יום העצמאות 2011, כותרת ראשית

"בראש מורכן" היא הכותרת הראשית, באותיות אדומות, על שער "ידיעות אחרונות": "ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים" (פרס: "לא חיפשנו מלחמות. הן נכפו עלינו"). מתחת לה, כותרת קטנה יותר, "בראש מורם" ("הערב ב-8: ישראל חוגגת את יום העצמאות ה-63"). בתצלום המרכזי: חיילת "מסוללת כיפת-ברזל" עומדת דום לזכר הנופלים. במעלה שער "מעריב", על גבי תצלום של "חיילי צה"ל בכותל המערבי, אמש", הכותרת "בראש מורכן". מתחת לה, הכותרת הראשית: "הגבורה והכאב". הצילום המרכזי: ילדות גן מאשקלון מנופפות בדגלי הלאום (האחת שחורת עור, השנייה ענודה תג שם: "דשה"). על השמים, כותרת: "בת 63".

על שער "הארץ": התצלום הגדול ביותר הוא זה המלווה את מודעת הפרסומת של עיריית תל-אביב לטקס הכתרת יקירי תל-אביב–יפו. "דיווח: החמאס הסכים למתווה עסקת שליט" היא הכותרת הראשית, לצדה תצלום בגודל קטן שהיה נהוג פעם ב"הארץ" (וקודם לכן גם בעיתונים האחרים), ובו נראית אבוקת אש טקסית ומאחוריה פרופילו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עטוי חליפה וכיפה שחורות, "נואם בגבעת התחמושת".

זהו המופע היחיד של ראש הממשלה על שערי העיתונים היום. על שער "ישראל היום" שני תצלומים: חיילת נאה מצדיעה לקבר על רקע הר-הבית, ילד חבוש כיפה(?) מניף דגל גדול על רקע שדה ירוק. דגל גדול הרבה יותר מתנוסס על מודעה לבית-השקעות בתחתית עמוד השער.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "בכאב ובגאווה". "ישראל היום" מבטיח בפתח העיתון בכל יום "לזכור שאנחנו ישראלים", אבל עורכו הראשי הוכיח כבר כי הוא גם לא שוכח שאנחנו יהודים. הנה, לכן, לכבוד יום העצמאות, ציטוט מהרב קוק, מי שלא היה צריך לזכור מי הוא משום שמעולם לא שכח: "הגאווה היא בעצמה עונש נורא" (ובפשטות כתב: "הגאווה היא הטיפשות היותר פראית". ועוד כתב: "האוהב את ארץ ישראל באמת יזכה לשנוא את הגאווה").

יום העצמאות – איפה היינו ומה עשינו

"7,746,000 תושבים בישראל", נכתב במיקום בולט במרכז שער "ישראל היום". שאר העיתונים מוותרים על המפקד הזה, שפעם היה רכיב חובה בשערי העיתונים. ב"מעריב" מסתפקים במניין חללי מערכות ישראל (22,867) וקורבנות הטרור (2,443). ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" לא מדברים במספרים. אין לחפש בעובדה הזו משמעויות עמוקות מדי, ובכל זאת, היא מעידה על התבגרות.

ב"מעריב" וב"ישראל היום" לא מונעים מהקוראים זווית חדשותית של המאבק על היכללות בזיכרון המספרי: זו של קרובי הכבאים שנספו בשריפה בכרמל. לא פחות מכפולת עמודים מוקדשת ב"מעריב" לעניינים שונים סביב הסיפור הזה, שמעל הסיקור שלו ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מרחפת תמיד רוח רעה של התחרות המסחרית מול "ישראל היום" וחביבו, ראש הממשלה נתניהו. זה האחרון היה ודאי מרוצה מהידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום": "ועדת השרים תסדיר את נושא הנצחת הכבאים".

"לפי רשת אל-גז'ירה, המתווה החדש גובש על-ידי ראשי המודיעין המצרי. שליחו המיוחד של ראש הממשלה ייצא בקרוב לקהיר. נתניהו: אנחנו פועלים להשבת שליט בדרכים סמויות מהעין", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "הארץ", העיתון היחיד שמגיש היום לקוראיו חדשות על השער. מתחת לדיווח, הפניות לשני מאמרים: האחד של עקיבא אלדר, החוגג את ההכרזה הצפויה על מדינה פלסטינית, והשני מאמר המערכת תחת הכותרת "מדינה בורחת מבשורה". מדובר, כפי שניתן להבין מלשונו המעורפלת של המאמר, באותה הבשורה.

"ביום הזיכרון הזה, בפעם הראשונה ללא מדים, אהיה בלבי ובנפשי עם האמהות של רעי ושל פקודי שאינם", כותב גבי אשכנזי, רמטכ"ל לשעבר, בפתח תמצית טור המודפס על שער "ידיעות אחרונות". לצדו, טור (מסורתי?) של סימה קדמון. "באיזה עוד מקום בעולם תרשו לעצמכם להיות אתם?", היא שואלת (בגאווה). ואני שואל, למה שלא תמצאו מישהו שיכתוב טור שבו ישאל מדוע לא תתאמצו להיות קצת יותר ממי שאתם?

מ, מו, מוס, מוסף יום העצמאות

"גיליון מוגדל, כולל 7 מוספים, 'הארץ' מברך את קוראיו בברכת יום עצמאות שמח" (אולי די עם המוגדל הזה? למה לא למצוא מלה משמחת יותר?). "גליון עצמאות, 4 מוספים חגיגיים, חג שמח" ("מעריב"). "6 מוספים. מגזין עצמאות, מוסף חג וממון (בתוך הלוח), מסלול, עיצוב וספורט" ("ידיעות אחרונות"). "היום – מוסף ענק ליום העצמאות" ("ישראל היום").

מי במוספים? "ישראל היום": עיתון אחד, מוסף אחד, נשיא אחד שהוא גם "הישראלי מס' 1" (וגם כיכב על שער המוסף הראשון של "ישראל היום", שיצא לא מזמן). חמי שלו וזיו קורן מראיינים ומצלמים לכתבת השער של המוסף את שמעון פרס (משרטטים "פורטרט של הישראלי מס' 1"). האם הסופרלטיב "הישראלי מס' 1" נכון? האם הוא מתאים ליום ששמו "יום העצמאות"? מה זה משנה, הוא מחוויר לעומת היומרה העצומה בכותרת המשנה: "הנשיא שמעון פרס מזווית אחרת". מצד שני, גדולי הציירים לא התביישו לצייר שוב ושוב ושוב ושוב אותם פירות באותה הקערה. מצד שלישי, גדולי הציירים (ומצד רביעי: פירות בקערה).

הכפולה הפותחת מופקרת כולה בידי גורי אלפי-אהרון. הטקסט ("63 סיבות טובות להיות ישראל") מתכוון להיות היתולי, או מבודח, לכן אני מניח שמדובר בבדרן מהטלוויזיה בעל אותו שם. הנה כמה, מהקצרים: "כי הציפור הלאומית שלנו היא דוכיפת. נכון, לאמריקאים יש נשר, אבל הוא קירח ונכחד"; "בגלל הכינרת. איפה עוד בעולם היה אפשר לצלם את 'אבא גנוב'"; "כי רק אצלנו מאכילים יונים ועושים על האש באותו מקום"; "בגלל שלום חנוך, מאיר אריאל ואריק איינשטיין"; "כי רוב עונות השנה הן קיץ". אם מישהו ירצה פעם לעשות מחקר וללכוד את רוחו של "ישראל היום", הכפולה הזו תהיה מקום טוב להתחיל ממנו.

עוד במוסף: החיים הטובים של עובדי גוגל; החיים הטובים של חיילי צה"ל על "ספינת טילים מדגם סער 5"; אשה שאיבדה את אמה בפיגוע ובעלה הקצין העניקו בית לחייל של הבעל שמשפחתו נרצחה על-ידי מחבלים ("מיוחד"); הכור הגרעיני שורק ("'פוקושימה? אני ישן בשקט', אומר המדען הראשי"); ראיון עם ארז טל ("את ניו-יורק, למשל, אני לא סובל"); רן רזניק על קשר מכתבים בין משפחה יהודית דתית שאיברי בנה המת נתרמו לילדה של משפחה ערבית; ראיון עם עומרי כספי ("קרו הרבה דברים"); ריאליטי ("שבוע בלי סלולרי ואינטרנט"); פרויקט ("המקום שלי"). דן מרגלית אוהב עץ זית בירושלים, עמוס רגב את עכו ("וכשניחוח אלפי שנות היסטוריה באפך, אתה יכול לשים פעמיך לאחת ממסעדות הדגים הטובות שם"); ראיון עם דוגמנית; בישול; שעשועונים.

גם ב"מעריב" – תחזיקו חזק – שמעון פרס מעניק ראיון חג. ו – אתם יושבים, כן? – מדובר בשיחה אישית (אבל תהיה גם פוליטיקה!). הגיחוך אינו על "מעריב", אלא על "ישראל היום", שכן ב"מעריב" הראיון הטקסי נדחק למקום הראוי לו (ויש מקום לטקסים, וחשוב שיהיה), בתחתית השער, וכתבת השער מנסה לעניין ולחדש ("להיות עיתון").

בן כספית מראיין את תא"ל במיל' עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין, שמיר, רבין ופרס. הציטוט שנבחר מהראיון עם נבו לכותרת המשנה על השער: "שרון התיש את בגין בכוונה. היה מעיר אותו בלילה, כמעט כל לילה, באופן שיטתי. מדווח לו על כל הרוג. בגין היה בא למשרד בעיניים עצומות... בשלב מסוים הוא פשוט נסע הביתה ולא יצא יותר. הוא הסתגר שם בבית, ואנחנו המשכנו כרגיל. והציבור לא ידע בעצם על מצבו של ראש ממשלת ישראל. לדעתי, היה צריך להעמיד את מרידור, קדישאי ואותי לדין".

בכותרת המשנה לראיון איתו, בכפולה הפותחת של המוסף, מוגדר פרס, בדיוק נפלא, גם אם לאו דווקא מודע, כמי ש"הפך מלוזר וחתרן ללב לבו של הקונסנזוס הישראלי, לסלבריטי מרוכך שעדיין חולם על השלום". ונבו אומר לכספית: "עבדתי שנתיים עם פרס. זה היה כמו לשבת במכונית, להניע, ללחוץ פול גז, אבל לשכוח לשלב להילוך. על ריק. הוא היה איש חזון, שהיה מקסים את כל שומעיו, אבל בסוף התוצאות לא היו משהו". הנושא הבולט בין נושאי שאר הכתבות במוסף: סיפורים מההיסטוריה של קוממיות ישראל בארצו.

מוספים מיוחדים ("מעריב"): טיולים, "מעריב" וקק"ל. בפתח: דבר היו"ר ("קק"ל חרטה על דגלה"); מוזיקה, "מעריב" עם "כוכב נולד" ורשת ג': "האלבומים הכי אהובים". האלבום המזרחי הראשון: מופיע רק במקום 14. רוב מוחץ לרוק אשכנזי. כיצד "עשרות אלפי מצביעים" בישראל 2011 בחרו כך (בחירות "איכותיות", לא משקפות)? אולי כי "חבר השופטים" קיבל משקל של 40% מהתוצאות? "בתחילת הדרך שלנו לא קיבלו אותנו", אומר שלמה בר מהברירה-הטבעית בראיון קצר בגיליון, "הפגינו כלפינו התנשאות".

גם ב"ידיעות אחרונות" יש פרס (מישהו צריך לחפות על שתיקתו הנחרצת של נתניהו, לא?), אבל הוא לא מקבל פרס אלא את סמדר שיר (אישי או לא אישי?) ודחיקה להפניה משנית בשולי אחד משני המוספים המרכזיים (ל"ידיעות אחרונות" יש שניים: "מוסף חג" ומוסף "עצמאות". בשנה הבאה אולי יתווסף גם מוסף "שמח" ובשנים הבאות אפשר יהיה להדפיס גם את המוספים "גבר", "הבירה", "נשפכה", "בצידנית"). את השער תופסות הסלבריטאית יעל בר-זהר ("עצמאות") ונשים שאיבדו את בני זוגן כשהיו בהריון ("חג"), עם הכותרות "זוהרת" ו"בעצב תלדי" בהתאמה.

עוד במוספים: נחום ברנע מדווח על סצינת המטיילים הישראלים בניו-דלהי שבהודו, שמעון מזרחי (מכבי תל-אביב) מתראיין רגע לפני קבלת פרס ישראל, קומיקס של דניאלה לונדון-דקל, אורי משגב על השפה העברית, קצת חיילות, אסף אמדורסקי מראיין את החבר של אבא, הבת של ריטה, הגששים, יצחק נבון וז'אן פול גוטייה. בסוף המוסף יוגש אייס-קפה ויוצג הסרט "גבעת חלפון אינה עונה". מה רע?

ויש עוד מוספים: מוסף "מסלול" הקבוע של יום שני ("שישה אנשים בוחרים את המקום הכי יפה בארץ" – שאנן סטריט הירושלמי, מלהקת הדג-נחש, בוחר את העיר העתיקה בעכו. תנו לו טור ב"ישראל היום"). מוסף "מעוצב בישראל" ("בשיתוף קהילת המעצבים הישראלית"; "לרגל שבוע העיצוב הישראלי בחולון"). כותרת המוסף היא "עיצוב להמונים" (מוסף כחול-לבן").

מוסף יום העצמאות של "הארץ" (אגב, ניפנפתי ודיפדפתי, אבל לא הצלחתי למצוא שבעה מוספים מצורפים לעיתון, מקסימום חמישה בספירה הכי ליברלית) בוחר בנושא משונה מעט: "איך נראים חייהם של שישה בעלי מקצועות זהים בחמש מדינות ברחבי תבל. איפה הרופאים הכי מאושרים, היכן הכי מסוכן לסחור במניות ובאיזו מדינה רקדניות מצליחות לסגור את החודש". "הגיליון שלפניכם נטל על עצמו משימה יומרנית מבחינת היקף ההפקה, ועם זאת חפה מיומרות". התוצאה, אכן, אינה יומרנית וגם אינה משעממת כמו שהיא נשמעת.

מוסף יום העצמאות של "הארץ" (יש עוד אחד) בז להצהרות יומרניות על אודות העדר יומרות, ונעטף בתכריך תפור מפרוות יומרה בחוט של יומרנות ועם כפתורי זהב עתיקים (ויומרניים): "אלה הטקסטים אשר כוננו את מדינת ישראל ואת התרבות הישראלית: מהכרזת העצמאות, דרך נאומים שנשאו משה דיין ומנחם בגין ועד למניפסטים האמנותיים והתכנוניים. האם הם תקפים, האם יכלו להיכתב גם היום. מלות מפתח. גיליון מיוחד". אגב, על שני המוספים חתום אותו עורך, מייקי דגן. עצה מקורא: לך על היומרה.

ובקיצור: ארי שביט כותב בשער על מגילת העצמאות (ומפגין חוסר מודעות עצמית מוחלט כשהוא כותב "הטקסט אינו מופלא. אפשר היה לערוך אותו"); יו"ר הכנסת רובי ריבלין ויוסי שריד כותבים עליה בעמודים הפנימיים; אניטה שפירא על "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי; גבי בונוויט ("פסיכואנליטיקאי") על "נאומו המפורסם של דויד גרוסמן אחרי מלחמת לבנון השנייה"; גדעון לוי על נאום הצ'חצ'חים של בגין; דינה פורת על חוק יד-ושם; עמרי הרצוג על דוד פרישמן ("רק אל יהיו לנו משוררים ומבקרים רבים כל-כך!"); דרור בורשטיין על עמוס עוז; ועוד ועוד טקסטים, כמה מהם בהחלט מעניינים. ואלוף בן על נאום משה דיין על קבר רועי רוטברג: "רק דבר אחד השתנה: בעידן ההפרטה, הקיבוץ השיתופי פשט את הרגל, ויש מי שמתפרנס מהספדים".

כלכלת עצמאות

"דה-מרקר" מנסה היום להרחיק בכוח את הקוראים עם שער מהמכוערים שהודפסו בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות. הגיליון ("יום העצמאות") מוקדש, כפי שנכתב בהיחבא על השער, ל"ישראל 2011, כך אנחנו מבלים". אולי הבחירה ב"שבח הנורמליות" בגרסתו הרדודה ביותר כהומאז' המתאים לגליון יום העצמאות יצרה אצל העורכים כיב באונה האסתטית.

ואם כבר, "איך אנחנו מבלים?": "יוצאים לבלות לפחות פעמיים-שלוש בשבוע; מוציאים בכל פעם כ-120 שקל; הכי אוהבים ללכת למסעדות – בעיקר בשביל לאכול בשר; נוסעים לחופשה פעמיים בשנה. בארץ – לאילת, בחו"ל – לאירופה. התל-אביבים מבלים יותר מכולם, אבל מסתבר שגם החיפאים יודעים לחיות טוב. ובשבתות כולם אוהבים להיות בבית". חבר'ה, סתם עשיתם סקר. הייתם מזמינים כפולה סאטירית מגורי אלפי. יותר זול, אותן קלישאות.

עוד במוסף: פרויקט מיוחד – חמישה אנשי "דה-מרקר" יוצאים לבלות בברים ו"לבדוק איך אנחנו נראים מבעד לתחתית כוס הוויסקי". עורך "דה-מרקר" סמי פרץ יוצא לבלות ב"פאב רוסי באשדוד", נעצר ביציאה על-ידי ניידת משטרה ויוצא נקי בבדיקת נשיפה לגילוי אלכוהול. ואני שואל אתכם, זו עיתונות זו?

מוסף "עסקים" של "מעריב" מקדיש את גליון יום העצמאות לנשות עסקים ("ליגה משלהן" היא הכותרת המפתיעה), ואילו המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נכתב על-ידי אנשי עסקים "במסורת יום העצמאות". מעתה אמור: שבכל ימות השנה היחצנים והדוברים של אנשי העסקים בוחשים בעיתונים מאחורי הקלעים, וביום העצמאות נותנים להם את המפתחות לדלת הקדמית. איך נכתב בכותרת המשנה לראשית על מוסף "כלכליסט"? "רק בישראל: לא משנה כמה מיליונים יש להם בבנק, אנשי העסקים המקומיים עובדים קשה כדי לשכנע אותנו שהם עממיים בדיוק כמונו". הנה כתבה שאשמור בשבילה את המוסף למחר, שיהיה מה לקרוא ליד הבשר.

מכבים היינו, מכבים

"קרובים, רחוקים", כותרת מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות". בעיגול קטן בתחתית העמוד מודפס תצלום של שחקני הקבוצה היוונית, לבושים ירוק, חוגגים את הניצחון על מכבי תל-אביב ביורוליג. את רוב השער תופסות מסגרות צהובות-כחולות, כצבעה של הקבוצה, המקיפות תצלומים של יו"ר הקבוצה והמאמן כשעיניהם עצומות, ושל שלושה שחקנים בפרצוף אבל. ברצועה שחורה בתחתית השער, על רקע שחור, נכתב: "ספורטאים ולוחמים"; "היתה להם קריירה ספורטיבית, אבל הם מצאו את מותם בהגנה על מדינת ישראל. מיוחד ליום הזיכרון".

"תודה למכבי, אבל פנתינייקוס היתה טובה יותר – והיוונים לקחו את הגביע", דבר כותרת ברצועה בתחתית שער "ישראל היום". "היא רצתה, האמינה והתפללה", נפתחת כותרת המשנה לראשית על שער ספורט "הארץ". "כל-כך קרוב", נאנחת כותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "היו"ר המיתולוגי שמעון מזרחי יכול להתנחם בפרס ישראל שיקבל מחר", נכתב על שער "מעריב" ("שמעון, תתעודד"). "מכבי תל-אביב הפסידה בגמר, השחקנים מיהרו לדקת דומייה בחדר ההלבשה", נכתב בכותרת בשער "הארץ".

ציטוט אחד

"חיידקים אוהבים דלק סילוני. בשבילם זה כמו שוקולד" (יהושע קנטי, מי שעמד בראש ועדה לבחינת זיהום בדלק הסילוני של ישראל ב-2005, שער "כלכליסט"). יום זיכרון עצוב, יום עצמאות שמח.