והרי החדשות בהגזמה

שני עניינים עומדים היום בראש סדר היום של כל העיתונים: תאונת דרכים קטלנית והרשעתו של הפושע הנאצי ג'ון דמיאניוק, בן 91. "ההורים, הבן והסב נהרגו בתאונה בערבה", נכתב בכותרת השנייה בחשיבותה על שער "הארץ"; "הסבא, ההורים והילד נהרגו", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום"; "ילד, אבא, אמא, סבא", נכתב בכותרת מרכזית על שער "מעריב"; "מחריד", נכתב בכותרת הראשית על שער "ידיעות אחרונות". אכן מחריד, מה יש להגיד. ובכן, די הרבה. כמה אלפי מלים, צילומי קלוז-אפ, בובה מושלכת על הכביש. אתם יודעים.

"ג'ון דמיאניוק נידון ל-5 שנות מאסר בגרמניה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "דמיאניוק הורשע בסיוע לרצח 28,060 יהודים", מדווחת כותרת על שער "ישראל היום". "הרוצח הנאצי", קובעת כותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אשם", קובעת הכותרת הראשית של "מעריב", הכתובה על פס אדום היוצא מאפו של דמיאניוק, המוצג בתמונת פרופיל.

"צדק מאוחר בגרמניה" היא הכותרת המודפסת מעל הראשית על שער "מעריב". "זוכה בישראל, הורשע בגרמניה", נכתב בתחילת כותרת המשנה. "אחרי יותר מ-30 שנה הצדק נעשה", נכתב בתחילת זו של "ידיעות אחרונות". "הצדק נעשה – מאוחר", נכתב בכותרת הנמתחת על פני כפולת העמודים 4–5 של "ישראל היום". האם הצדק נעשה? דמיאניוק נשפט בבית-המשפט המחוזי בארץ למוות בשל היותו "איוואן האיום", וזוכה בעליון מחמת הספק. אם בגרמניה נעשה השבוע משפט, הרי שבישראל נעשה בזמנו משפח, האם אין זה הפירוש של כותרות הטבלואידים?

מדוע בישראל זיכו ובגרמניה הרשיעו? "בית-המשפט במינכן קבע כי על אף שאי-אפשר לקשר אותו ישירות לרצח, נוכחותו כשומר במחנה השמדה הספיקה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". אם כן, חילוקי דעות משפטיים, לא עובדתיים. ואם כן: לפי כותרות הטבלואידים, בבית-המשפט בגרמניה נעשה צדק, בבית-המשפט בישראל לא נעשה צדק. זו מסקנה בעייתית, והיא ראויה לטיפול עמוק יותר מהכלאחר-יד שהיא נזרקת בו לחלל האוויר הטבלואידי.

תום שגב, בטור ב"הארץ" שהוא אחד משני הטורים שהכותרת הראשית מפנה אליהם, עומד על הדברים וכותב: "מאז תום מלחמת העולם השנייה הורשעו בגרמניה לא יותר מ-6,500 פושעים נאצים; רק מעטים מהם הורשעו בשל חלקם ברצח היהודים. רובם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, רבים מהם לא ריצו את עונשם עד תומו. המשפט הגרמני אינו ראוי על כן לשבח על עשיית צדק, בניגוד לבית-המשפט העליון בישראל". זו רק הערה. היא אינה מתקרבת, כמובן, למיצוי העניין.

אבל מה לנו כי נלין על הטבלואידים? הנה עוד מה שכותב שגב: "פסק דינו של של בית-המשפט במינכן מצדיק לכאורה דברים, בעייתיים כשלעצמם, שאמר אהרן ברק, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון, שנים רבות לאחר שהשתתף בזיכויו של דמיאניוק: 'אם לא היה דמיאניוק איוואן האיום, אז היה איוואן הפחות איום. הוא היה שם, הוא השתתף בהשמדה'". וב"ידיעות אחרונות" מצטטים את השופטת בדימוס דליה דורנר (כמדומני, עניין נדיר כשלעצמו), שישבה בהרכב שהרשיע את דמיאניוק בישראל, האומרת: "נעשה צדק ונסגר מעגל".

יהא אשר יהא הסאב-טקסט הביקורתי היום בעיתונים, הביקורת הגלויה מכוונת לא אל ההרשעה, אלא למרות ההרשעה: אל העונש של חמש שנות מאסר, ואל יחס הגרמנים לפושעי המלחמה שלהם. כך, למשל, "ניצולי סוביבור: עונש עלוב" היא הכותרת שניתנה לאחד משני הטקסטים בכפולה הפותחת של "מעריב", המוקדשת לפסק הדין. אלדד בק ב"ידיעות אחרונות" ועפר אדרת ב"הארץ" כותבים על "הצביעות הגרמנית".

ושגב עושה את החישוב: "יש כמובן משהו גרוטסקי בכך שדנים אדם בן 91 כמו ג'ון דמיאניוק למאסר עולם, אך מאסר עולם היה מיטיב להדגיש את ערכה המוסרי והחינוכי של הרשעתו. במקום זאת נידון דמיאניוק לחמש שנות מאסר וזה גרוטסקי עוד יותר, כי חשבון פשוט מעלה שהוא נדון למאסר שעה וחצי ועוד דקה על חלקו ברצח כל אחד מ-28,060 מאסירי סוביבור. העונש שגזר עליו בית-המשפט במינכן מוסיף חוליה לשרשרת ארוכה ומבישה של אי-הענשת פושעי מלחמה בגרמניה".

בכמה מהעיתונים מצטטים את עו"ד יורם שפטל, שהגן על דמיאניוק במשפט בארץ. "מהרגע שנפתח משפטו אף ניצול או עד לא הגיע וזיהה אותו, ולא היתה שום עדות ישירה או עדים שדיברו לגופן של עובדות", הוא אומר ליעל ברנובסקי ב"ישראל היום". "בשורה התחתונה, כך נראה", כותב אדרת ב"הארץ", "היחיד שבפניו ייתן דמיאניוק את הדין הוא בית-דין של מעלה. כנראה בקרוב".

נבכה נשכח

"ה'נכבה' האמיתית", נכתב בכותרת, אחת מחמש על שער "מעריב", לטור של בן-דרור ימיני (הכותרות האחרות: הפסדה של הזמרת דנה אינטרנשיונל בחצי גמר האירוויזיון; תאונת דרכים; דמיאניוק; "חשיפה: מיליארד שקל למיגון ההתנחלויות" [...] "בעקבות הטבח באיתמר"). הטור עצמו מתפרסם ב"מוספשבת" של העיתון, שכותרתו הראשית היא "קיץ חם": "בסוף-השבוע צפויים לצאת לדרך אירועי ה'נכבה' הפלסטינית. זה רק הקדימון למה שיתרחש כאן בספטמבר. בינתיים, צד אחד מתכונן להצגה האמיתית והאחר טומן ראשו בחול", טוענת כותרת המשנה.

"עשרות מיליונים, ובהם יהודים, סבלו מ'נכבה', שכללה נישול, גירוש ופליטות", נכתב בכותרת המשנה לטור של ימיני, שנפרש היום על פני ארבעה עמודים. "רק הפלסטינים נותרו פליטים, משום שזכו להתעללות, לגזענות, לאפליה ולדיכוי מצד המדינות הערביות. להלן סיפורה של ה'נכבה' האמיתית". הטור מסתיים בקביעה כי "אכן, היתה נכבה. אך זו נכבה שרשומה, בעיקרה, על שמו של האפרטהייד הערבי".

"לתקן את העוול" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש לחשיפה של העיתון: "מאז הכיבוש ב-1967, ועד 1994, למחרת החתימה על הסכם אוסלו – ישראל הנהיגה בשטחים מדיניות של גירוש סמוי", באמצעות שלילת תושבותם של רבים מתושבי הגדה הפלסטינים שיצאו לחו"ל. "אין לפרש את השלילה הגורפת של מעמד התושבות מרבבות פלסטינים, והרחקתם בדרך זו ממולדתם, אלא כמדיניות דמוגרפית פסולה, הנוגדת את החוק הבינלאומי", דבר המאמר, הקורא לישראל "להשיב לכולם בהקדם את מעמד התושב ולהתיר להם לשוב לבתיהם ולהתאחד עם משפחותיהם".

ודני – האיש שהמציא את שינקין – דותן, מתראיין יחד עם חברי להקת הקליק לכתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ", לרגל חגיגות 30 שנה לאלבום הבכורה. "אם באריאל מוכנים שאני אופיע, אני בא לשם בשמחה", הוא אומר לליה פן, "כמו שאני אופיע בעזה בכיף. כשאתה עושה משהו לא אמיתי אז אתה אומר, 'אם אני אופיע באריאל אז יגידו ככה וככה', אבל אם אתה עושה משהו אמיתי, אז מה יגידו?".

ובשיר של אדמיאל קוסמן שמתפרסם היום ב"מוסף לתרבות וספרות" של "הארץ" נכתב:

מה שהבורגנים זורקים לרחוב מן החלון
אני לוקח לעצמי. אני חושב שנהייתי,
כאן, בארץ משוגע. הנה, תראה
אני תולה הכל
אצלי מעל הקיר של הסלון,
כמו פוחלצים, אני תולה, אצלי, באלכסון.
אני תולה, אני תולה ולא נרגע, אני תולה
כדי לזכור, את החורבן שלי, לזכור
את האסון.

המלצת קריאה

גם מבין המוספים הכלכליים, האיכותיים יותר בדרך כלל מאלה הכלליים (אם כי, מטבע הדברים, בעלי תחומי עניין מוגבלים יותר), "כלכליסט" הוא המוסף שנותן לקוראיו את האשראי הגבוה ביותר. מן ההתייחסות הרציפה והעקבית למדע וטכנולוגיה (באמת, לא רק לפן הכלכלי שלהם), דרך העיצוב השמח והאינטליגנטי, ועד לקומיקס המצוין של אסף חנוכה – "כלכליסט" מגדיר קורא משכיל, מיודע ולא מאובן.

כתבת השער של המוסף השבוע מעניינת: מחקר חדש "על הקשר בין אופיים של בני-אדם לאורך החיים שלהם", שערך פרופסור אמריקאי לפסיכולוגיה, הווארד פרידמן. "מה שמפתיע כל-כך במחקר של פרידמן", כותב איתי להט, המראיין, "הוא שהוא נוגד את האינטואיציה". לפי המחקר, "המנבא הטוב ביותר לכך שילד יאריך חיים הוא תכונה שפרידמן מכנה 'מצפוניות'". "מדובר במכלול התכונות שמערב התמדה, זהירות, עבודה קשה, מוסר גבוה ומעורבות גבוהה בקהילה", אומר פרידמן ללהט. "אם בגיל 10 או 11 הילד שלך מפגין סימנים שהוא מאורגן ושקול, אולי טיפה יתר על המידה, כמעט אובססיבי בדברים מסוימים, ולא כל-כך חופשי ונטול דאגות, אז יש לך סיבה לשמוח, הילד שלך כנראה יאריך ימים".

סיפורו של מסד הנתונים הענק ששימש מושא המחקר של פרידמן מוסיף פיתול מרתק לעלילה: הנתונים המפורטים על פרטי חייהם של כ-1,500 ילדים מחוננים מקליפורניה נאספו על-ידי פרופסור אמריקאי אחר לפסיכולוגיה, לואיס טרמן, שהקדיש את חייו במטרה להדגים את "הקשר בין אינטליגנציה להצלחה בחיים" ו"הזיקה בין מצוינות לפוטנציאל בפועל". המחקר נכשל. הילדים שטרמן כינה "האליטה הבאה של המדינה" לא הגיעו להישגים יוצאי דופן. "מצאנו שאין התאמה בין אינטלקט להישגים בחיים", היתה המסקנה.

הכתבה מביאה גם מסקנות מעניינות של המחקר הנוגעות להבדלים בין גברים לנשים, להשפעה של אושר על תוחלת החיים ועוד כהנה וכהנה. לא כל המסקנות משכנעות, וממילא, כמו בכל מחקר מדעי אמיתי, גם המחקר של פרידמן נכון בעירבון מוגבל (כבר קבוצת המדגם עצמה, למרות גודלה, מוגבלת למדי ומורכבת רק מאמריקאים לבנים מקליפורניה בעלי אינטליגנציה גבוהה), אולם התובנות שהכתבה רצופה בהן מרחיבות אופקים ומחשבה. הפלא הוא, שכתבות כאלו אינן נדירות במוסף הזה.

היסטוריה, לא היסטריה

גם המוסף השבועי של "מעריב" מגיש היום כתבה העוסקת בתחום שכמו ענייני מדע, אינו נפוץ כל-כך בעיתונים אצלנו. הכתבה של שרה ליבוביץ-דר עוסקת אמנם בנושא הנפוץ של טרור, תאונות ושכול, אולם היא חלק מסדרה ("תיקים באפלה – פרשיות גדולות שנעלמו מהרדאר") שיש לה מוטיבציה עיתונאית לא שכיחה: היא מתבוננת הרחק (יחסית) לאחור במקום ישר מתחת ומסביב לאף, לא לרגל חג ומועד, אלא כדבר שבשגרה; והיא נטולת קליימקס, מאחר שהתיקים נותרים באפלתם.

ליבוביץ-דר חוזרת אל התרסקות מטוס סיביריאן-איירלינס באוקראינה כתוצאה מפגיעת טיל. כל יושבי המטוס נהרגו, ובהם 51 ישראלים, כמעט כולם עולים חדשים מרוסיה שהיו בדרכם לסיביר. האם הטיל נורה בשוגג במסגרת תרגול של הצבא האוקראיני, האם נורה במזיד, ואולי בכלל נורה על-ידי גורם אחר? ב"סופשבוע" חוזרים אל קרובי ההרוגים ואל הגורמים הרשמיים שטיפלו בפרשה. תשובה חד-משמעית אין, כנראה גם לא תהיה. מה שיש כאן הוא שירות עיתונאי לזיכרון הקולקטיבי שלנו, שאופיה של התקשורת העכשווית (ובכלל) קורע אותו בדרך כלל לפיסות קטנות של מיד.

ואם כבר מוספים, לא מה שחשבתם: ב"סופשבוע" של "מעריב" כתבת השער היא ראיון עם עמיר פרץ. ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תמונת השער היא של צעיר יהודי רעול פנים אוחז אבנים בשתי ידיו, וכתבת השער מוכתרת בכותרת "הנוקמים" – "אחרי אירועי הדמים באיתמר ובקבר יוסף, צעירי הפלג הקיצוני תג-מחיר משרטטים את תוכנית יום הדין לרגע שאחרי ההכרזה על מדינה פלסטינית". תמונת השער (המכוערת) של המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" היא של אצטדיון כדורגל, וכתבת השער עוסקת בשאלה "איך הפכה קבוצה ספרדית לאהודה ביותר בישראל". תמונת השער של מוסף "הארץ" היא של צעירה בשמלה חושפנית: "יש דברים משובחים שהאמריקאים מבינים והישראלים עדיין לא. אלונה טל למשל".

ראיון ראשון

ובמוספי הבידור (והתרבות) מסתתרת היום פנינה: יהודה נוריאל מראיין את יוסף אל-דרור במדור הספרות של המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "איך זה קרה שאחד הכותבים המבריקים שמסתובבים כאן, האיש שמאחורי 'החמישייה הקאמרית', 'השער האחורי' ועוד שורה של מחזות ותרגומים, נשאר מחוץ לרדאר מאז סוף שנות ה-90?", שואלת כותרת המשנה. בניגוד מוחלט לסופרלטיבים של כותרות משנה בעיתון באשר הן כותרות משנה בעיתון, אלו כאן מדויקות. מה שעוד יותר נדיר הוא, שנדמה שגם התואר "ראיון ראשון" שעל שער המוסף אינו לגמרי מופרך. אני לא מצליח להיזכר בראיון אחר עם אל-דרור בעשור האחרון.

כמובן שיש סיבה: אל-דרור מעוניין לפרסם את קובץ כל כתביו שיוצא כעת לאור. זה לא מוריד כלום מערך הראיון: "אז הרגשתי שיש שקר", אומר אל-דרור, "היום אין שקר".

ענייני תקשורת

"הווידיאו-פפרצי הרג את הכיף שעוד היה בצילומים רכילותיים של סלבז. הוא חשף סוד שמור: לראות את אושרי כהן לוגם הפוך חלש זה לא כזה מעניין", נכתב בכותרת המשנה לטור של ירון טן-ברינק בכפולה הפותחת של "7 לילות".

"'דיילי ביסט': פייסבוק מימנה את מסע ההכפשות נגד גוגל", מדווחת כותרת בעמ' 28 של "דה מרקר".