דרזדן (צילום: ארטי70, רשיון cc)

הפגנה לא חשוב על מה

"מחאת הקוטג' שהוביל האזרח המודאג איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני-ברק, הצליחה להלהיב בעיקר את כלי התקשורת ואת הפוליטיקאים והותירה את הציבור מנומנם. לא ראינו עדיין אפילו גביע קוטג' אחד מושלך למרכז כיכר רבין לאות מחאה; אף ספר מתכוני עוגות גבינה לא נגרס", כותב יהודה שרוני בכפולה הפותחת של מוסף הכלכלה של "מעריב", ומוסיף: "המחאה, שגררה עשרות אלפי תמיכות בפייסבוק, נותרה מחאה בסגנון תיאטרון הכורסה".

המחאה של שרוני על מחאת הקוטג' מצטרפת למחאות עיתונאיות אחרות שנשמעו בימים האחרונים (אצלנו כתב על כך דוד לוין). זו מחאה שאפשר בהחלט להזדהות איתה. יש משהו מגוחך בכל הסיפור ("ועכשיו: חרם הגבינה הלבנה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב"), ו"פייסבוק" ו"קוטג'" לא נשמעות כמו מלות קוד נאותות למהפכה חברתית. מקסימום למשחק רשת חדש. אבל העיתונאים המוחים מחטיאים את המטרה בדיוק כמו העיתונאים המוחאים (כף) בכל פעם שידיעה מתחילה במלה "פייסבוק".

הפרשנים היום מזכירים לנו שהקוטג' הוא "סמל מעמד הביניים הישראלי" (נדב איל) ו"לא סתם גבינה, סמל" (סימה קדמון). זה נכון, ולא ברמה הסמלית. בפתח המוסף "עסקים" של "מעריב", פירוט של התייקרות מוצרי מזון שונים בארבע השנים האחרונות. "הכל מתייקר", נאמר בכיתוב. העיתונים, לא רק הכלכליים, מגישים לנו בשנה האחרונה כרוניקה של התייקרות. בטפטוף, במנות קטנות, אבל מגישים. מוצרי חלב, דלק, נופש, וסקרים מז'אנר "העיר היקרה במזרח התיכון". "ישראל יקרה מארה"ב ב-30%", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות". עיתונאים, הקוטג' הוא רק תירוץ. אל תיתפסו לקוטג'. אל תבטלו את העניין בגלל הקוטג'.

הכותרת הראשית של "ישראל היום": "3 הרוגים ופצועים רבים בפיצוץ בנתניה". כותרת נוספת בשער: "רמת החיים מזנקת; המשק ממשיך לצמוח". כותרת הגג: "במקביל ל'מחאת הקוטג''". שמרו את שער הגיליון הזה. הוא ישמש פעם ראיה במשפט ההיסטוריה נגד "ישראל היום".

"הפתרון לקרטל החלב: הקמת מחלבות חדשות וביטול המכס על ייבוא מוצריו", נכתב בכותרת טור של נחמיה שטרסלר המודפס על שער "הארץ". אפשר להתווכח על יעילות הפתרון שמציע שטרסלר (שקורא למשל, ל"פחות פיקוח", ההפך מסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות"), אבל לא בטוח שזה מה שחשוב. האם הבעיה של החברה הישראלית – אפילו רק של המשק הישראלי – היא "קרטל החלב"? האם הדרך להתמודד עם "מחאת הקוטג'" היא לפתור את בעיית מחירו הגבוה?

"סערת הקוטג' – הזדמנות לטלטל את המשק", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", מעל לטור של העורך, סמי פרץ. "המחאה שהתעוררה השבוע בשל מחיר הקוטג' היא רק סימפטום", נכתב בכותרת המשנה. "כדי לשנות את השיטה שמאפשרת לחלוב את הצרכן נדרש טיפול עומק במוקדי הכוח שפוגעים בתחרות בישראל". "דה-מרקר" הוא השפיץ של העיתונות שחושבת שיש בעיה שורשית, מבנית, יסודית, במשק הישראלי ובחברה הישראלית (שבשנים האחרונות "דה-מרקר" משכיל לכוון את זרקוריו גם אל צדדיה הפחות "כלכליים"). שטרסלר ופלוצקר הם המייצגים הנאמנים של העיתונות הכלכלית הקודמת, האופטימית (פלוצקר), האולטרא-ימנית (שטרסלר), המקורבת לבעלי ההון (פלוצקר).

"רק מדינה שבה לממשלה אין גירעון, שהאבטלה בה כבר ירדה לאחת הרמות הנמוכות בדור, שאין לה חוב נטו לזרים, אלא זרים חייבים לה נטו 60 מיליארד דולר, שכלכלתה צומחת בקצב שנתי של 5.5%, שהבנקים שלה משלמים מסים לאוצר ולא מקבלים גרוש סיוע הצלה מהאוצר, שמשקיעי חוץ מתדפקים על דלתותיה ולא בורחים ממנה – רק מדינה במצב כזה יכולה להרשות לעצמה להתמסר לסערת רגשות בגלל ייקור מוגזם של גביע קוטג'", כותב פלוצקר. מי צודק? האופטימים או הפסימים? אומר זאת כך, פלוצקר, הקניונים ובתי-הקפה המלאים מוכיחים את האופטימיות; חשבונות הבנק הריקים של החוגגים מוכיחים את הפסימיות. הא לכם תשובה.

צאו מהמטריקס

ב"מוספשבת" של "מעריב" מזכיר נדב איל כי לפני כמה חודשים פירסם כמה מאמרים, שזכו לבולטות גדולה מאוד ב"מעריב", והלינו על מצבו של מעמד הביניים בישראל. זה נכון, ועורכיו ב"מעריב" ראויים לציון לשבח על שהשכילו לביית את הרדאר שלהם על הנושא הזה, שאין ספק (לי, זאת אומרת), שיהפוך בסופו של דבר, מתישהו בשנים הקרובות, לנושא המרכזי שעל סדר היום (אם יהיה לנו מזל, ואם לא יהיה לנו מזל – לנושא היחיד שעל סדר היום).

אבל יש גם טעם לפגם באופן שבו "מעריב" ואיל הציפו אז את הנושא; ואיל ממשיך בו גם היום: הטיפול העיתונאי במשבר המתרגש צריך להיות יעיל, ממוקד, בהיר, נצמד לעובדות ולאמת. איל מעדיף ללבות יצרים, לטפל בו בשפה המדמה את האזרחים ל"חוות בטריות" ש"חיים במטריקס" ואת נבחרי הציבור ל"מובארכים". אלא ש"מטריקס" הוא סרט, ואנחנו צריכים עיתונאים שיתמודדו עם המציאות. את הסיסמאות תשאירו לפוליטיקאים.

הסורים על הגדרות

טורו השבועי של בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" מוקדש לסיפור היסטורי על עוד אזהרה שניתנה לקברניטי הצבא לפני מלחמת יום כיפור, ונהדפה על-ידיהם: תא"ל במיל' עמוס גלבוע סיפר כיצד כשהיה איש מודיעין צעיר חלק עם מפקדיו מידע שקיבל מחטוף סורי והעיד כי עומדת לפרוץ מלחמה, אולם אלה התעלמו מהדברים.

הטור הזה הוא סממן של שינוי מגמה מצד הפרשנים הפוליטיים האופוזיציוניים (נכון להיום, כמעט כל הפרשנים בעיתונות שאינה "ישראל היום" נמצאים באופוזיציה לנתניהו, אולם יש מי שמובילים את המגמה – לאו דווקא ביושרה ובחשיפות, אלא בבוטות ואגרסיביות). אם את הגל האופוזיציוני הקודם בעיתונות איפיינו התקפות על לשכת נתניהו (בלגן, חוסר מקצועיות), על אשתו (התערבות בעניינים ציבוריים, התנהלות פרטית בעייתית) ועל נהנתנותו ("ביבי-טורס"), הרי שכעת מתגבש קו חדש: ביבי – וברק – כמבוגרים הלא אחראים שנמצאים ליד ההגה רגע לפני האסון ("ספטמבר", "איראן").

באופן אירוני, את הכיוון הזה מתדלקת ההיסטריה שהצמד הזה ליבה בעצמו למטרותיו הוא (ברק: צונמי מדיני; ביבי: 1939), והוא נישא על גבי התבטאויות חשאיות שהפכו פומביות (בחלקן, ועוד נכונו לנו עלילות) של בכירי מערכת הביטחון שפרשו – דיסקין, אשכנזי, דגן – המבקרות את האספירציות המלחמתיות של נתניהו וברק. אם תרצו, יש כאן התמרכזות של הקו האופוזיציוני היוני שמוביל "הארץ", בשירות המתקפה הטבלואידית על ביבי.

תופעת הלוואי של המגמה החדשה הזו (ואולי להפך?) היא כתבות הפחדה שמתרבות לאחרונה. כך, שער מוסף "השבוע" של "הארץ" מדבר היום טבלואידית, כשהוא צבוע בחלקו שחור ועליו כיתוב בפונט גדול שחלקו מודגש באדום: "אנחנו עומדים להתנגש עם הראש בקיר [...] דוהרים במלוא העוצמה לסכנת הפסד קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". הציטוט, של הנשיא שמעון פרס, נבחר גם לכותרת הראשית של "הארץ" (יוסי ורטר). גם כתבות ההרגעה מפחידות לא פחות, כמו הראיון שמתפרסם היום ב"מעריב" עם אלוף פיקוד העורף, תחת הכותרת המאיימת "אנחנו לא נהיה דרזדן".

גרסה מזוגזגת

לא רק הפחדות. העיתונות מציעה גם חומרים עיתונאיים המבקרים את פועלה של ממשלת ישראל הנוכחית. "בסוף, החופש הגדול לא יקוצר, אבל שר החינוך בהחלט לא לבד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שרה ליבוביץ'-דר ב"סופשבוע" של "מעריב". "מתחילת כהונתה, ממשלת נתניהו לא מפסיקה לזגזג בנוגע להחלטות והצעות חוק שהיא עצמה יוזמת. רשימה חלקית בהחלט: המיון בבית-החולים ברזילי, המע"מ על פירות וירקות, המינוי ליו"ר הבונדס, משאל העם בגולן, היטל הבצורת והחוק הביומטרי". בסך-הכל מציעה ליבוביץ'-דר "עשרים זיגזגים" של הממשלה. אבל האם ממשלות אחרות זיגזגו פחות? עד שהשאלה הזו לא תיענה, אי-אפשר יהיה לקחת כתבות כמו זו ברצינות.

חבורת הזבל

"המעשה הבהמי של מר עוזיאל מציק לי ברמה של אקזמה על העצבים", כותב אראל סג"ל ב"מעריב" על כמה דקות של ווליום גבוה במרפסת של הבלוגר אלון עוזיאל מעל בית-הקברות שבו נערכה הלווייתו של איש העסקים סמי עופר. "שוליה של חבורת זבל", כותב על עוזיאל וחבריו חנוך מרמרי ב"טיים אאוט", ומשווה אותם לחיילים ישראלים ואמריקאים המצלמים עצמם מתעללים באסירים כפותים.

מהיכן מגיע הזעם הזה? מדוע מה שלי נראה כמו מעשה מחאה קטן ולא מזיק שאפשר לפטור אותו בתואר "אינפנטילי" הפך לכזה שמוציא ממרמרי וסג"ל, אנשים רגועים בדרך כלל (טוב, ממרמרי), אמוציות עזות כאלה? סג"ל כותב שזה משום שעוזיאל לא התנצל. אני לא קונה את זה. לרקוד במרפסת מעל הלוויה של סמי עופר זה לא חילול הקודש, וכבר הגבנו (מחוץ למקהלת הקופצים והמקטרים הרגילה) בסלחנות, ואפילו בהזדהות, למחאות חריפות ופרובוקטיביות הרבה יותר (זוכרים את פסל החזיר בדמות ליברמן?). אני מציע הסבר אחר: לא המעשה של אלון עוזיאל מעצבן את כל מי שמסתובב עכשיו עם קצף על השפתיים, אלא אלון עוזיאל עצמו.

סג"ל ומרמרי, שני קצוות של העיתונות המרכזית, סולדים מהשחצנות, הניתוק והשנאה שנוטפים מההיפסטריזם התל-אביבי ומייצגיו בעיתונות. לא שיש הרבה. "העיר", שהיה מרכז היפסטרי, נסגר. את "וואלה" מעצבים עכשיו מחדש חבר טכנוקרטים ומנגבים עם מטלית כל שמץ לחלוחית, בכלל זה היפסטרים. המעטים ששרדו התקבצו ברובם ב"הארץ". אחרים שומרים את ההיפסטריות לבלוגים, ולעבודה מגיעים בטי-שירט וג'ינס.

(מה זה היפסטרים? סג"ל מציע הגדרה: "בכל דור ודור קמה עלינו חבורה אינפנטילית שמתקשה להתבגר ולחלוף על שלב הבוז לעולם המבוגרים, מרד נעורים שנמתח כמו מסטיק שאיבד את הטעם. תופעה אופנתית יותר מאידיאולוגית".)

נדמה לי שאלה שיורקים כעת על עוזיאל לא כועסים עליו משום שרקד על הדם של עופר. הם כועסים עליו משום שכשעשה זאת – כשדווקא הוא עשה את זה – הוא העיף אותם ישר למחנה של עופר. ועל זה קשה להם לסלוח (ואם תרצו, כדי להשלים את המעגל, תסתכלו קצת בתצלומים של סמי עופר ובנו עידן. במשקפיים המוזרים, בחולצות הסגולות המבריקות, במטפחות בכיס המקטורן: מדובר, חברים יקרים, בזוג היפסטרים לכל דבר).

ענייני תקשורת

חיים רומנו, מנכ"ל אל-על לשעבר, עבר בשנה האחרונה זובור תקשורתי קטן אחרי שרשות ניירות ערך מצאה כי המיליונים שקיבל מהחברה עם פרישתו ממנה ניתנו לו באופן בעייתי. רומנו נאלץ לבסוף להחזיר מיליון שקל. המוסף "עסקים" מעניק לו הבוקר את במת היום שאחרי השערורייה, שבמהלכה, על-פי כללי המשחק התקשורתיים הנוכחיים, עובר איש ציבור היטהרות ("טעות ביורוקרטית", קובע המראיין, הדר חורש) ומשליך מעליו את קליפות הביצים והעגבניות הרקובות (בהתאם לאופיו, הם מושלכים הרחק ממנו, בפניהם של המעורבים האחרים בשערורייה או סתם בפניו של הקורא). הכותרת אירונית: "אל תצפו שתרומה לקהילה תשפר את תדמיתכם".

קיצור העשורים האחרונים: "איגי וקסמן: מנערת רוק לפליטת ריאליטי" (הכותרת הראשית של "את").

בגליון "'הארץ' של הסופרים" הוקדש עמוד שלם לסופר השבדי הנינג מנקל, שהיה שותף למשט הטורקי לעזה ומצהיר כי יצטרף גם למשט הבא. מנקל הצטייר (או מוטב: צייר את עצמו) כטיפוס מעצבן למדי ("מכיוון שאני סופר, אני גם אינטלקטואל", הוא מעטר את עצמו). היום מעלה מהארכיון בן-דרור ימיני ב"מעריב" פרט שמעמיד באור בעייתי את כנותו, או לפחות את זכרונו (ובלשונו העדינה של ימיני: "מנקל ממשיך לשקר").

כך הטקסט של מנקל ב"הארץ" הוקדש בעיקרו לסיפור על מי שמתחזים לו ושולחים בשמו הודעות המציגות אותו כאנטי-ישראלי קיצוני, ובין השאר כמי שאומר שלא יסכים שיתרגמו את כתביו לעברית ("מישהו החל לשלוח דואר אלקטרוני בשמי. בהודעות אלו נכתב שאינני רוצה שישראלים יוכלו לקרוא את כתבי בעתיד, לא רומנים וגם לא דברים אחרים"). מנקל מזדעזע מהרעיון ומכחיש אותו (ורומז שממשלת ישראל עומדת באופן עקיף מאחורי ההתחזות). ימיני מביא התבטאות של מנקל עצמו, שאמר לפני שנה כי "ישקול את תרגום ספריו לעברית" (התבטאות שטוקבקיסטים הזכירו כבר לצד הכתבה ב"הארץ"). ההתבטאות פורסמה אז בתפוצה רחבה. חבל שב"הארץ", שמקדיש משאבים רבים כל-כך למיזם "'הארץ' של הסופרים", לא שמו לב לכך.

ו"הארץ" באמת של הסופרים. מוסף "הארץ" היום מקדיש את רוב דפיו לסיפור שכתב הסופר נפתלי יבין, המוגש, מבחינה גרפית, כטקסט עיתונאי. זהו ניסיון יוצא דופן ובהחלט מעניין, חבל רק שהטקסט לא מכסה גם על המדורים הפותחים המיותרים (בכל שבוע).

"דה-מרקר" מקדיש עמוד שלם, הראשון בעיתון, לטור של יורם גביזון, התוקף בחריפות את הממונה על ההגבלים העסקיים על כך שאישר את מכירת "מעריב" לנוחי דנקנר. הראיה לנפסלות ההוכחה שמביא גביזון היא הסיקור של התביעה הייצוגית נגד מכתשים-אגן, בשליטתו של דנקנר, שכללה ב"מעריב" 64 מלים בלבד. אבל מה יעשו עיתונאי "מעריב"? ומה יעשה גביזון כשנבזלין ייתבע ויפסיד בתביעה ייצוגית? האם הפתרון למצוקת הכתיבה הבלתי תלויה יהיה שרשרת של התקפות בין-עיתונאיות?

קלמן ליבסקינד, בטורו השבועי הנוקב ב"מעריב", לא מבין מדוע יש בישראל עיתונאים שלא מבדילים בין דתיים יהודים לבין דתיים מוסלמים או אינדיאנים, ולא מכבדים את דרישות הפולחן הדתי שלהם יותר מאשר את ההסתייגויות החילוניות ממנו (הרקע: התקשורת לא התמסרה להגנה על דרישתה של שחקנית כדורסל דתייה לשחק בחולצה ולא בגופייה, דרישה שהיתה מחייבת גם את כל חברותיה לקבוצה לעשות זאת). "התקשורת העברית עוד לא החליטה באיזה צד היא", הוא מתלונן. ובכן, נראה שהיא דווקא כן החליטה, ולמרות זאת, יש בשורותיה מקום גם לעיתונאים דתיים. הנה תעודת כבוד לתקשורת העברית. אולי גם נושא לטור.

ויאיר לפיד כותב: "כי אם אני אקח קבוצה של ילדים בני שש, ואני אגיד להם לצייר את אלוהים, הם ינסו. הוא יהיה יפה יותר, או פחות, אבל הם ינסו משהו". שבת שלום.