תמימות הדעים בתקשורת הישראלית בשבוע שעבר היתה כמעט מוחלטת: ביקור אובמה בירושלים היה הצלחה מסחררת – לו ולבנימין נתניהו: במהלך 60 שעות הצליח הנשיא האמריקאי ליישר את ההדורים עם ראש הממשלה, להשיג את הסכמתו לשורה של מחוות כלפי הפלסטינים והטורקים ולרכוש את אמונו ואמון בני משפחתו בכנות כוונותיו ובהזדהותו העמוקה עם האינטרס הישראלי.

יתרה מכך, במהלך נאום בן 50 דקות כבש הנשיא האמריקאי את לבבותיהם של הישראלים כמעט מקיר אל קיר. כך, מכל מקום, תיארה התקשורת את המופע ואת הגלים שעורר, בכלל זה בקרב המתנחלים. כמעט שלא נשמעו הסתייגויות מהנאום ומהמסרים שנכללו בו, ואם, פה ושם, צצו כאלו, הן נבלעו ברושם הנלהב על התנהלותו של האורח ועל הבשורה שהביא עימו, שסחף את התקשורת כולה.

וזה מעורר קושיה. הרי הביקור, על פרטיו הזעירים ביותר, תוכנן מראש ותואם בדקדקנות בין שתי המדינות. הרי קדם לו מסע ריכוך תדמיתי מחושב היטב. הרי עיתונאים בכירים (נחום ברנע, ארי שביט, יונית לוי) הביאו לידיעת הציבור, אם על סמך שיחות רקע ואם באמצעות ראיון גלוי, את מתווה הביקור, סגנונו ובשורתו. הרי לא היה כמעט דבר באופן שבו יצא הביקור אל הפועל שלא נרמז, או נאמר במפורש, מראש. הרי לא היתה שום הפתעה בליטופים שהרעיף אובמה על ראש הממשלה (חוץ, אולי, מגינוני הג'נטלמניות כלפי בני משפחתו), לא היה שום חידוש בחשיפת המטרות שהציב לעצמו, ולא היתה שום סטייה ממדיניותה המסורתית של ארה"ב כפי שגולל אותה האורח בהופעותיו הפומביות.

זאת ועוד, היה ידוע שתזמון הביקור נגזר מבחירתו של אובמה לכהונה נוספת ומכינונה של ממשלת נתניהו החדשה, ושהוא נועד לסמל פתיחת דף חדש ביחסיהם המתוחים של שני האישים. מסלול הביקור ותחנותיו פורסמו מראש, וגם כוונת האורח והמארח לעטוף את המפגש ביניהם באווירה חמה וידידותית לא היתה סוד. מדוע אפוא נשבתה התקשורת באופן כה גורף במקסם שיצרו מנגנוני היחצנות העומדים לרשותם של שני המנהיגים? וכיצד קרה שכמעט לא נשמעו בתקשורת קולות הסתייגות מהטון הכללי שבו תווך הביקור לציבור ולא קמו עיתונאים שדקרו בסיכה את בלון ההליום התדמיתי שהניפו האורח והמארח?

לכאורה התבקשה השוואה בין נאומו של אובמה בבנייני-האומה לכמה מהופעותיו הקודמות, שבהן פרש את תפיסת עולמו על דרך יישובו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-19 במאי 2011, לדוגמה, בנאום שנשא באוזני אנשי מחלקת המדינה בוושינגטון, הציג הנשיא האמריקאי את העמדות הבאות:

הפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ונסיגה ישראלית לקווי 67' תוך חילופי שטחים מוסכמים; הדחיפות להשיג הסכם סופי ובר-קיימא רק עולה נוכח התהפוכות העוברות על מדינות המזרח התיכון; המאמצים לבודד את ישראל באו"ם לא יובילו את הפלסטינים למדינה, וכך גם טרור חמאס; ידידות ארה"ב לישראל נטועה בהיסטוריה ובערכים משותפים, ואנחנו לא נערער את המחויבות שלנו אליה; דווקא בגלל המחויבות הזו חשוב שנאמר את האמת: אי-אפשר לקיים את הסטטוס-קוו ביחסי ישראל-הפלסטינים; החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יתגשם עם כיבוש קבע; מיליוני אנשים צריכים להאמין שהשלום אפשרי; תזוזה קדימה על בסיס השגת הבנה בסוגיות שלום וביטחון לשני הצדדים תאפשר לפתור את יתר המחלוקות (פליטים, ירושלים).

הנאום הזה קידם את פניו של נתניהו, שבא למחרת לביקור בבית-הלבן. הפגישה בין השניים תוארה בתקשורת כטעונה. כדי לטהר את האווירה הופיע אובמה כעבור שלושה ימים בוועידת איפא"ק ושם אמר, בין השאר, את הדברים הבאים:

חרף חילוקי דעות פה ושם, כפי שקורה בין ידידים, הקשרים בין שתי המדינות אינם שבירים ומחויבותנו לישראל מוצקה כסלע; ישראל חזקה היא אינטרס לאומי של ארה"ב לא רק מטעמים בטחוניים, אלא בגלל ערכים משותפים; אנחנו מחויבים להבטחת קיומה של ישראל כמדינה חיונית ומשגשגת של העם היהודי; אנחנו מכירים בסכנות שישראל נחשפת להן בסביבה שבה היא חיה.

לאחר שהזכיר את ביקוריו בכותל, ביד-ושם ובשדרות הצהיר: נמנע מאיראן נשק גרעיני; אנחנו פועלים נגד דה-לגיטימציה של ישראל; אנחנו תומכים בישראל בזירה הדיפלומטית; בתקופת כהונתי כנשיא, שיתוף הפעולה הצבאי בין ארה"ב לישראל הוא חסר תקדים; אנחנו מספקים לצה"ל טכנולוגיה צבאית חדשנית ומממנים את כיפת-ברזל; נשמור על היתרון הצבאי של ישראל; אנחנו מובילים את מהלך הסנקציות נגד איראן.

לאחר שהוא משרטט שוב את תוואי ההסדר הרצוי עם הפלסטינים, הוא מבהיר כי כאשר דיבר על חזרה לקווי 67' כרך, מיניה וביה, את העיקרון הזה עם חילופי שטחים מוסכמים. הריבוי הטבעי של הפלסטינים מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; קדמה טכנולוגית אינה ערובה מספקת להבטחת קיומה של ישראל – רק השלום ישיג זאת; לא נכפה הסדר – נשאיר לצדדים להגיע לכך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב ברק אובמה בעת ביקורו של האחרון בישראל, 22.3.13 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

כעבור שנה, ב-4 במרץ 2012, בעת מערכת הבחירות לנשיאות, חזר אובמה והתייצב על דוכן הנאומים בוועידת איפא"ק. מסריו הידהדו את עמדותיו הקודמות:

ישראל היא הבית היהודי של העם היהודי; ישראל וארה"ב חולקות ערכים משותפים ואינטרסים משותפים; התמיכה האמריקאית בישראל היא על-מפלגתית וכך עליה להישאר; מילאתי את כל התחייבויותי לישראל במרוצת שנות כהונתי; בכל צומת חשוב – עמדנו לימין ישראל; הסיוע הבטחוני שלנו לישראל חסר תקדים; מימנו את כיפת-ברזל; נתנגד למהלכים החותרים לדה-לגיטימציה של ישראל; נעשה את כל הדרוש כדי לשמר את יתרונה הצבאי; זכותה של ישראל להגן על עצמה בכוחותיה היא; מנהיגי ישראל מבינים את הצורך בהשגת שלום עם הפלסטינים והם הצהירו על תמיכתם בפתרון שתי המדינות; התנאי לשלום מצד הפלסטינים – ויתור על טרור והכרה בזכות ישראל להתקיים; קיום ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייב השגת שלום; סיכול איראן גרעינית הוא לא רק אינטרס בטחוני וקיומי של ישראל, אלא גם של ארה"ב; שום הנהגה ישראלית אינה יכולה לשאת איומי השמדה ותמיכה בטרור; עשינו, ונעשה גם בעתיד, את כל הדרוש כדי למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. היעד טרם הושג, אך יש עדיין זמן למאמץ דיפלומטי מלווה בסנקציות; הפתרון העדיף לסילוק סכנת הגרעין האיראנית הוא הכרה של האיראנים עצמם בצורך לזנוח את תוכנית הגרעין; איני נוקט מדיניות של הכלה מול האיום האיראני, אלא של סיכול כוונתה לפתח נשק גרעיני; אני פועל לפי הערך היהודי של "תיקון עולם".

על רקע העמדות האמורות, הנאום שנשא אובמה בשבוע שעבר בבנייני-האומה לא היה כה חדשני כפי שתיארה אותו התקשורת. מרכיביו העיקריים חזרו על יסודות הגישה האמריקאית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמנם הטון היה יותר לבבי ואמפתי מאשר בעבר ("אתם לא לבד"; "ארץ ישראל היא מולדת העם היהודי"), אבל לוז הדברים היה חזרה על התפיסה האמריקאית המוכרת. שינוי אחד אכן אובחן: קריאתו של הנשיא האמריקאי לפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים (ובמשתמע, ויתור לכאורה על דרישתו להקפאת הבנייה בהתנחלויות כמהלך מקדים לחידוש המו"מ) – אך האם די בחידוש זה כדי להסביר את קבלת הפנים הנלהבת לנאום?

ייתכן שאין זה מוצדק לפשפש בהתנהלותה של התקשורת בעת ביקור אובמה. אפשר לטעון שהאיש, הכריזמה שלו ואופן התנהלותו חוללו שינוי פסיכולוגי ספונטני בציבור הישראלי, בוודאי בקרב עיתונאיו, וזה ההסבר לסיקור התקשורתי האוהד שניתן לו. ייתכן גם הסבר אחר: אובמה היה לפה לתפיסת השמאל הישראלי את הסכסוך עם הפלסטינים, והואיל והתקשורת היא שמאלנית ברובה, היא הזדהתה באופן כה גורף עם תפיסת העולם שלו ועם המסקנה שגזר ממנה – על הציבור ללחוץ על מנהיגיו לכונן שלום.

ואולי ההסבר בנאלי יותר: העיתונאים התמכרו לרגע המסעיר בהתהוותו, נתנו לעצמם להיות מובלים על-ידי ספינולוגים ממולחים, ולא השקיעו מאמץ בהצגת הפרספקטיבה הרחבה הרלבנטית לנאומו של הנשיא האמריקאי בבנייני-האומה. הם גם לא סיפקו עד כה את הסחורה העיקרית: מה נאמר בדיונים בחדרים הסגורים שהתנהלו בעת הביקור?