אב"א (אבא בן-אייזיק) אחימאיר (1897–1962) היה, קרוב לוודאי, הפובליציסט הפורה ביותר בעיתונות הישראלית מאז עלייתו (השנייה) לארץ ב-1924 ועד פטירתו ב-1962. הוא כתב אלפי מאמרים על מגוון רחב ביותר של נושאים – יהדות, ציונות, חברה, מדיניות חוץ ופנים, ביקורות ספרים, תרבות ועיון.
אחימאיר (במקור הייסינוביץ') נולד בכפר דולהי שברוסיה הלבנה (כיום בלרוס), לא הרחק מהעיר בוברויסק, לשם עברה משפחתו בהיותו ילד. מגיל צעיר גילה סקרנות אינטלקטואלית יוצאת דופן והחליף ספרים בספרייה יהודית. הספרן היה צעיר בשם ברל כצנלסון. מורהו הפרטי היה המשורר דוד שמעונוביץ', לימים שמעוני, ובין חברי הנעורים שלו היו כמה מהדמויות שיבלטו בעתיד ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה – קדיש לוז, מי שהיה שר החקלאות ויו"ר הכנסת; אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות-היהודית; והשל פרומקין, מראשי המשק ההסתדרותי.
דבריו הראשונים בדפוס הופיעו ב"הצפירה", ב-21 בינואר 1912. הנער בן ה-14 שלח רשימת הספד לעיתון על ישראל ברנשטיין, סופר מחבורתו של פרץ סמולנסקין, שבערוב ימיו היה רוקח בבוברויסק. הרשימה, בחתימת אב"א, נכללה במדור "טלגרמות מיוחדות ל'הצפירה'", ואב"א שילב בה את הצירוף "אחד המוהיקנים האחרונים", ככל הנראה בפעם הראשונה בשפה העברית. לימים סיפר שהושפע אז מספרי הרפתקאות של ז'ול ורן וג'יימס פנימור קופר, מחבר הספר "המוהיקני האחרון".
בהיותו בן 15 עלה בפעם הראשונה לארץ, לבדו, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה. ב-1914, לאחר שתי שנות לימודים, נסע לחופשת קיץ בבוברויסק, אך לא הצליח לחזור לישראל בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בנעוריו החזיק בדעות סוציאליסטיות, אך המהפכה הבולשביקית ברוסיה ואימי השלטון ה"אדום" הפכוהו מאז ועד סוף חייו למתנגד חריף לקומוניזם ואף לסוציאליזם. מותו של אחיו, מאיר, בשורות הצבא-האדום (1919), זיעזע אותו והוא החליט להנציח את זכרו באמצו את שם המשפחה אחימאיר.
הרפתקה עיתונאית קצרת ימים היתה לו ב-1919 בעיתון הבולשביקי "איזבסטיה" ("ידיעות") בגרסתו המקומית בבוברויסק. הוא כתב על עניינים בינלאומיים, וכשפרצה בארגנטינה שביתה כללית והעיתונות הקומוניסטית ראתה בה את ראשית "המהפכה העולמית" באמריקה הלטינית, צינן אחימאיר את ההתלהבות וקבע שמדינות דרום אמריקה רחוקות עדיין מעידן המהפכה. הוא סולק מיד מתפקידו.
אב"א אחימאיר בעת חנוכת האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, מאי 1954 (באדיבות המשפחה)
למרות סלידתו מהשמאל, כשעלה ב-1924, כשהוא כבר מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, החל את דרכו בארץ בעיתונות הפועלים, ב"קונטרס" של מפלגת אחדות-העבודה וב"הפועל הצעיר", בטאונה של מפלגה באותו שם, וכן היה בין ראשוני הכותבים בעיתון הפועלים "דבר".
בתקופה זו היה חבר במפלגת הפועל-הצעיר. ארבע שנים כתב מאמרים פובליציסטיים שעסקו בנושאים יהודיים, ארצישראליים וכלל-עולמיים בעיתוני השמאל המפלגתיים, וכן ב"הארץ", ולא אחת נפסלו מאמריו או צונזרו בשל דעותיו הלאומיות והימניות מדי לטעם העורכים. כחלק ממעורבותו בחיי הפועלים שימש כמה חודשים מורה בנהלל ובקבוצת גבע.
ב-1928 החל לכתוב ב"דואר היום" הימני, עיתונו של איתמר בן-אב"י, הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית, ומאז ואילך היה הסמן הימני שלה בכל נושא ועניין. טורו "מפנקסו של פשיסטן" קומם עליו רבים – וככל הנראה גם את ז'בוטינסקי – אם כי ראוי לציין שבעת ההיא (1928) הפשיזם האיטלקי לא היה מוקצה לגמרי וטובי המדינאים, לרבות מנהיגי הציונות חיים וייצמן ונחום סוקולוב, עלו לרגל לרומא ונפגשו עם מוסוליני. את גילויי האהדה של אחימאיר לפשיזם הסביר הפרופ' יוסף נדבה: "הוא ראה בו, בפשיזם, בלם יחיד לגדור בעד התפשטות 'המגפה האדומה'".
בשנות ה-30 היה אחימאיר מעורב בשורה של תקריות ואירועים על רקע דעותיו הימניות. הוא הקים את ברית-הבריונים נגד הבריטים, נאסר על-ידי ממשלת המנדט כמה פעמים ונידון לתקופות מאסר ארוכות. לאחר רצח חיים ארלוזורוב בקיץ 1933, נעצר ונחשד בארגון הרצח. אחרי שישב כשנה במאסר, זוכה אך לא שוחרר וישב בכלא עוד שנה וחצי באשמת ארגון ברית-הבריונים.
את רשמיו מן הכלא הבריטי סיכם בספרו "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'" (1946). מבחינתו, כתב, "בריון" אינה מלת גנאי, אלא כולה שבח. הבריונים, במשמעות לוחמים, מגיני הבירה, היו גיבורי המרד נגד הרומאים והם שיביאו את הגאולה בדור הנוכחי.
"הוא דיבר על הדם ואני ניסיתי להגיש שושנים לנחיריו. הוא דיבר על תליות ואני אמרתי לו כי הרקיע כולו תכלת וכי תכלת יש גם בעיניהן של נערות חמודות"
הטפותיו של אחימאיר, במאמריו הרבים ובעיתון שהיה אחד מעורכיו, "חזית העם" (1932–1934), נחשבות לתשתית שעליה צמחו ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י. ז'בוטינסקי, שלא אחת הסתייג מקיצוניותו היתרה של אחימאיר, ידע להעריכו. ב-1932 כתב עליו: "צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל, אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב-כישרון והוגה-דעות מעמיק... פריסת-שלום לך מרחוק אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!".
משלהי שנות ה-30 ואילך, במשך כ-25 שנה, התרכז אחימאיר בכתיבה עיתונאית, פובליציסטית ומחקרית. הוא פירסם את דבריו בעיתונים "המשקיף" ו"חירות", בשבועונים ובתקופונים ובספרים שכתב. כן נמנה עם הסגל הקבוע של הכותבים והעורכים של האנציקלופדיה העברית מראשיתה. העיתונאי, הסופר ואיש הציבור אברהם אלמליח, שהכירו מקרוב, כתב על עבודתו העיתונאית: "חותמו הבולט ביותר בכתיבתו היה מקוריות. הוא היה מקורי בכל: באורח מחשבתו, בהתנהגותו, ביחסו, בדיבורו, במאמריו ובמחקריו [...] אחימאיר היה קודם כל איש הספר, איש המעורה בתרבות העברית ובן בית בתרבות הכללית".
אב"א אחימאיר בשנות ה-50
אחימאיר היה אדם מחמיר עם עצמו ועם אחרים, ולנגד עיניו עמדו תמיד – בראש וראשונה – המאבק לעצמאות וגאולת עם ישראל בארצו. העיתונאי אורי קיסרי, איש העולם הגדול והרומנטיקן, היטיב לתאר פגישה ביניהם: "הוא דיבר על הדם ואני ניסיתי להגיש שושנים לנחיריו. הוא דיבר על תליות ואני אמרתי לו כי הרקיע כולו תכלת וכי תכלת יש גם בעיניהן של נערות חמודות. הוא דיבר על אבק שריפה ואני על הסימפוניות של בטהובן. כשדיבר על ז'בוטינסקי 'אסיר עכו', דיברתי אני על ז'בוטינסקי שהלביש עברית נפלאה לאלן אדגר פו. אותו לילה, בשובי למערכת, רשמתי רשימה קצרה שמיצתה את אווירת הגשר הזה שעליו נפגשנו – בלי להיפגש...".
לאחר קום המדינה התיישב עם משפחתו בסביבה ידידותית – תחילה בגבעתיים וכעבור ארבע שנים בשיכון הוותיקים ברמת-גן. שם, בצד חבריו למחתרת, ובראשם אורי צבי גרינברג, סופרים ועיתונאים שרובם נמנו עם מחנה הימין, מצא שלווה. הוא פירסם את מאמריו באופן קבוע בעיתון "חירות" ומדי שבוע נסע לשלושה ימים לירושלים, למערכת האנציקלופדיה העברית. במאות הערכים שכתב השקיע את הידע העצום שלו ואת כשרונו האינטלקטואלי. הוא היה ממונה על שני "תיקים" מרכזיים: ההיסטוריה והספרות הרוסית וההיסטוריה הכללית של המאות האחרונות.
ביתו ברמת-גן היה בית-ועד אינטלקטואלי. סיפר על כך בנו הצעיר יוסי: "בשנות רמת-גן שלו היו נקבצים אל הבית, בעיקר בשבתות, אישי רוח ועיתונות, מהם שכנים ומהם ידידים מחוץ לשכונה, סבבו את בעל הבית ונהנו מחברתו, וגם הוא נהנה מחברתם. זו היתה חברותא אמיתית, ללא פוליטיקאים. דיברו שם על ספרות (גם ברוסית) ובדיחותא, וגם בענייני השעה הבוערים".
אב"א אחימאיר על בול דואר מסידרת ה"פובליציסטים" שהוציא השירות הבולאי ב-2002
על אלפי מאמריו ורשימותיו, במהלך כ-40 שנות כתיבה ופרסום, חתם בשמו, אב"א אחימאיר, וכן בקיצורים כגון אב"א ובכינויים שונים: א. מערבי, א. שמאי, א. גיא, אבישי, אבא סיקרא, אבא אפוסטטא, אב"ג ועוד. כמה ממאמריו ומסותיו הופיעו בשנות ה-40 וה-50 בספרים "עם קריאת הגבר" ו"יודאיקה". לאחר מותו כונסו בספרים מאות מאמרים נוספים.
את מפא"י ובן-גוריון תקף ללא הרף. בשיחה עם ידיד סמוך למותו העלה את החשש שאם ינצח הימין בבחירות, לא תאפשר לו מפא"י לשלוט "וחזקה עליה שתקום ותנפץ מיד – ולכל השדים! – את שרידי הדמוקרטיה הישראלית". באותו הזמן עצמו הביע בן-גוריון את דעתו, שמנחם בגין הוא בבחינת איום על המדינה, משום שהוא תלמידו של אב"א אחימאיר, שבאחד ממאמריו כרך יחד את "שמותיהם המזהירים" (כוונתו היתה הבולטים) של מנהיגי התנועות הלאומיות כמאל בטורקיה, מוסוליני באיטליה, פילסודסקי בפולין והיטלר בגרמניה. דומה שמיותר לציין ששניהם טעו...
על שמו של אחימאיר נקראים 13 רחובות בערי הארץ. ב-2002 הוציא השירות הבולאי בול לזכרו במסגרת בולי הפובליציסטים – לצדם של משה בילינסון, ר' בנימין וד"ר ישראל אלדד. ב-2008 נחנך בדירתו ברמת-גן "בית אבא" – מוזיאון וארכיון לזכרו של הלוחם והפובליציסט, שכלי נשקו העיקרי היה העט.
שני בניו של אב"א אחימאיר, יעקב ויוסי, הלכו בעקבותיו והם אנשי תקשורת בולטים: יעקב בטלוויזיה וברדיו ויוסי בעיתונות.