לפי הספר
הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר עוסקות במצב המתוח באזור הדרום. על אף הנושא המאחד, יוצאת דופן היא הכותרת של "מעריב". "בשם מיליון ישראלים", נכתב בגופן גדול לרוחב שער העיתון. "מיוחד ל'מעריב'", מודגש מעל, "ראשי כל היישובים החיים תחת אש כותבים על המצוקה והתקווה".
חלק נכבד ביותר מהשער מוקדש לתצלומים ולציטוטים נבחרים מפי 14 ראשי יישובים הנוטלים חלק במיזם. גם כל הכפולה הפותחת בגליון יום שישי של "מעריב" מוקדשת למה שמכונה "פרויקט מיוחד" (מספר ראשי היישובים המשתתפים עולה בה מ-14 ל-16. הסכימו להשתתף במיזם ולא הצליחו להשתחל לשער: ראשי המועצות האזוריות מרחבים ולכיש). למען הדיוק, לא כל הכפולה הפותחת מוקדשת לדבריהם של ראשי היישובים. על פני חלק ממנה מודפסות מודעות, ובתחתית עמ' 2 מופיעה תיבת הקרדיטים של "מעריב", שלראשונה כוללת את שמו של העורך החדש: ניר חפץ.
גליון "מעריב" של הבוקר הוא הראשון שעליו חתום חפץ כעורך. בשל אילוצי גרפיקה, או כדי לקבל בכבוד הראוי את העורך החדש, נדדה תיבת הקרדיטים מהפינה הימנית של עמ' 2 בקונטרס החדשות של יום שישי אל הפינה השמאלית שלו, הבולטת מעט יותר לעין המדפדף.
"מינויו של חפץ, איש פרינט ותיק, מסמנת יחד עם המינויים האחרים [רון ירון ב"ידיעות אחרונות" ואלוף בן ב"הארץ"] את החלחול לתובנתה של עיתונות הדפוס הישראלית כי למלה השחורה על הנייר עדיין יש מקום, והוא שונה מזה של המלה האלקטרונית", כתב לי-אור אברבך במדורו הקבוע "מחשבות על המדיה", שמופיע מדי יום חמישי בגליון "גלובס". "העיתונים המודפסים בישראל", מעריך אברבך, "מבקשים לחזור אל התחקירים, אל הדעות המעמיקות, אל המלל הארוך והמנתח. במקביל הם זונחים את הגישה שרווחה בעיקר בראשיתה של המאה, של עיתונות 'אינטרנטית', קלילה ומיידית".
"[...] העיתונות הישראלית באובדן העצות שלה פנתה במשך השנים האחרונות אל הכשרונות המדהימים והחדים שצמחו כאן, ושכחה את אלה שבחרו להתקדם על-פי הספר. לעשות תפקיד אחר תפקיד לאורך שנים, לספוג את מהלומות הדרך והנצחונות הקטנים ולגבש ניסיון. נדמה שהעיתונים חזרו לידי אלה שמשלח ידם הוא 'עיתונאי' במובן הקלאסי של המלה. אלה שמכירים את השטח, שיודעים תחקיר מהו. בני דור הביניים, שרק לפני רגע היה קל מאוד לפטר ולדלג עליהם, מקבלים את יוקרתם בחזרה".
חפץ, שבתפקידיו האחרונים שימש דובר של ראש ממשלה ויועצו של בעל הון, כעיתונאי במובן הקלאסי של המלה? חפץ, שחיסל את מסורת התחקירים המפוארת של המוסף "7 ימים" והעצים את הסנסציוניות במוסף הספורט בעיתון, כעיתונאי שאמור להשיב את "מעריב" למסורת של תחקירים, דעות מעמיקות, ומלל ארוך ומנתח? זו תחזית אופטימית, בלשון המעטה.
בינתיים הגיליון הראשון של "מעריב" תחת חפץ שומר על סגנון גרפי מאופק. בשער העיתון בולט הרקע הלבן, ורק עבור הביטוי "מיוחד ל'מעריב'" הוציאו הגרפיקאים גופן צבוע אדום. גם עמודי החדשות מעוצבים באיפוק שמאפיין את "מעריב" מאז נרכש בידי נוחי דנקנר. התוכן, לעומת זאת, מועט יחסית ומוגש בסדר עדיפויות צהבהב.
על פני רוב השער ובכל הכפולה הפותחת, כאמור, אין מידע חדשותי, אלא "פרויקט מיוחד". בהמשך העיתון מתפרסמות שלוש ידיעות על המתרחש באזור הגבול הדרומי ובמצרים. הן מנוסחות בקיצור ותופסות יחדיו חצי עמוד בלבד. התוכן החדשותי היחיד של כפולת העמודים השלישית הוא ידיעה מאת עמיחי אתאלי תחת הכותרת "החתונה חייבת להימשך". הנה כותרת המשנה: "ספיר ויעקב ראו בעיניים כלות כיצד עם כל טיל שנופל, הולכת רשימת הביטולים לחתונה שלהם וגדלה. מי שהציל את המצב הם 'צוות המשמחים' – קומנדו הרקדנים של צעירי האיחוד-הלאומי, שבשירים וריקודים מילאו את החלל שהותירו האורחים". אחרי הידיעה המרגשת על "צוות המשמחים", דיווחים על הסכם הרופאים, גלעד שליט (ביום ראשון ימלאו לו 25 בעודו בשבי חמאס), מרגול (הודלפו "הקלטות מפלילות" של הזמרת), אברג'יל (העבריין שב לישראל בעקבות עסקת טיעון), סטיב ג'ובס (פרש) והמחאה החברתית (עוד עצרות מתוכננות).
סדר העדיפויות יכול להיות צהוב עוד יותר, כמובן. בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר הכפולה הפותחת מוקדשת לגלעד שליט ומרגלית צנעני, עמ' 4 עוסק בילדה בת ארבע שגורשה ממדינת ישראל, ורק בעמ' 5 חדל העיתון לדווח על "סיפורים אנושיים" ומספק ידיעות קצרות על החזית הדרומית וההסכם שעליו חתמו הרופאים. בראש עמ' 6 הכותרת "סקס, צעצועים וקונדוליסה רייס". העיתון מדווח על הנעשה בלוב תחת הכיתוב "ארמון החשק של קדאפי" – "סרטי פורנו הומוסקסואליים, דובוני פרווה ואלבומים עם תמונות של הפוליטיקאית הנערצת על קדאפי. המורדים הלובים פשטו אתמול על ארמונו של הרודן המודח, בזזו אותו – והבהירו שאין לו לאן לחזור".
ב"הארץ", לעומת זאת, עוסקת הכפולה הפותחת במצב בדרום המדינה ובמצרים, הכפולה השנייה בהסכם הרופאים ובמברקים דיפלומטיים שנחשפו על-ידי האתר ויקיליקס, ועמ' 6 מוקדש למחאה החברתית. על מרגול ואברג'יל אפשר לקרוא בעמ' 14. גם יום הולדתו של גלעד שליט זוכה לידיעה, אך יש בעיתון דיווחים על קברי אחים ומאות הרוגים בסודאן, אפליה נגד אתיופים בישראל, ומחדל משטרתי בפרשת הרצח במועדון הבר-נוער.
משחקים פוקר
אתמול דיווחה עמירה הס בעמודי החדשות של "הארץ" כי בעזה לא הוקמו סוכות אבלים למבצעי הפיגוע בשבוע שעבר על גבול מצרים-ישראל. "העדרן של סוכות אבלים מחזק את התחושה הכללית ברצועה שמבצעי הפיגוע לא יצאו מהרצועה, בניגוד לטענת גורמי הביטחון הישראליים", כתבה. "ברצועה גם יש נטייה שלא להאמין שמאחורי תכנון הפיגוע עומדים אנשי ועדות ההתנגדות העממית והזרוע הצבאית שלהם (גדודי נאסר סלאח א-דין). חיזוק לכך נמצא בדיווחו של העיתון המצרי 'אל-מסרי אל-יום' ביום שני, שמנגנוני הביטחון המצריים זיהו שלושה מהמתכננים (כלומר, שהם מצרים). דובר ועדות ההתנגדות הודיע מיד כי ארגונו 'מברך' על הפיגוע, אך לא הוא שתיכנן אותו".
"הפיגוע, בניגוד לשלל הרמזים והשמועות באינטרנט, יצא מרצועת עזה", כותב הבוקר אבי יששכרוף במוסף "השבוע" של "הארץ". לפי יששכרוף, הפיגוע "נהגה ותוכנן על-ידי ועדות ההתנגדות העממית – ארגון של פורשי פת"ח שרקם קשרים ענפים עם החמאס ועם קבוצות של ג'יהאד עולמי שהתמקמו בסיני. [...] אולם האי-ודאות סביב זהות המחבלים המבצעים הולידה הרים של תיאוריות קונספירציה. הגדיל לעשות האתר 'תיקון עולם' של ריצ'רד סילברסטיין, שבעקבות זיהוי גופותיהם של שלושה מהמחבלים כאזרחים מצרים רמז למסקנה שישראל תקפה את רצועת עזה ללא סיבה, וכי היתה זו קונספירציה של בנימין נתניהו וברק, שביקשו להסיט את האש ממצרים. [...] השאלה שנותרה פתוחה נוגעת לקשר שבין ועדות ההתנגדות העממית לבין החמאס".
"למרבה הפליאה של המומחים בישראל", כותב אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "בחמאס באמת הופתעו מהפיגוע בכביש 12". בהמשך רשימתו כותב פישמן על "מלחמת מוחות" שמתנהלת בימים אלה "בין גופי המודיעין בישראל למקביליהם ברצועה, על איסוף או טשטוש ראיות לגבי מבצעי הפיגוע שיצא מסיני. העזתים מנסים בכל כוחם, בסיוע המצרים, להסתיר את זהות המבצעים. [...] המצרים, מהאינטרסים שלהם, מסייעים לחמאס להתנער מאחריותם של העזתים לפיגוע. הם מדליפים ידיעות על כלואים שברחו מבתי-סוהר במצרים בזמן המהפכה, אנשי ג'יהאד עולמי, פושעים וכדומה, כמי שפעלו נגד ישראל. והחמאס לא רק מכחיש שהמפגעים יצאו מהרצועה, אלא אף אסר על חלק מהמשפחות לפתוח סוכות אבלים. משפחות אחרות של הרוגים כלל אינן יודעות שבניהן נהרגו. שרידי החוליה, שנמלטו ככל הנראה לתוך סיני, לא הגיעו לעזה כדי לספר.
"[...] אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. [...] השמות של רוב האנשים ידועים [...] עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים. עד שזה יקרה, או עד שהמשפחות יגלו את האמת המרה, נותנים לראשי החמאס להזיע, להתפתל ולהזין את המצרים בשקרים. הקלפים ייפתחו בתחקיר המשותף".
בהמשך חוזה פישמן גיוס מילואים בספטמבר ומלחמה שיכולה לפרוץ בכל רגע. לפי פישמן, התוכנית למבצע הבא מול עזה מוכנה וכמעט שיצאה השבוע אל הפועל. לדבריו, המלחמה תיפתח בעוצמה גבוהה ביותר. "הכוח שהופעל בעופרת-יצוקה יהווה את נקודת הפתיחה של המבצע הבא", הוא כותב.
"חוסר התגובה הישראלי התפרש באופן טבעי לא כניסיון להרגיע את הרוחות, אלא כהפגנת חולשה הנובעת משורה של לחצים", כותב עמית כהן ב"מוספשבת" של "מעריב". יששכרוף מציג ב"הארץ" דעה דומה. "בעיה נוספת שצצה בעקבות ההסלמה האחרונה בעזה היא חולשת התגובה הישראלית", הוא כותב. "[...] הצרה היא שהמסר שקלטו ארגונים כמו החמאס, הג'יהאד-האסלאמי ודומיהם הוא, כדברי נתניהו, 'הם (הישראלים) מפחדים'. ההשלכות ברורות למדי. בניגוד למצב שנוצר לאחר עופרת-יצוקה, אז שיתקה ההרתעה הישראלית את פעילות הארגונים בעזה, נראה כי לאחר הפיגוע האחרון ידם של משגרי הרקטות ושל אנשי החמאס, שספק מפקחים עליהם, תהיה קלה הרבה יותר על ההדק".
בעמודי החדשות מדווחים העיתונים על ההתפתחויות האחרונות בעימות עם עזה. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת רוני שקד, מתי סיבר ותמר טרבלסי-חדד ולפיה 16 פצצות מרגמה וגראדים נורו אתמול מעזה לישראל, אחת מהן פגעה במחסום ארז. בתגובה הפציצה ישראל בעזה, הרגה שמונה ופצעה 22. לפי "מקורות פלסטיניים", באחת ההפצצות נפגע מועדון ספורט בבית-לאהיה, שם נהרג בן 17 ונפצעו 19 בני-אדם. "מקורות בחמאס" מסרו כי הארגון אינו מעוניין בהסלמה. מידע זה מצליח להשתחל לסיום כותרת המשנה של הידיעה. הכותרת עצמה: "רגיעה? 16 רקטות ביום". ההרוגים בעזה אינם מוזכרים אלא בגוף הידיעה.
ב"מעריב" ספרו אורי בינדר, רונן דמארי ואחיקם משה דוד 15 רקטות שנורו אתמול מעזה לישראל. ידיעה נפרדת, מאת עמית כהן, נושאת את הכותרת "הג'יהאד מאיים: נגיע לגוש דן". כותרת הגג והמשנה עוסקת אף היא באיומים מכיוון עזה. בגוף הידיעה מצוין כי ישראל הרגה אתמול בעזה שמונה, ביניהם שני מחבלים מהג'יהאד-האסלאמי. "על-פי הג'יהאד", נכתב, "מדובר באנשי מערך ההסברה של הארגון, אשר תיעדו – ככל הנראה – ירי רקטה לעבר מעבר ארז".
ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הירי מעזה לא פוסק; פצמ"ר פגע במעבר ארז". בכותרת המשנה נכתב: "16 רקטות נחתו אתמול בשטח ישראל, בתגובה הרג צה"ל שני פעילי ג'יהאד-אסלאמי בעזה. הדרג המדיני הנחה את הצבא להגיב במתינות".
המהפכה האמיתית
"הטרור", כותב דן מרגלית בטורו הפותח את מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", "התנקש בנורמליות מטעם זרועו הארוכה של העולם הערבי, הנע לעבר הקצנה אסלאמית. המערב מוטט בלוב שלטון רע ויקבל רע ממנו; אמריקה הדיחה את חוסני מובארכ ותמצא תחתיו משטר רעוע, שיתנדנד בין אינטרס לבין דמגוגיה, ולפי שעה הוא נכנע פעם אחר פעם למשוגות כיכר תחריר; ותימן כבר צבועה בדגלי אל-קאעידה, ובצפון אין ביטחון כי יורשו של בשאר אל-אסד בסוריה יהיה שונה ממנו".
על-פי מרגלית, ישראל היא עדיין "וילה בג'ונגל". "יחלוף זמן רב", הוא כותב, "עד שהמדינות השכנות יגיעו ליציבות דמוקרטית או דיקטטורית, ועד אז אין לישראל מה לעשות אלא לעסוק במה שצפה לה משה (בוגי) יעלון בספרו – ניהול משברים בלי לפותרם".
"ישראל הרשמית מדברת אל הערבים בעיקר בשפה של ביטחון ומדינאות", כתב אתמול ג'קי חוגי, פרשן גלי-צה"ל לענייני ערבים, בעיתון "גלובס". "היא אינה מקיימת שיח תרבותי או חברתי עם שכניה". לפי חוגי, "כולם מבינים שאבד הכלח על העידן שבו שיח עם העולם הערבי התנהל דרך ארמונות השלטון בקהיר, בדמשק, בבגדד ובטריפולי. המהפכה האמיתית אינה הפלתם של מנהיגים בזה אחר זה, אלא היחלצותו של הציבור מהפחד המשתק והצלחתו לכפות על שליטיו לשתף אותו בתהליך קבלת ההחלטות. זהו שינוי דרמטי הנושא משמעויות לדורות. [...] בעיני הערבי הממוצע נתפסת ישראל כמעצמה אזורית, ומעצמה לא אמורה לפחוד כשהיא רואה סביבה שינויים חיוביים. היא צריכה לשאול את עצמה, איך ביכולתי לעזור לשכני להשתקם ככל האפשר ומה אוכל להפיק מכך".
חוגי טוען כי "אם ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לפתוח בדיאלוג אמיתי ומתמשך עם הרחוב הערבי, עומדים לרשותה כמה אמצעים מיידיים", וממליץ על השקעה בתקשורת מקוונת ושיפור משדרי תחנת קול-ישראל בערבית.
בתא הטלפון שבבילעין
"מי שקרא השבוע את עמודי המאמרים ב'הארץ', עיתון שאני מכבד ונמנה שנים עם קוראיו, עלול היה להתרשם שבמפלגת העבודה נחשף תא מחתרתי מסוכן: ח"כ שלי יחימוביץ'", כותב מרדכי גילת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". גילת כותב על תחושה כי "בפתח חדרו של עורך 'הארץ', אלוף בן, עומד תור ארוך של הגיגנים עם מקלדת וסכינים ביד".
אכן, השבוע הוקדשו מאמרים רבים לתגובה על דברי יחימוביץ' בראיון לעיתונאי גידי וייץ. ביום ראשון פורסם ב"הארץ" מאמר חריף מאת גדעון לוי, למחרת עוד שלושה. אחר-כך חלה מה שבמערכת הביטחון היו מכנים רגיעה מסוימת, עם טפטוף של מאמרים ביקורתיים.
גם הבוקר עמוד המאמרים של "הארץ" לא מאיר ליחימוביץ' פנים. בראשו קריקטורה [ערן וולקובסקי], שבה אוירה יחימוביץ' באופן בלתי מחמיא במיוחד. בתחתית שער חלק ב' רשימה מאת זאב שטרנהל תחת הכותרת "לא לסוציאליזם של אדונים".
במוסף "הארץ", שם פורסם הראיון של וייץ עם יחימוביץ', מקבלת חברת-הכנסת את זכות התגובה. "חודש ימים נאלצו מי שמבינים בסוציאל-דמוקרטיה כמו חמור במרק פירות לעסוק בה", כותבת יחימוביץ', "[...] והנה בא הראיון [...] ועימו הגאולה. צפירת הרגעה. נגמר הדיון הכלכלי-חברתי. אפשר לחזור ולקלל מתנחלים יחדיו, בטקס השבטי המרגיע, הידוע, חסר השחר, ולהתנפל בצדקנות אלימה ומשעממת גם יחד עלי – משום שאני מסרבת בתוקף להשתתף בטקס. [...] כי בראיון עם גידי וייץ התגלה שאיני עומדת בדרישות המסדר הפוסט-ציוני שמקיים את פגישותיו בתא הטלפון שבבילעין".
צרות עין
בכפולה הפותחת במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם ראיון קצר שערך יהודה שרוני עם השר סילבן שלום. "אני חושב שמחאת האוהלים אותנטית", אמר שלום. "הרוח החדשה שאני מאמין בה היא הדרך השלישית – לא קפיטליסטית טהורה ולא סוציאליסטית טהורה", הוסיף. לדבריו, יש לבצע "שינוי בסדרי העדיפויות התקציביים, עצירת הפחתת המסים הישירים והפחתת המסים העקיפים".
שלום דיבר גם על מחירי הדיור, ההשלכות של המחאה על הליכוד וסוף-השבוע הארוך שיזם. מבין כל דבריו של שלום נבחר הציטוט הבא להיות מודגש בליד: "בעלי ההון מייצרים עשרות אלפי מקומות עבודה, ואין שום סיבה לגרום להם להעביר את עסקיהם לחו"ל. ההתקפות עליהם נובעות בדרך-כלל מצרות עין – בגלל ההצלחה שלהם, אבל לפעמים יש פערי שכר גדולים מדי בחברה, שיוצרים תסכול".
ב"ישראל היום" מדווחים זאב קליין ואילן גטניו כי אילן בן-דב, בעל השליטה באורנג', הודיע כי יוותר על 30% משכרו בחברת סאני-אלקטרוניקה. לאחר ההפחתה, מדווח, יקבל מהחברה מדי חודש שכר בסך "165 אלף שקל בלבד". לפי הידיעה, עלות שכרו בשנה האחרונה הסתכמה ב-15.2 מיליון שקל. במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" כתבת פרופיל על בן-דב, מאת נעמה לנסקי.
ענייני תקשורת
בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מבשר העיתון לקוראיו כי "לאור הביקוש הרב", ירחיב העיתון את מערך ההפצה ובמקביל ידרוש תשלום עבור משלוח עד הבית: 52 שקל לחודש. "העיתון יגבה מהמנויים הקיימים והחדשים דמי משלוח בלבד", נכתב, ומודגש כי בנקודות הפצה ציבוריות ימשיך להיות מחולק חינם. אכן, עלויות ההפצה של העיתון גבוהות.
הצלם מיקי קרצמן מתראיין למוסף "גלריה" של "הארץ" לרגל קבלתו את פרס א.מ.ת. "אני מצלם בפילם לעבודה שלי, וצילום דיגיטלי לעיתון", הוא אומר לאלי ערמון-אזולאי. "אני אוהב יותר את הפרשנות של הפילם, אוהב להחזיק את הפילם ביד. אני אוהב שיש מעט פריים בכל סרט. אני אוהב שזה עולה כסף".
ב"דה-מרקר" מדווח [צבי זרחיה] כי מירב ארלוזורוב נבחרה לקבל את אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון.
במדור הספורט של "הארץ" מספיד רון קופמן את יחיאל ארזי, עורך המדור במשך יותר מ-40 שנה, שהלך לעולמו אתמול. "ארזי היה עיתונאי מזן נדיר", כותב קופמן, "מעבר להיותו מייסד עיתונות הספורט בישראל. הוא היה איש של ספרות, תיאטרון ומוזיקה, שרחש כבוד למלה הכתובה, קידש את הידע והקפיד על כתיב מלא במאמרים שכתב וערך. בעיקר הקפיד לשאול ולבדוק מידע שלא ידע ולא היה בטוח בנכונותו. בדור הצעיר של התקשורת כבר אין אנשים כאלה".
בחלק ב' של "הארץ" מספיד אורי דרומי את דוד ריבלין, דיפלומט שבתחילת דרכו היה הכתב הצבאי של עיתון "היום" ומראשוני העיתונאים בגלי-צה"ל. בהספד אחר כותב דרומי על העיתונאי והמדען עמוס כרמל. "אם יש עיתונאי הראוי לתיאור 'נפל על מקלדתו'", כותב דרומי, "הרי זה איש 'ידיעות אחרונות' הוותיק עמוס כרמל. על ערש דווי הוא הכתיב בטלפון את מאמרו האחרון, בו שאל מדוע לא להנהיג רוטציה בכהונת נשיא בית-המשפט העליון. כשהתפרסמו הדברים, כבר לא היה בין החיים".