כופתאות
"הגזירות שבדרך" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום, ה-25 במרץ 2013. "הגזירות שבדרך?" היתה כותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" לפני שבועיים בדיוק. מאז שלממשלתו של נתניהו, נתמך הבעלים של החינמון, הצטרפו פוליטיקאים נתמכי "ידיעות אחרונות", שינה העיתון את טעמו בכל הנוגע למדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל והתקרב לנקודת המבט של "ישראל היום". כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות" מצטטת את שר האוצר (בעל טור לשעבר בעיתון), המסביר: "אנחנו באוברדרפט מפלצתי". כותרת המשנה מוסרת כי "אין מנוס מצעדים כואבים" (אומרים נתניהו ולפיד). כותרת אחרת מעודדת: "יש גם בשורה טובה: מחיר הדלק צפוי לרדת בתחילת החודש הבא".
אין בהכרח פסול באופן הסיקור הזה, אך חשוב להזכיר כי הוא אינו מוטה מציאות, אלא מוטה אינטרס. האוברדרפט המפלצתי היה קיים גם כש"ידיעות אחרונות" הגיבו בקינה ובנהי על אותה מדיניות כלכלית (שאז עוד היתה בגדר אפשרות בלבד), ובחודשים שחלפו מאז לא נגמר פתאום המנוס.
כמו "ישראל היום" (ובשונה מ"מעריב" של נוחי דנקנר), לרוב "ידיעות אחרונות" אינו מעוות באופן קיצוני את המציאות שהוא מדווח עליה. "גזירות לפיד", נכתב בכותרת הפנימית, "נתניהו ולפיד כבר סיכמו: קיצוצים בביטחון, בקצבאות הילדים ובהטבות של עובדי המגזר הציבורי", נכתב בכותרת המשנה לה, ויש אפילו ציטוט של יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' ולפיו "לפיד הוא כמו נתניהו". אבל כמו שלימד חג הפסח דורות של יהודים, מחומרי גלם מצומצמים אפשר להכין מאכלים מגוונים. לכולם אותו חוסר טעם מובהק.
אנחנו נבחר את החזית
"ישראל היום" עצמו נלהב יותר מ"ידיעות אחרונות" למכור לישראלים את הקיצוצים בתקציבי הממשלה השונים באריזה נוחה ככל האפשר. אחרי הכל, נציגיו של העיתון בממשלה לא רק מכהנים כשר או שרה (משחק מלים, אני מתנצל). "לפיד ונתניהו סיכמו על קיצוץ בתקציבי הביטחון", נכתב בכותרת בתחתית עמוד השער, בליווי תמונה של לפיד בלבד (מה אתם רוצים, הכותרת היתה קטנה כל-כך שהיה מקום רק לתצלום אחד).
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש המטה הכללי בני גנץ משיקים כוסית לכבוד חג הפסח, אתמול (מימין: המזכיר הצבאי איל זמיר. צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
הכותרת הראשית מוקדשת בכלל לנושא הבטחוני, האהוב על מנהיגים מקצצים. "משטר אסד איבד את השליטה בגבול הגולן", נכתב בה. בקרוב הדיווח מישיבת הממשלה, אחריה כבר יהיה ברור שבעת כזאת לא ניתן לקצץ בביטחון.
עוד כותרות ראשיות
"נתניהו ולפיד סיכמו על קיצוץ של 16 מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "צה"ל ממקד את פעילותו בצפון בגזרה הלבנונית", נכתב בזו של "הארץ" ("על רקע התפרקות צבא אסד").
חג ומועד
אם כבר פתחנו בכלכלה, כותרות עיתוני הכלכלה ערב הפסח משתדלות, ברובן, להתחגג ולקיים מצוות ושמחת בחגך. "גלובס" חוגג בכובד ראש, "כלכליסט" עם נופך טראש, "ממון" עם חבר עשיר ו"דה-מרקר" הלך לחפש פיתות ביפו עם גליון חג מיוחד בנושא הגירה.
"גלובס" הקדיש אתמול את הכותרת הראשית שלו, "בחזית המדע", ל"אנשים שהופכים את ישראל למקום אופטימי": ממציאים ומפתחים בתחומי הרפואה, החקלאות ועוד (סטלה קורין-ליבר וגלי וינרב). כותרות אחרות על שערו אינן מרפות מהמציאות הלא חגיגית המתעקשת להמשיך להתקיים גם בפרוס החג ("עבדים למשכנתאות" ו"משבר גיל ה-40 (וה-50)", על אודות הקושי להשתלב בשוק העבודה ב"גילאי הביניים" - כתבה ההופכת לכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב").
"כלכליסט" לא יוצא היום, אולם לגליונו שיצא אתמול בבוקר צורף מוסף העוסק במכירתן של חברות הזנק ישראליות בתחומי ההייטק לחברות זרות, מה שנקרא "אקזיט". המוסף (בעריכת מאיר אורבך), הסופר "עשור של אקזיטים", סובל מפיצול אישיות עיתונאי מוכר: בין התפעמות מתת-התרבות של "מסודרים" וכסף קל ("10 שנים, 772 אקזיטים, 41.6 מיליארד דולר") לבין המודעות למחירו של הכסף, לתפקידה של התקשורת בפמפומה של אותה התפעמות וחוזר חלילה.
שער מוסף "ממון", 25.3.13
"פסח לא הגיע לקופות: 'הצרכנים רוכשים פחות'" ו"פסח הוא כבר לא חג יוצא דופן במכירות" הם כותרת וציטוט של בכיר בחברת מזון בעמודי החדשות של "מרקר ויק". אולי לכן, דווקא במה שנחשב לחג הצרכנות הגדול זונח "ממון" את הלייטמוטיב של המוסף ("איזה סופר הכי זול, בדקנו ומצאנו") לטובת לייטמוטיב אחר, זה של החנופה לחברי האלפיון העליון של עשירי ישראל.
"מיכאל שטראוס עושה חשבון נפש ישראלי", נכתב בכותרת המשנה לראשית ("המחאה שלי") על שער המוסף. מהו חשבון נפש ישראלי? איל הון ויצרן מזון מקומי המודיע בתקופה של יוקר גואה של מחירי המזון כי לא יוריד מחירים, מנסה לשכנע כי הבעיה היא בכלל לא במחירי המזון (אלא ב"שניים-שלושה דברים" אחרים), שהמחיר בעצם סביר ("אנחנו מדינה קטנה") ושהוא בכלל מפסיד ("לא מרוויחים על קוטג'"), ואם לא אכפת לכם – עושה לנו טובה ("מישהו אמר לי לפני כמה זמן, 'מיכאל, מה אתה צריך את זה? יש לך שותפים, החברות הכי גדולות בעולם, תמכור להן!'. אבל אני לא יכול. אני אבגוד בהורים שלי, אבגוד בעצמי, אני ישראלי").
(אגב, מדור "שוק ההון" של "גלובס" מוקדש ל-100 מקבלי השכר הגבוה בחברות ציבוריות ישראליות. לשטראוס ארבעה מקומות ברשימה, אחד מהם ב-20 הפותחים.)
המראיינת, נווית זומר, המתגאה בתחילת הראיון כי שינתה את היחס החנף של העיתונות הישראלית לשטראוס והיתה הראשונה שכתבה עליו בביקורתיות (עד כדי כך! טוב, אז היא עוד היתה ב"חדשות"), לא טורחת לאתגר את שטראוס בשאלות קשות מדי. בכל זאת, מדובר בפנסיונר, ואולי גם העיתונאית רוצה לצאת לפנסיה מ"ידיעות אחרונות" בזמן, לא בגיל הביניים.
"מי אתם בכלל", "מה אתם חושבים לעצמכם" ו"עיתונאית עלובה שצועקת על הבת שלי" הן כמה מהמחמאות שהישראלי שטראוס מעניק לאנשי המחאה החברתית ולקולגות של זומר, שמתארת אותו כ"חד וישיר מאוד, חם מזג" ולא, נניח, כ"לבנטיני קולני וגס רוח". הישראלי שטראוס מתלונן גם על הישראלים שנדחפים לפני דלת המעלית ולא נותנים לצאת. אם לשפוט לפי הראיון, כששטראוס מהצד השני של הדלת, הוא יהיה הראשון מול הדלת. תהיו בטוחים שלא תקראו על זה ב"ממון", העיתון שמלווה את העשירים רק כשהם בתוך המעלית.
ב"דה-מרקר", כאמור, המעלית היא לכבש המטוס. בהשראת רוחו הדווקאית של עיתון האב, העיתון הכלכלי חוגג את חג החירות ממצרים. על נושא כתבת השער, ישראלים המוציאים דרכונים זרים, נכתב יותר מדי ולאחרונה מדי, וגם הנושאים האחרים המקודמים על השער נראים קצת כמו עוגיות מקמח מצות (העלייה הרוסית – סיכום; אפליית מזרחים, האומנם; עולים חדשים שעשו זאת בישראל), אבל יש כאלו שאוהבים מצות. עובדה.
לא שוטף
שלמה בן-צבי, מו"ל "מקור ראשון" שרכש את "מעריב", לא יחויב להעסיק ישירות את עובדי חברת ההפצה של העיתון, דיווח אתמול איתמר לוין באתר "ניוז1" על ההתפתחות האחרונה במשבר בין בן-צבי לחברת ההפצה גל-מעתון, שהיא כעת האיום המרכזי על הצלחתה של עסקת הרכישה. בן-צבי אף פעם לא היה חזק בהפצה: מערך ההפצה של "מקור ראשון" הוא הגרוע ביותר, ללא מתחרים, מבין העיתונים, וזאת על אף שהוא צריך לפעול רק פעם בשבוע, ולא שישה ימים בשבוע. כן, גם היום לא הגיע העיתון אל מפתן דלתי (כלומר, אל תיבת הדואר שלי. "מקור ראשון" הוא העיתון היחיד שמחלקיו לא מסכימים לטפס במדרגות).
בהערכה גסה, בתקופת המנוי שלי על העיתון, אחת לשבע פעמים הוא פשוט לא הגיע. במקרים אחרים הגיע באיחור גדול. מאחר שכתבתי על כך כמה פעמים מעל במה זו ובעקבות זאת הובטח לי כי הדבר לא יישנה, אני יכול לנחש שאצל מנויים אחרים הדרים במרכז הארץ, ושאינם נמנים עם כותבי סקירות העיתונות באתר "העין השביעית", הסטטיסטיקה עגומה עוד יותר.
ערב הפסח, וההפצרות של העיתונים השונים בקוראיהם לתרום מכספם עבור נצרכים הן הזדמנות טובה להזכיר כי לשלמה בן-צבי יש בעיות כרוניות בכל הקשור לשינוע. לא רק של העיתון למנויים, אלא גם של השכר לעיתונאים. מאחוריו שובל של סכסוכי עבודה, הלנות שכר ועובדים ממורמרים בעיתונים שבבעלותו – מ"ישראלי" דרך "מקור ראשון" ועד "מעריב". ב"ישראלי" הטענות נגד בן-צבי הגיעו עד לבית-המשפט; ב"מקור ראשון" הדברים הגיעו עד לסכסוך עבודה שכלל את העורכים הראשיים(!), ובכל זאת עד היום נהוג לשלם בעיתון שוטף פלוס תשעים פלוס מתי שיתחשק לנו; גם ב"מעריב" התשלומים מגיעים פעמים רבות, מעידים עובדים בעיתון, אחרי המועד הנקוב.
באחרונה קיבלו עובדי "מעריב" מכתב מהמנכ"ל החדש-ישן, ישראל גולדשטיין, המודיע להם כי יחויבו ("למעט צלמים וכתבים שקיבלו אישור לכך"), לנהל דו"ח שעות ו"לדפוק שעון" בכל יציאה וכניסה אל המערכת וממנה. "בכל סוף חודש יונפק דו"ח נוכחות [...] בכל מקרה בו לא יוחזר הדו"ח למחלקת שכר, או שלא תופיע שעת כניסה ויציאה, ינוכה לעובד יום חופשה", חותם גולדשטיין. המכתב נפתח בפנייה "עובדים יקרים". עיתונאי "מעריב" ו"מקור ראשון" הם ברובם עובדים זולים דווקא, רק למו"ל שלהם הם יקרים, יקרים מדי.
מוספי החג
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. "הארץ" מגיש מוסף חג בנושא מופשט: "נקודות מפנה שעיצבו את החברה והתרבות בישראל". "ידיעות אחרונות" מיישם את הנוסחה המקיאוולית שהעלתה אותו לשיאי התפוצה שמהם הוא מידרדר בעשור האחרון: שער אחד למבקר המדינה (נחום ברנע וטובה צימוקי, "יוסף שפירא בהתקפה חסרת תקדים על קודמו, מיכה לינדנשטראוס") ושער אחד לדוגמנית. "ישראל היום" מנסה לחקות אותו עם שער אחד לזמר פופ מזרחי (אייל גולן) מול הדוגמנית שלך ואלוף פיקוד צפון מול מבקר המדינה שלך, וכרגיל מפסיד בשתי הזירות. "מעריב" עם ראיון-שער סנטימנטלי עם אם שאיבדה את בנה בשריפה בכרמל וחובקת כעת תאומות.
מי חכם, מי רשע, ומי הטיפש שאינו יודע לשאול? תשפטו בעצמכם. מה שבטוח, תמימים אין כאן.
סימנייה
"בשיחת הטלפון המקדימה אמרתי לו שאינני יודע איך מדברים וכותבים על צילום בקולנוע. אני אמנם מציין בחלק מהביקורות שלי את שם הצלם בסרט, אבל כשאני מחמיא לו לרוב אני משתמש בשמות תואר סתמיים למדי כמו 'טוב', 'יפה', 'מרשים' או 'יעיל'", כותב אורי קליין בפתח הראיון שערך עם צלם הקולנוע הישראלי הפורה מכולם, דוד גורפינקל. "בתגובה אמר גורפינקל שגם הוא מתקשה לדבר על צילום. החלטנו שבכל זאת ננסה". התצלום המלווה את הראיון הוא של מיכה קירשנר.
תרבות ונוסטלגיה
מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" חוגג היום מהדורה מוגדלת, בת שתי כפולות עמודים, לרגל פרסום הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר. הזוכה במקום הראשון הוא עידן גרינברג, עובד בחברת פרסום באינטרנט. הסיפור הנוסטלגי מתחיל כך: "סבי, שמואל רוזנשטוק, שהיה השף הראשי של מסעדת 'פינקו' ברומניה". בכפולת האמצע של המוסף, בטקסטים של אבנר הולצמן ודן מירון על אודות הסופר היהודי-פולני אורי ניסן גנסין (1879–1913), הפכו כל כיתובי התמונה לכוכביות (ארבע במספר). באותו עמוד מתפרסמים שני שירי אהבה עתיקים (1700 לפנה"ס), שתורגמו מאכדית. "ועל כן אבלע את החרס הזה ואשחרר את הכלבה!", מזדעף המשורר הבבלי האלמוני באחד מהם.
ענייני תקשורת
בימים האחרונים ציין כאן אורן פרסיקו כי "ידיעות אחרונות" מעניק שוב ושוב במה למיזם קידום מכירות של חברת קוקה-קולה, "מפעל המחזור". העיתון אף זכה לפרסם מודעה גדולה עבור אותו מיזם, על פני כפולת עמודים במוסף סוף-השבוע, המזמינה מבקרים למפעל החברה בבני-ברק. היום מתפרסמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ידיעה נוספת על אותו מפעל יחצני, המציגה קונספט חדש של חדשות: בסופה של הידיעה – בלוויית תמונה ותחת הכותרת "ממחזרים ונהנים" – נכתב כי למעשה הכניסה למתחם "מפעל המחזור" סגורה מאחר שכל הכרטיסים נמכרו. ב"ידיעות אחרונות" היו צריכים לדעת שהידיעה החדשותית שהם מגישים לקוראיהם אינה רלבנטית עבורם: העובדה כי הכרטיסים אזלו היתה תוכן המודעה שפורסמה בעיתון בעקבות פרסום הידיעות הקודמות בנושא.
ל"גלובס" מצורף מגזין התקשורת "פירמה". כתבת השער של המגזין היא ראיון עם הדוגמנית ומגישת תוכנית הבוקר גלית גוטמן.
"הפתעה לא נעימה: הנופש בטורקיה התייקר ב-10%–15%", מבשרת כותרת ידיעה ב"דה-מרקר". חג שמח, ואל תשכחו לבקש סליחה.