פוליטיקה מגונה, דוממת ומשונה מקופלת לעתים בהחלטות של משכתבים ובקודים היומיומיים של קריאת עיתון. בשבוע שעבר קראנו בעיתון "הארץ" הליברלי כותרות על אזרח ישראלי שנחטף בסיני. למה "אזרח ישראלי"? מדוע לא סתם "ישראלי"? נדמה ששיקולים מורכבים עומדים מאחורי הבחירה הזאת, ושהיא בחירה שמתפתלת בנתיב סבוך בין מה שחייבים לומר לבין מה שאי-אפשר לומר.

בשורש העניין נמצאת העובדה שהחטוף הוא ערבי, מה שמסביר את הידחקותה של הידיעה לשולי סדר היום התקשורתי הכללי. אולי "הארץ" כותב "אזרח ישראלי" משום שהוא אינו יכול לכתוב "ערבי ישראלי", שהרי מכך ישתמע כי זה משנה אם החטוף הוא ערבי או יהודי (במאמר מוסגר כדאי לציין שלתקשורת באופן כללי קשה מאוד להשתמש במלה "ערבי"). המונח "אזרח ישראלי" נועד, אם כן, לסמן שאין מדובר ב"ישראלי". הוא מקבל בשתיקה את ההנחה ש"ישראלי", ללא שיוך נוסף, פירושו "יהודי ישראלי".

זאת פוליטיקה דוממת ולכן מגונה, והיא גם זרה ללשונה של הדמוקרטיה הליברלית. המונח "אזרח" בה הוא דווקא כינוי מקטין ומסייג. האזרח, אבן הפינה של המחשבה הדמוקרטית הליברלית, המקור לסמכות פוליטית והמושא של חופש פוליטי ושוויון, מתגלה פתאום כ"רק אזרח", מעמד פחות בצורה לא מוסברת מבן הלאום. "אזרח ישראלי" הוא פחות מסתם "ישראלי".

לזכור שאנחנו ישראלים

"הארץ" במקרה הזה בוודאי נגרר אחרי חוקים לא מדוברים אך מוצקים של התקשורת. העיתון שמפגין בצורה הקולנית ביותר את הפוליטיקה הדוממת והמגונה של "הישראלי" הוא כמובן "ישראל היום". שימו לב למוטו המוזר המלווה את העיתון מאז יציאתו, ומופיע מדי יום בפינה הימנית העליונה של עמ' 2:

"העקרונות שלנו: 1. לומר את האמת, ישר ולעניין; 2. לתמוך בשלטון החוק; 3. להיות הוגנים ומאוזנים; 4. לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן; 5. לזכור שאנחנו ישראלים".

ארבעה עקרונות בסיסיים של מקצועיות עיתונאית, מנוסחים בלשון בהירה ומעשית, ואחריהם עיקרון שכולו ערפול: "לזכור שאנחנו ישראלים". האם זה עיקרון עיתונאי? כיצד זוכרים שאנחנו ישראלים? מה פירוש לכתוב לא רק כעיתונאי הגון (אומר אמת, בודק עובדות, הוגן ומאוזן), אלא גם כעיתונאי ישראלי? ויותר מכך: מהי הסכנה המשתמעת מהעיקרון הזה? מי זה השוכח שהוא ישראלי? איך אדם יכול לשכוח שהוא ישראלי? אולי המחויבות לעקרונות עיתונאיים בסיסיים עלולה להעביר אדם מדעתו עד כדי כך שישכח שהוא ישראלי?

הערפול הוא צורת הפעולה של העיקרון הזה. הוא בדיוק האמירה שלו. הוא אומר במעורפל את מה שאי-אפשר להגיד בלשון בהירה ומעשית. הוא מציב סייג לא מפורש לארבעת העקרונות הראשונים. את הרשימה כולה צריך לקרוא כך: נהיה עיתונאים מקצועיים והוגנים, אבל לא עד כדי כך שנשכח שאנחנו ישראלים. לא ניתן לאמות המידה העיתונאיות המוכרות והמבוססות להשכיח מאיתנו שאנחנו ישראלים.

או אם נאמר זאת בפירוט: נאמר אמת, נתמוך בשלטון החוק, נהיה הוגנים ומאוזנים ונבדוק עובדות, אלא אם העקרונות האלה יתנגשו עם הצורך שלנו להיות ישראלים, שאז לא נאמר אמת, לא נתמוך בשלטון החוק ולא נהיה הוגנים ומאוזנים.

מה יש ב"ישראלי" שמנוגד לכל העקרונות היפים של העיתונות? הרי אין באמת ניגוד כזה. ובכל זאת יש. "ישראל היום" יוצר אותו. העקרונות שלו מגדירים את הישראלי כמי שמוכן להשעות כללים בסיסיים של תרבות ושיח דמוקרטיים בשל הזהות הישראלית שלו.