות. היא גם מבטיחה להם שמסריהם יגיעו ליעדיהם בלשונם הם, ללא התערבות חיצונית.

זה מצב שאם העיתונות תשלים עימו, היא תאיץ את קצה. לא די לתקשורת המסורתית שהטכנולוגיה נוגסת בה בכל פה ומערערת את יכולתה לתפקד, באים עתה הפוליטיקאים ומנצלים את הרשת כדי לייתר את עצם קיומה. עד כה היה על התקשורת המסורתית (עיתונים, רדיו וטלוויזיה) להסתגל לכך שהעידן המקוון והדיגיטלי מכרסם בבסיסה הכלכלי, מאלץ אותה לשנות את התנהלותה המקצועית וכופה עליה קיצוצים קשים בכוח אדם ופשרות חמורות באיכות השירות שעליה לספק. מעתה היא נחשפת לאיום על עצם הצדקת קיומה. שהרי, אם מה שנותר לעיתונאים הוא למחזר את הדברים שכותבים או אומרים ראשי המדינה באתריהם האישיים ברשת, מוטב לסגור את הבסטות.

הדרך להתמודד עם המציאות החדשה היא לא להיכנע לה. לא להשלים עם ההתנהלות התקשורתית שמכתיבים עתה נתניהו, לפיד ועמיתיהם. ההורמונים שהניעו עיתונאים תמיד – הסקרנות, החיפוש אחר האמת, החשדנות הבריאה בכושר תפקודו של השלטון (ושל כל ממסד) ובכנות הצהרותיו, ההכרה העצמית בחשיבות השליחות החברתית של העיסוק העיתונאי – פועמים גם בעידן המקוון. בתוקף פעילותן הנמשכת של בלוטות אלו נקראים עיתונאים לא להירדם על משמרתם ולא לאפשר לרשת החברתית ולבלוגוספירה לנוון את חושיהם. גם בעידן הרשת זקוק הציבור למידע פנימי מחדרי הדיונים שבהם מתקבלות החלטות המשפיעות על חייו, לתחקירים על התנהלות ראשי המדינה ובכירי עובדיה, ולכל מידע אחר שהשלטון מעדיף להסתיר מפניו.

לכן, במקום להסתפק בציטוט פוסטים, נקראים הכתבים והפרשנים להיחלץ מהלם הפייסבוק ולהתחיל לחורר את חומת השתיקה שבה מקיפה את עצמה ההנהגה החדשה של המדינה. זו תסמונת מוכרת: כל ממשלה חדשה מתכנסת בתוך עצמה ונוטה להיענות לציפיות ראשה להימנע מהדלפות. יש אירוניה בעובדה שבממשלת נתניהו הנוכחית, ובקואליציה המגבה אותה, חברים לא מעט עיתונאים הממלאים בצייתנות אחר דרישתו לאפשר לו לשלוט באופן מלא על המידע הנמסר לציבור.

אירוניה כפולה ומכופלת גלומה בשימוש שעושים הפוליטיקאים החדשים ברשת – זו ששימשה אותם באופן כה יעיל כדי לתקשר עם הציבור במערכת הבחירות – כדי לייתר את הפעילות העיתונאית. ככל שהעיתונאים ימהרו להיחלץ מהלם הפייסבוק ויתמלאו מחדש באמונה בחשיבות תפקידם וביכולתם למלא אותו כראוי, כך יחזרו ההודעות הרשמיות של מנהיגי המדינה לממדיהן האמיתיים. לפוסט של ראש הממשלה ולבלוג של שר האוצר יש לייחס אותו משקל כמו להודעת דובר: אין הם אלא מסר מחושב ומוצהר של בעלי עניין. לתקשורת נותר שדה פעולה נרחב כדי לגלות לציבור כיצד מתנהלים ענייני המדינה.