שוקי טאוסיג תוקף במאמרו ("מי אתם בכלל", 25.3.13) את ראיון החג שערכה נווית זומר עם מיכאל שטראוס ב"ממון". דעתו אינה נוחה מהבחירה ב"איל הון מקומי" כמרואיין, והוא מאשים את המוסף ב"חנופה לחברי האלפיון העליון של עשירי ישראל".

בואו נדבר על העובדות: מיכאל שטראוס הוא תעשיין בכיר, שבמשך 36 שנה בנה והוביל חברת מזון מובילה בישראל. מעולם לא הואשם בפלילים; אף פעם לא ביצע תספורת לחוב ציבורי; מעולם לא סגר מפעל ופיטר את כל עובדיו, ולא עלה בדעתו להשתמש בכספי החברה כדי לשחק בשוק ההון. במשך עשורים הוא מספק עבודה לאלפי תושבים בפריפריה, ומעולם לא פרצה במפעליו ולו שביתה אחת. ב-14 השנים האחרונות הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו לעיר עכו, שעבורה הוא מתרוצץ לגייס תרומות בארץ ובעולם.

חטאו של שטראוס, ככל הנראה, הוא העובדה שבחשבון הבנק שלו שוכבים כמה מיליונים טובים. אז מה אם הרוויח אותם בזיעת אפיו: עבור טאוסיג עובדה זו מספיקה כדי לקטלג אותו בצד של הרעים, אלה שיש לחבוט בהם באלימות בכל מחיר. חבל שהוא בוחר לחלק את העולם באופן שטחי כל-כך לשחור ולבן: על כל איש עסקים שכופה תספורת מכוערת על משקיעיו יש אחר שפעילותו העסקית מייצרת ערך רב למדינת ישראל, ומוטב להבחין ביניהם.

ראיון עם איש העסקים מיכאל שטראוס במוסף "ממון", 25.3.13

טאוסיג מאשים את זומר כי "לא טרחה לאתגר את שטראוס בשאלות קשות מדי". האומנם? שטראוס נשאל והשיב על המחאה החברתית, על מחירי המזון, על האכזבה מפוליטיקאים, על יחסי הון-שלטון, על טייקונים נופלים, על מתחרים, על בני משפחה. לא חייבים להסכים איתו, אבל אפשר להעריך את אומץ לבו: בימים שבהם אנשי עסקים ממעטים להתבטא בנושאים מעוררי מחלוקת, שטראוס עושה זאת בגילוי לב נדיר.

טאוסיג אינו חסיד של "ממון", וזוהי כמובן זכותו. הוא בז לקו הצרכני של המוסף ("איזה סופר הכי זול, בדקנו ומצאנו", הוא כותב בזלזול), וככל הזכור לי אף כינה אותו בעבר "נחות". גם על זה אפשר להתווכח: עיתון כלכלי, לתפיסתנו, משרת נאמנה את קוראיו כאשר הוא משתדל להיות רלבנטי לחיי היום-יום שלהם. "ממון" אינו מתבייש להשוות מחירים ושירותים, לבדוק אמת בפרסום, לחשוף ולבקר את מחדליהם של עסקים כוחניים ורשויות אטומות ולספק מידע שימושי לקוראיו כאזרחים, צרכנים ועובדים במדינת ישראל. טאוסיג חושב שזה נחות. אנחנו חושבים שזו עיתונות.

יעל דרומי היא עורכת "ממון"