בנוגע לגבינה הירוקה

"בקונגרס האמריקאי יכול נתניהו להצהיר גם שהירח עשוי גבינה ירוקה ולזכות בתשואות רמות. בכל זאת, העולם כולו מקבל את קווי 1967 כבסיס לגבול השלום בין ישראל לפלסטין", נכתב הבוקר בכפולה הפותחת של "הארץ", במודעה הקבועה מטעם הארגון גוש-שלום, סמן שמאלי במפה הפוליטית של ישראל.

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת רשימה ("טור מיוחד") מאת אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר. אולמרט חולק על הדעה המוצגת במודעה מטעם גוש-שלום, בכל הקשור לגבינה הירוקה. "הופעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני בתי-הקונגרס היתה מרשימה ועוררה תחושה של גאווה מוצדקת בקרב ישראלים רבים", כותב אולמרט, "[...] נתניהו נואם מוכשר ורהוט במיוחד בשפה האנגלית".

בכל הקשור לקווי 1967, אולמרט דווקא קרוב יותר לגוש-שלום מאשר לנתניהו. "פתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא חיוני לבטחונה של ישראל ולקיומה", הוא כותב. "בסיס קווי 1967 הוא המפתח לכך, ואין לנו ממה לחשוש בהקשר זה. [...] ישראל צריכה לעשות שלום, להסכים לסגת לגבולות שיהיו מבוססים על קווי 1967, לשמור את החלקים היהודיים בירושלים, להגיע להסדרי ביטחון שארה"ב תערוב להם ולהבטיח כי תוצאת התהליך תשמור על מדינת ישראל כביתו הלאומי והבטוח של העם היהודי".

טור מאת ראש ממשלה לשעבר מאפשר ל"ידיעות אחרונות" להמשיך במגמה שאיפיינה את העיתון בסיקור ביקורו של נתניהו בארה"ב: לחלוק על העמדה המדינית של ראש הממשלה, שזוכה לפופולריות רבה בקרב הציבור היהודי בישראל, ובכל זאת להישאר "ממלכתיים". כיצד יוצא אולמרט נשכר מפרסום טור שכזה? בעבר הובעה תדיר ההערכה כי עמדותיו היוניות של איש תנועת החירות לשעבר נבעו לא (רק) משינוי אידיאולוגי שעבר, אלא (גם) מניסיון לזכות בנקודות זכות בקרב בעלי הדעה וקובעי גורלו. ככל שהחשדות לפלילים גברו, כך השמאיל ראש הממשלה דאז בעמדותיו.

אולמרט כבר אינו ראש ממשלה, אך גורלו טרם נחרץ. הבוקר מדווח ניר חסון ב"הארץ" כי ביום שלישי הבא אולמרט צפוי לעלות לראשונה על דוכן העדים בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בתור עד ההגנה הראשון במשפטו. "שיטת ההגנה העיקרית של אולמרט", כותב חסון, "היא להרחיב ככל הניתן את התמונה, כדי להראות שגם אם פה ושם היתה מעידה, הרי שלא היתה בהתנהגות של אולמרט שיטתיות, ובטח שלא פליליות".

יתד נאמן

"צהלות ההמונים עלולות לפעמים להוליך שולל", מוסיף אולמרט בטורו שב"ידיעות אחרונות". "סקרי דעת קהל יכולים לרומם את מצב הרוח. הם לא משנים מציאות".

בשער "ישראל היום" מתפרסמים עיקרי הממצאים בסקר דעת הקהל שערך עבור העיתון מכון הגל-החדש, המשתלבים בממצאי הסקר שפורסם אתמול ב"הארץ". על-פי הסקר של "ישראל היום", 61% מהמשיבים הביעו תמיכה בעמדת נתניהו, הכוללת את ירושלים כבירה מאוחדת של מדינת ישראל. 60% מתנגדים לעמדת הנשיא אובמה, הכוללת משא-ומתן על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים.

מתי טוכפלד מביא במוסף "ישראל השבוע" את ממצאי הסקר בהרחבה. "הציבור ברובו לא התרשם משלל הפרשנויות ודוברי האופוזיציה שהתריעו מפני עימות מסוכן עם ארה"ב", הוא מתמצת. "[...] הציבור לא קונה את הניסיון להציג את אובמה כאיש הטוב בסיפור הזה, שוב, בניגוד לכמה פרשנים".

מוספי סוף-השבוע הם הבמה הבכירה של הפרשנים המדיניים שטוכפלד רומז להם. "נתניהו חגג ניצחון ענק בוושינגטון", פוסקים נחום ברנע ושמעון שיפר בפתח רשימתם המשותפת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". טורם מוקדש לסיקור אחורי הקלעים של השבוע האחרון, שיחה עם הסנטור ג'ו ליברמן ("[נתניהו] יכול לקרוא את ספר הטלפונים של תל-אביב, ועדיין כולם יכבדו אותו בקימה ובתשואות סוערות") ועם חבר בית-הנבחרים האמריקאי גארי אקרמן ("נתניהו מזכיר לי את האיש שקפץ מהאמפייר-סטייט בילדינג. כשעבר את הקומה ה-56 אמר, 'בינתיים הכל בסדר'").

לקראת סיום מעירים ברנע ושיפר כי פמליית ראש הממשלה יצאה באיחור של כמחצית השעה מארה"ב בשל התעכבות בסעודה חגיגית. אבל הטור אינו מסתיים בביקורת על נהנתנות ראש הממשלה, כפי שניתן היה אולי לצפות, אלא במשל ציוני נלהב שיצא מפי נתניהו.

"בצאתו מגבעת הקפיטול הוא נזכר בסדרה שעבר כטירון", הם כותבים. "[...] החייל נתניהו נדרש להקים אוהל סיירים. 'הייתי צריך להקים את האוהל על אדמת טרשים', אמר בוושינגטון. הוא הניע את ידיו מלמעלה למטה, כמי שאוחז פטיש בידו. 'תקעתי יתד. ידעתי שאם היתד תהיה רופפת, היא תישלף החוצה והאוהל ייפול ברוח'. הוא פרש את ידיו כמו יתד שנשלפה, כמו רוח פרצים. 'זה מה שעשיתי בוושינגטון. הייתי חייב להבטיח שיתדות קיומנו יהיו תקועות עמוק בתודעה".

"נתניהו יודע שההתבסמות הנוכחית שלו באוויר הפסגות היא זמנית", כותב בן כספית בטורו שמתפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב". טורו מוקדש בעיקר לניתוח ההשלכות של נאום נתניהו בארה"ב על הזירה הפוליטית הפנים-ישראלית ("הקטע הזה של ביבי מול אובמה עם 'לא לקווי 67' יהיה העוגן, המסמר והנראטיב של קמפיין 2012"), ולאזהרה מפני העתיד לבוא ("צריך להתפלל שנתניהו הוא לא ההוא שקפץ מהקומה המאה וכשחלף ליד הקומה ה-20 ונשאל על-ידי מישהו שעמד ליד החלון מה נשמע, ענה שבינתיים הכל בסדר").

בין לבין משולבים משפטים לולייניים אופייניים, שבוודאי ישעשעו את חובבי הז'אנר, כגון "תפיסת עולמו [של נתניהו] מיוסרת, הוא רואה שחורות, חשדן, בטוח שמעבר לפינה מחכה ערבי גדול עם נבוט, העתיד מבחינתו לוט בערפל, ההפתעות תמיד רעות, ורוד יש רק בשמלה של ברבי, אי-אפשר לבטוח באף אחד, חוץ מעצמנו, או אבינו שבשמים (מי שיבוא קודם)".

"דו-קרב הנאומים בין הנשיא ברק אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו הסתיים בתיקו", טוען אלוף בן בפתח טורו שמתפרסם במוסף "השבוע" של "הארץ". בדומה לכספית, בן כותב כי "נאום הקונגרס של נתניהו סימן את תחילת הקמפיין שלו לקדנציה שלישית".

סיפור תקיעת היתד בטירונות של נתניהו, החותם את טורם של ברנע ושיפר ב"ידיעות אחרונות", פותח את רשימתו הקצרה יחסית של שלמה צזנה במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". המשל על הבחור ההוא שמחווה דעה על מצבו באמצע נפילה חופשית אינו נכלל ברשימתו של צזנה. הכותרת לדיווחו קוראת "סיפור הצלחה בוושינגטון". הכותרת על שער המוסף בומבסטית יותר: "באתי, נאמתי, שיכנעתי". צזנה כותב על נתניהו כי הוא "מאמין שיש לו חושים טובים לרעמי ההיסטוריה" ומוסיף כי ראש הממשלה מאמין כי "הסייסמוגרף הפנימי שלו מאפשר לו לשים את האבן מתחת לעגלה במדרון בזמן".

הכותרות הראשיות

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את כותרותיהם הראשיות להחלטה להעניק, לראשונה בתולדות ישראל, דרגת אלוף לאשה, אורנה ברביבאי, שתמונה לתפקיד ראש אגף כוח אדם.

"מעריב" מקדיש למינוי את כל הכפולה הפותחת של קונטרס החדשות, אך הכותרות הראשית עוסקת ב"ערוץ חשאי" שמתקיים בין נשיא המדינה שמעון פרס ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן. בן כספית מדווח כי "השניים נפגשו לאחרונה בחשאי בלונדון, בעת שהנשיא פרס ביקר בבירה הבריטית לפני מספר שבועות".

ב"הארץ" מוקדשות הכותרת הראשית וכל הכפולה הפותחת ללכידתו של ראטקו מלאדיץ', מפקד הצבא הסרבי-בוסני לשעבר, שמבוקש זה 15 שנה על פשעי מלחמה, עם דגש על טבח כ-8,000 מוסלמים בסרברניצה ב-1995. איתי אנגל מספק ל"הארץ" דיווח נרחב על האיש ומעשיו. "ככתב צעיר שהסתובב משך חודשים בבוסניה בין הסרבים, הקרואטים והמוסלמים, הייתי בהלם מוחלט", כותב אנגל. "כולם ביצעו זוועות. רק שהסרבים היו הכי חזקים".

אנגל מצטט את אחד החיילים של מלאדיץ', שאיתו נפגש אי-אז. "אתה ישראלי, אז אתה היחיד מבין כל העיתונאים הצבועים כאן שיודע מה זה באמת פשיסטים ומה זה מוסלמים. [...] אתם הישראלים התחלתם לעשות עבודה טובה, אבל הפסקתם באמצע. [...] עשיתם עבודה טובה כשכבשתם את השטחים המוסלמיים. הבעיה היא שאתם תקועים עד היום הזה עם אוכלוסייה כבושה, שטחים כבושים וארגוני זכויות אדם נגד הכיבוש. אצלנו זה לא יקרה [...] אצלנו לא תהיה אוכלוסייה כבושה. אנחנו נדאג לזה שהיא פשוט לא תהיה שם".

ההחלטה של "הארץ" להעניק בולטות כה רבה להתפתחות שאינה פנים-ישראלית משתלבת עם יומרתו של העיתון לפנות לאליטה מקומית שרואה בעצמה חלק מקהילה בינלאומית. מעצרו של מלאדיץ' מוזכר בחטף בשער "ישראל היום". בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" אין לו זכר.

שופר ממסדי

שלדון אלדסון, לעומת זאת, מקבל תיבה נאה בשער "מעריב". לצד תצלומו של איל ההון והבעלים של "ישראל היום", נכתב: "אדלסון: אובמה פועל להשמדת מדינת ישראל". בעמ' 4 מדווח צח יוקד על ההתבטאות של אדלסון וכותב בין היתר כי הוא "מפשיל שרוולים לאחר ביקור נתניהו בארה"ב ומתבטא באופן תקיף במיוחד נגד הנשיא אובמה".

יוקד מצטט מתוך שיחה שקיים אדלסון עם כתב העיתון היהודי "ג'ואיש ויק". מי שיעיין בפרסום המקורי יגלה כי בניגוד לנכתב בדיווח ב"מעריב", אדלסון לא הפשיל שרוולים לאחר ביקור נתניהו בארה"ב, אלא לפני. השיחה עם אדלסון, שמגיעה הבוקר לשער "מעריב", פורסמה באתר העיתון האמריקאי ביום שלישי שעבר.

אגב, כתב ה"ג'ואיש ויק", גארי רוזנבלט, כותב בשולי השיחה עם אדלסון כי החינמון "ישראל היום" "נחשב ליומון איכותי, הנמצא ימינה למרכז" וכי אדלסון הכחיש שהשיק את החינמון כדי לתמוך בנתניהו.

קשה להאמין שרבים משתכנעים מהכחשתו של אדלסון באשר למטרת "ישראל היום". מי שבכל זאת מבקש למצוא כאלה, כדאי שיחפש בין דפי החינמון עצמו. במוסף "ישראל שישבת", המצורף הבוקר ל"ישראל היום", מתפרסמת כתבה מאת יעקב לויתם על מכירה פומבית של פריטי נוסטלגיה שתתקיים בשבוע הבא. בין היתר יוצע למכירה גיליון של העיתון "רימון" (מחיר פתיחה 450 דולר).

"היום זה נשמע מופרך", נכתב בכיתוב שלצד תצלום שער גליון "רימון", "אבל בשנים 1956/7 מימן השב"כ הוצאת שבועון מצולם שנועד להתחרות ב'העולם הזה' הפופולרי. 'רימון', בעריכת שלמה טנאי, לא האריך ימים, בעיקר מפני שהקוראים ראו בו שופר ממסדי".

הנה כי כן, בכל זאת משתנים סדרי עולם. השופר הממסדי של ימינו, "ישראל היום", הוא העיתון הפופולרי בישראל.

כשלא יהיו עשירים

הכותרת הראשית בגליונות "גלובס", שחולקו אמש למנויים, הוקדשה לצרות של משפחת עופר, ובראשן ההאשמה כי חברת האחים-עופר קיימה סחר לא חוקי עם איראן.

"האמריקאים: 'משפחת עופר נכשלה בעסקה עם איראן", נכתב בלב שער העיתון. בדיווח בעמ' 6 [סוכנויות הידיעות ויובל יועז] דווח כי משרד החוץ האמריקאי מסר שהאחים עופר "נכשלו בביצוע בדיקת הרקע המתבקשת לפני העסקה, לפיכך חברת האחים עופר אחראית לפעולות של החברה-הבת שלהם". סטלה קורין-ליבר הוסיפה שני טורי דעה ביקורתיים כלפי האחים עופר.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר קובעת כי "המכלית עגנה באיראן כשהיתה בבעלות עופר". אורה קורן ודפנה מאור מדווחות כי הגיע לידיהן דו"ח המתבסס על מאגר נתוני ספנות בינלאומי, ש"ממנו עולה כי המכלית ראפלס פארק, ששמה שונה לאמה, עגנה כמה פעמים בנמלים איראניים – עוד כשהיתה בבעלות משפחת עופר".

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי "גם בישראל בוחנים את האפשרות לנקוט צעדי ענישה נגד משפחת עופר".

פרשת המכלית שנמכרה לאיראן אינה היחידה שמטרידה בימים אלה את בני המשפחה. נושא המימון לשיקום ים המלח תופס את מרכז הראיון שערך יובל אזולאי עם דני חן, מנכ"ל כיל-דשנים. בראיון, המתפרסם ב"גלובס", אומר חן: "בלעדינו הנגב לא היה אותו נגב. בלעדינו דימונה היתה נראית כמו שנראה כפר עזוב. במקום זה, מתייחסים אלינו כמו אל פושעים".

בתיבה נלווית מתייחס חן לגישה הכללית כלפי בעלי הון בישראל. "כנראה יש כאן אופנה כזאת, לא לאהוב את המצליחנים", הוא אומר. ב"גלובס" דווקא אוהבים בדרך כלל מצליחנים. כמה עמודים לפני הראיון עם חן, תחת הלוגו הקבוע "פופוליזם הריכוזיות", מתפרסם ראיון עם פרופ' אפרים צדקה, אחד משני מחבריו של המחקר שהוכן עבור קבוצת אי.די.בי על סוגיית הריכוזיות.

"האם באמת ההון משפיע על השלטון?", שואל צדקה ועונה: "אני לא מאמין בזה. [...] וגם אם נניח שיש בעיה, בואו נטפל בשלטון. אם מישהו עושה משהו לא לגיטימי, נטפל בו, ועובדה שרשויות החוק הראו עד היום שאין להן מורא לטפל בזה. עם זאת, אי-אפשר לעשות שלא יהיו עשירים".

סכנה לצועדים המניפים דגלים

מדור הטיולים של "ישראל היום" מוקדש הבוקר, לרגל יום ירושלים הקרב ובא, לבירת ישראל. תחת הכותרת "סובו ציון והקיפוה" מציע אילן גטניו לקוראי העיתון "לצעוד בשביל החדש החוצה את העיר שחוברה לה יחדיו".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח עקיבא נוביק כי "תהלוכת 'ריקוד דגלים' המסורתית, משיאי חגיגות יום ירושלים, תצא השנה משכונת שיח' ג'ראח שבמזרח העיר – אזור נפיץ ורווי עימותים. אלפי בני הנוער שישתתפו במצעד יצעדו סמוך למוקדי החיכוך וילוו באבטחה כבדה מחשש להפרות סדר מצד התושבים הערבים".

על-פי דיווחו של נוביק, מארגני הצעדה נתקלו השנה בבעיה בקביעת התוואי, וזאת בשל הפעלת הרכבת הקלה ברחוב יפו. נוביק כותב כי "בקשתם לצעוד ברחוב נדחתה, כי כבלי החשמל של הרכבת מהווים סכנה לצועדים המניפים דגלים". לבסוף הוסכם עם המשטרה על מסלול חלופי, שיוצא, כאמור, משכונה שבה התנחלו כמה משפחות יהודיות בלב ציבור פלסטיני גדול.

ענייני תקשורת

צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ערך אתמול שימוע לעיתונאי אורי בלאו. הראל מציין כי פרקליטיו של בלאו, שלקחו חלק בשימוע, מסרו כי הם מקווים שהצליחו לשכנע את היועץ שאין מקום להעמיד את בלאו לדין.

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי פרשן חברת החדשות של ערוץ 2 לענייני ערבים, אהוד יערי, חידש את חוזהו לתקופה של ארבע שנים נוספות.

ניר חסון ויאיר אטינגר מדווחים ב"הארץ" כי הספרייה הלאומית זכתה לאחרונה לתרומה של 20 אלף פשקווילים מיואל קרויס, "השריף הלא רשמי של שכונת מאה-שערים בירושלים", אשר ייסרקו ויועלו לאוסף הדיגיטלי של הספרייה.

חנוך דאום יוצא בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נגד יונית לוי, בשל הערותיה במהלך תרגום נאומו של ראש ממשלת ישראל בקונגרס האמריקאי. "ליונית לוי – שוב, כמשל – מותר לאחוז בדעות שמאלניות רדיקליות", כותב דאום. "מה שאסור לה זה לא לאפשר לראש הממשלה לסיים נאום עליו עמל שבועות רבים. מה שאסור לה זה לשתול כבר במהלך הנאום, בחוסר כבוד משווע, את הביקורת האישית שלה. מדובר בגאווה סרוחה ובלתי נסבלת".

ב"מוספשבת" של "מעריב" חושף קלמן ליבסקינד כי אחד מעיתונאי גל"צ, שעל-פי דיווחה של אמילי גרינצווייג בוואלה, פנו אל שרי הממשלה בניסיון לשכנע אותם להמשיך לאשר לתחנה לשדר חסויות, הוא רזי ברקאי. "הוא מחזיק בתוכנית הדגל של התחנה, ומראיין בפריים-טיים שרים וחברי-כנסת, מה שכאמור לא הפריע לו לנצל את עמדת הכוח שלו ולפנות אליהם בבקשה שיתמכו באישור החסויות למקום העבודה שלו", מציין ליבסקינד.

כתבות על הדחתו של יצחק טוניק מתפקיד מפקד תחנת גלי-צה"ל מתפרסמות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" [שרה ליבוביץ-דר] ועיתון "עכבר העיר" בתל-אביב [יואב בורוביץ' ורוני אפרת].

אריאלה רינגל-הופמן מראיינת עבור "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את מוטי שקלאר, המנכ"ל היוצא של רשות השידור, בעקבות דו"ח מבקר המדינה שכלל פרק על הנעשה ברשות תחת ניהולו. "לכל אחד מהמקרים המפורטים בדו"ח יש לשקלאר הסבר", כותבת רינגל-הופמן. "כן, הוא מודה, החוקים עוקמו, הכללים כופפו. אבל פשוט לא היתה ברירה אחרת".

ב"הארץ" מתפרסם מאמר מאת ואלרי פניושקין, על קשיי העיתונאי החוקר ברוסיה של ולדימיר פוטין.

נח קליגר מדווח ב"ידיעות אחרונות" על מותו של ישראל שלו, לשעבר משנה למנכ"ל העיתון ואחראי למחלקות הפרסום, הנייר והספרים.