הכל מבוקר ומתועד

"צה"ל כלוא בין שתי מטרות סותרות: למנוע את חציית הגדר והפגיעה בריבונות הישראלית [...] אך גם להימנע ממספר נפגעים גדול מדי בקרב היריב", מסבירים עמוס הראל ואבי יששכרוף בטור פרשנות המתפרסם הבוקר בכפולה הפותחת של "הארץ".

אתמול, כשהמדינות השכנות לישראל ציינו את "יום הנכסה" ובסוריה התקיימו תהלוכות הפגנה אל עבר הגבול הישראלי, הצליח צה"ל במשימה הראשונה, אך התקשה בשנייה. בהמשך טורם מציינים הראל ויששכרוף כי "כיוון שהמטרה הראשונה (חסימת הכניסה) מוגדרת כחשובה יותר מהשנייה (צמצום הנפגעים), התוצאה הסופית היא שנחישות של המפגינים מביאה להרוגים ביניהם".

כל עיתוני הבוקר מקדישים את כותרתם הראשית לאירועי אתמול בגבול הסורי. "הארץ" הוא היחיד שמתייחס בכותרת למידת ההצלחה של צה"ל במשימה השנייה שלקח על עצמו. "יש גבול", קוראת הכותרת הדו-משמעית של "מעריב". "הם לא עברו", לשון הכותרת החד-משמעית של "ישראל היום". "אסד מבעיר את הגבול", נכתב בכותרת הפרשנית של "ידיעות אחרונות", שמפנה את האשמה על מות המפגינים אל הרודן הסורי. בראש שער "הארץ" נכתב כך: "המונים הסתערו על הגבול ברמת-הגולן; סוריה: 22 מפגינים נהרגו מאש צה"ל".

בדיווחי העיתונים הבוקר, למעט ב"הארץ", מהדהדת בעיקר התחושה ששררה אתמול בקרב הקצונה הבכירה של צה"ל. "למרות התוצאות הקשות מהצד הסורי, בצה"ל הביעו אתמול סיפוק מהפקת הלקחים בעקבות אירועי יום הנכבה לפני שלושה שבועות וסימנו עמידה ביעד המרכזי – לא לאפשר חדירת מפגינים לישראל", מדווח אחיקם משה דוד ב"מעריב". "בשורה התחתונה מסכמים בישראל את אירועי אתמול כהצלחה", כותב יואב לימור ב"ישראל היום".

ב"ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן על "לא מעט שביעות רצון" שנרשמה בצבא "מן התפקוד השקט, המקצועי והנחוש". בעוד פרשני "הארץ" מתארים שתי משימות סותרות, פישמן מאחדם לאחת וכותב: "המשימה – לשמור על הריבונות של מדינת ישראל בלי טבח על הגבולות, הושגה במלואה".

כיצד בכל זאת נהרגו בלי טבח 22 איש (על-פי ספירת הסורים), ככל הנראה מפגינים לא חמושים בנשק חם, מירי חיילי צה"ל? "ליד כל צלף יש קצין ובדרך כלל גם מצלמה שמשדרת ישירות למפקדה בקריה", כותב פישמן ב"ידיעות אחרונות". "כשהתצפית מזהה ניסיון לקרוע את הגדר או לחפור תחתיה, כפי שאירע אתמול, הקצין מאשר והצלף יורה. אין ירי חופשי – הכל מבוקר ומתועד. אתמול פגעו הצלפים, באש חיה, בעשרות רבות של אנשים. עם האמצעים שיש היום בידי צה"ל, מול גלי האנשים המאיימים לחדור לתוך שטח ישראל, אין לצבא פתרון טוב יותר".

ב"מעריב" מתאר עפר שלח את פקודות הירי באופן שונה: "מדיניות אש שלא היה לה דבר עם איפוק". לדברי שלח, "איפוק הוא מה שהפגין המח"ט אשכול שוקרון ביום הנכבה: הוא ואנשיו עמדו מול מאות מפגינים שחצו את הגבול בריצה, והצליחו לפצוע למעלה ממאה מהם ולהרוג רק ארבעה. הפעם ישראל מתחה קו, ומי שחצה אותו היה בן מוות, בלי קשר לסכנה לכוחותינו".

ב"הארץ" מוסיפים אנשיל פפר, ג'קי חורי ואלי אשכנזי הסבר למספר הגבוה יחסית של ההרוגים באירועי אתמול: "בסביבות השעה חמש גרמה אש בשדה קוצים באזור ההפרדה מול מעבר קונייטרה, שהוצתה ככל הנראה על-ידי בקבוקי תבערה שהשליכו המפגינים, לפיצוץ של כמה מוקשים נגד טנקים שהיו טמונים שם, וגרמה ככל הנראה למותם של כמה מפגינים ולפציעתם של עשרות".

פרשן "ישראל היום", דן מרגלית, מציע הבוקר לקוראי העיתון טור עמוס סתירות. לגבי ההרוגים, "10 או 14 ואולי מעט יותר", לפי מרגלית, הרי שהללו "נרצחו על-ידיו [הרודן הסורי בשאר אסד] ביובלים ובוואדיות בכדורי עופרת שנורו מרובים ישראליים". מרגלית מתאר את ההרוגים כ"פלסטינים-סורים [ש]נשלחו אל מותם" ומיד מוסיף: "כמעט אפשר לומר כצאן לטבח".

"כמעט", כותב מרגלית, ולא יותר מכך, כיוון שטבח, כאמור, לא היה. טבח הוא מה שמבצע אסד במפגיניו בתוך סוריה. צה"ל, לעומת זאת, "פעל במידתיות הדרושה". לדעת מרגלית, "חבל שנוצר מצב כזה, אבל טוב שהפקודות היו ממוזגות וממותנות ונחושות וחד-משמעיות גם יחד". מיד בהמשך קובע הפרשן כי "בשלב הנוכחי אין לדעת מה יילד יום".

שתי חנויות ומחסן

"אני, אשכנזי ודיסקין יכולנו לבלום כל הרפתקה מסוכנת של ביבי וברק. עכשיו אין מי שיעצור אותם", הכריזה ביום שישי האחרון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ציטוט מפי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שנאמר "בשיחות סגורות" והגיע לידי כתב העיתון איתמר אייכנר.

הבוקר מספק דגן ל"ידיעות אחרונות" ציטוט ישיר, גלוי, שבו הוא חוזר בו מעמדה זו. "אני מכיר ומוקיר את ראש השב"כ, ראש המוסד והרמטכ"ל הנוכחיים. הם אנשים טובים וראויים", אמר דגן בראיון לעיתונאית נחמה דואק. "אני מאמין ומקווה שבעת מבחן הם יאמרו את האמת המקצועית שלהם לראש הממשלה". ועוד מבהיר דגן: "בדברי באוניברסיטת תל-אביב, בשבוע שעבר, לא דיברתי באופן אישי לא על ראש הממשלה ולא על שר הביטחון הנוכחיים. דיברתי באופן כללי על בעיית המנהיגות במדינה".

דווקא ציטוט אחר של דגן מהראיון לדואק הופך לכותרת בשער העיתון: "אני פניתי לרה"מ וביקשתי לפרוש". ציטוט זה שייך לא לליבת הפרשה הנוכחית – האזהרה של דגן מפני הסכנות העומדות בפני מדינת ישראל – אלא למלחמה האישית שמנהל ראש המוסד לשעבר מול ראש הממשלה ולשכתו. בראיון לדואק אומר דגן כך: "יש בידי מכתב שמצביע על כך שחודשים לפני סיום תפקידי ביקשתי לפרוש".

גם הבוקר נחלק הסיקור על התבטאויות דגן בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". "דגן איפשר לאויבים להציץ לדיונים הסודיים", מצוטט השר בני בגין בכותרת ידיעה מאת שלמה צזנה המתפרסמת ב"ישראל היום". הידיעה כולה מוקדשת לקיבוץ ציטוטים ביקורתיים כלפי ראש המוסד לשעבר, למעט פסקה אחת, שלפיה דגן אמר אתמול "בשיחות סגורות" כך: "לא דיברתי בגנות האנשים שנבחרו לצמרת הבטחונית של המדינה. נבחרו אנשים טובים גם לראשות המוסד, גם לראשות השב"כ וגם בראש צה"ל".

ואילו במדור הרכילות של "כלכליסט" מדווח רון גרנות כי דגן רכש לאחרונה דירה במיזם נדל"ן ששמו W Tower. על-פי הדיווח, דגן רכש דירה "בגודל 135 מ"ר נטו עם מרפסת של 22 מ"ר" בקומה ה-15 של המגדל. נוסף על כך רכש דגן במיזם שתי חנויות ומחסן.

התורם הכי גדול

במדור הדעות של "מעריב" משיבה רותי סיני לרשימת ההספד על סמי עופר שפירסם אתמול רפי גינת בעיתון שערך בעבר, "ידיעות אחרונות". "קשה ליישב את רוחב הלב שאותו מהלל גינת עם תאוותו של עופר לפרסום, למשל במוזיאון תל-אביב", כותבת סיני.

בהמשך טורה מציינת סיני כי בשנת 2005, בעוד גינת מכהן כעורך הראשי של "ידיעות אחרונות", "ביקש ממנו עופר להתלוות אליו לפגישה אצל אהוד אולמרט, אז ממלא-מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת. נושא הפגישה היה דרישתו של עופר לקבל מהמדינה פיצוי של מיליוני שקלים עבור המניות שלו בחברת בתי-הזיקוק". על-פי סיני, "אין אלא להניח שהליווי של גינת נועד לאותת לאולמרט שעין תקשורתית צופה בהחלטתו. כנראה שהמהלך הצליח. משפחת עופר קיבלה 137 מיליון דולר".

סמי עופר נקבר אתמול בבית-הקברות שברחוב טרומפלדור בתל-אביב. בהלוויה ספדו לו בני משפחתו וחבריו. על-פי דיווחי העיתונים, פוליטיקאים רבים לא היו שם. אולמרט דווקא נכח. בדיווחי הבוקר רבים האזכורים לתרומות שהעניק עופר במהלך חייו. גדעון מרון ועודד שלום מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על ההלוויה (ומשום מה כותבים כי "לא הרחק מקברו הטרי של עופר ניבטה מצבתו של מקס ברוד, יד ימינו של הרצל"; נראה שהכוונה למקס נורדאו). על-פי מרון ושלום, מפקד חיל הים לשעבר, שלמה הראל, סיפר לנוכחים כיצד עופר תרם לחיל אונייה, בלי לבקש החזר. מפקד השייטת לשעבר, אלי גליקמן, סיפר על תרומת עופר ליחידה.

"איבדנו את התורם הכי גדול של העיר חיפה", אמר ראש העירייה יונה יהב, על-פי דיווחו של חזי שטרנליכט ב"ישראל היום". בעיתון "מעריב", שמקדיש את כל הכפולה המרכזית שלו לכיסוי ההלוויה (כולל תצלום של ג'ודי ניר-מוזס-שלום), פותח שאול אברון בסיפורו של "מוכר הפרחים הקטן שסמי עופר מימן את לימודי הפסנתר שלו". גדעון לוי, שמספק דיווח ביקורתי יותר על ההלוויה, מסכם ב"הארץ" כך: "כל המספידים כולם העלו על נס את התרומות – הו, התרומות".

עד כמה היתה הפילנתרופיה ערך מרכזי בחייו של סמי עופר? סיני מזכירה בטורה ב"מעריב" כי המיליארדר האמריקאי וורן באפט החליט לתרום את כל הונו לאחר מותו לקרנות שהקים ביל גייטס. ככל הידוע, עופר לא הצטרף ליוזמת המיליארדרים של גייטס, הקוראת לעשירי העולם להעניק לפחות מחצית מהונם לצדקה. כמה בכל זאת תרם עופר? ב"דה-מרקר" מתפרסם הבוקר מדד התורמים הגדולים בישראל, תמצית של מיזם המתפרסם במלואו בגיליון המסורתי של מגזין "דה-מרקר", המדרג מדי שנה את "500 העשירים בישראל".

אורן מג'ר מדווח על תרומה שנתית משוערת של משפחת עופר בסך של 10 מיליון דולר. על-פי חישובי העיתון, שיעור התרומה מההון עומד על 0.19%. חשבו ומצאו כמה שנים יעברו עד שהמשפחה תתרום מחצית מהונה לפחות לצדקה. תרומת משפחת עופר ממקמת אותה במקום השני ברשימת התורמים הגדולים בישראל של "דה-מרקר" (אחרי שרי אריסון, התורמת מדי שנה כ-25 מיליון דולר, על-פי העיתון), אך במקום שולי הרבה יותר ברשימת "התורמים הגדולים ביחס להונם". העומד בראש רשימה זו הוא אבי נאור, התורם בין 6 ל-10 מיליון שקל בשנה, סכום השווה לכ-4% מהונו.

"ההחלטה להרכיב את הרשימה נבעה מהרצון לעודד את השיח הפילנתרופי בישראל", כותב מג'ר. "להפנות זרקור אל היבט זה בחייהם של עשירי ישראל ולהאיר לא רק את עושרם, אלא גם את מידת מחויבותם לחברה. [...] הנה נקודה למחשבה: מה היה קורה אילו למשל משפחת סמי עופר (התורמת 0.19% מהונה בשנה) או שרי אריסון (שתורמת 0.53%), שניהם בין התורמים הנדיבים בישראל בערכים מוחלטים, היו מקצים לפילנתרופיה שיעור דומה מהונם לזה שמקצה אבי נאור? התשובה היא שהם היו יכולים להעמיד מדי שנה סכום הגדול פי 20 (במקרה של משפחת עופר) או פי 7 (במקרה של אריסון) לעומת הסכום שהם תורמים בפועל".

הגיליון, המדרג את 500 האנשים העשירים בישראל, היה בעבר סמל למהפכה שהוביל "דה-מרקר" בעיתונות הכלכלית בישראל, ולחגיגה שחגג סביב ההון. לפי ידיעה מאת נתן ליפסון ורוני גבאי, המתפרסמת בכפולה הפותחת של "דה-מרקר", "עושרם הכולל של 500 חברי הרשימה מסתכם ב-87.8 מיליארד דולר – עלייה של כ-9 מיליארד דולר או 12% לעומת העושר המצטבר שיוחס להם בגיליון של 2010". השניים מציינים, "לשם השוואה", כי "עושרם של 500 חברי הרשימה גבוה בכ-25% מתקציב הממשלה ל-2011".

בעוד העשירים נעשים עשירים יותר, ב"דה-מרקר" מנשבות רוחות אחרות. "בחמש השנים האחרונות משהו לא טוב קורה לרשימה השנתית שלנו ולמשק", כותב גיא רולניק בטור המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". "מספרם של יזמי ההייטק, התעשייה והמגזרים התחרותיים במשק שהתעשרו משמעותית – יורד והולך. אותם פרצופים, פחות או יותר, מופיעים בדירוג מדי שנה. הרשימה נשלטת יותר ויותר על-ידי השחקנים הפיננסיים, המשתלטים, בעלי השליטה בקרטלים ובמונופולים החדשים שנוצרו בעשור האחרון או שהופרטו או שנמכרו על-ידי משפחות ותיקות".

שתי הערות על מוסף "עסקים" של "מעריב"

1. "העלאת שכר המינימום אינה מפחיתה את העוני", קוראת הכותרת הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב". הכותרת מתבססת על סקירה כלכלית שערך בנק ישראל. בכפולה הפותחת של המוסף מדווח יוסי גרינשטיין כי על-פי בנק ישראל, "כדי להפחית את העוני בשיעור משמעותי דרוש שיפור בציות לחוק", וכי בניגוד לאזהרות לגבי עלייה חדה ומיידית באבטלה, שנשמעות בכל פעם שמוצע להעלות את שכר המינימום בשיעור משמעותי, בנק ישראל מצא כי במקרה כזה "התעסוקה בטווח הקצר לא צפויה לרדת עקב העלאת שכר המינימום".

יהודה שרוני מתייחס בטור פרשנות נלווה לשתי הקביעות הללו, אך עובדת היותו של שרוני "העורך הכלכלי" של "מעריב" אינה מסייעת להפוך את הקביעות הללו לכותרת בשער המוסף, שעורך סימון טטרו. גם הכותרת לידיעה עצמה מדגישה את הקביעה כי "העלאת שכר המינימום תוריד את העוני רק בשוליים", ולא למשל את הממצא כי העלאה חדה אינה צפויה להוביל בטווח קצר לירידה בתעסוקה.

2. בעיתונות הכלכלית מדווח הבוקר על התפתחות בפרשת מכתשים-כמצ'יינה. חברת כור, קבעה השופטת דניה קרת-מאיר, אינה זכאית לתמורה עודפת בגין מכירת מכתשים-אגן לחברת כמצ'יינה. לא ניכנס לנבכי הפרשה, נציין רק כי בעל השליטה בחברת כור הוא נוחי דנקנר, שלאחרונה הפך גם לבעלים של "מעריב".

"דה-מרקר" מקדיש לסיקור הפרשה כפולת עמודים תחת הכותרת "כור תוקפת: השופטת לא הבינה את עסקת מכתשים-כמצ'יינה". "כלכליסט" מקדיש את כל עמ' 8 לידיעה מאת מארק שון, שלפיה "דנקנר מנסה למנוע ייצוגית: עו"ד כספי מונה לתווך בין כור לתובע". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ידיעה קצרצרה, מאת ליטל דוברוביצקי, המתפרסמת בתחתית עמ' 16. במוסף "עסקים" של "מעריב" ידיעה קצרה מאת נועם שרביט בתחתית עמ' 5, המלווה – לראשונה – בגילוי הנאות הבא: "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי".

אין סיבה לקנא בכתבים הכלכליים של "מעריב". רכישת העיתון על-ידי דנקנר מציבה אותם בעמדה לא נוחה, הדומה לזו של כתבי "גלובס" מול עסקי אליעזר פישמן (אם כי ברור שהבעיה גדלה ככל שעסקי בעל הבית נרחבים יותר).

הבחירה של "מעריב" לדווח בקצרה ובקורקטיות על עסקים הקשורים לדנקנר, תוך ליווי גילוי נאות, היא הרע במיעוטו. היא תהפוך קשה לביצוע ככל שהאירועים הכלכליים שבהם מעורבות חברות בבעלות דנקנר יהיו דרמטיים ובעלי השלכות משמעותיות יותר על רווחי החברות.

הון-שלטון

"מהפיקוח על הבנקים ליצחק תשובה: רוני חזקיהו בדרך לקבוצת דלק", קראה אמש הכותרת הראשית של "גלובס". עירית אבישר ועירן פאר דיווחו במוסף "שוק ההון" של "גלובס" כי תשובה מנהל מגעים עם חזקיהו כדי לצרף אותו לתפקיד "בכיר ומרכזי" בצוות הניהול של קבוצת דלק. על-פי דיווחם, "חזקיהו צפוי לרכז בקבוצת דלק את הטיפול בתחום האנרגיה".

בטור פרשנות נלווה מסביר פאר כי "יצחק תשובה לא צריך את חזקיהו כדי שיפקח על קידוחי הגז". לדבריו, תשובה זקוק לחזקיהו משום ש"בין ירושלים לנתניה שוררת כעת איבה קשה. באוצר, למשל, מביטים בזעף על תשובה [...] אפילו במשרד התשתיות כבר לא קונים את זעקות הקוזאק הנגזל [...] כנציגו של תשובה במו"מ עם הממשלה, חזקיהו יהיה האיש המתאים לגשר על הפערים ולשאת ולתת באופן ענייני ומקצועי ללא משקעים וללא ספינים".

ב"דה-מרקר" מדווחים צבי זרחיה ואבי בר-אלי כי לפני כמה שבועות אירח ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את איל ההון תשובה "לפגישה אישית במעון ראש הממשלה בירושלים". על-פי הדיווח, "ככל הידוע, נסובה השיחה בין השניים על שוק הגז הטבעי". כמו כן מדווח כי "לאחר הפגישה האישית שקיימו השניים, נשאר תשובה לארוחת ערב בבית משפחת נתניהו".

בחזית ובירכתיים

"זינוק במספר הצווים המאלצים חברות תקשורת למסור מידע על אזרחים", קוראת כותרת בשער "הארץ". תומר זרחין ויהונתן ליס מדווחים כי בין יולי 2009 ליולי 2010 הוציא בית-המשפט 14,133 צווים לבקשת המשטרה, שהורו לחברות הסלולר ולספקיות האינטרנט להעביר למשטרה ולרשויות החוק מידע על אזרחים. על-פי הדיווח, מדובר בעלייה של עשרות אחוזים מהשנה הקודמת. זרחין וליס מציינים כי "בשנה שעברה שילמה המשטרה כ-16 מיליון שקל לחברות הסלולר ולמפעילות האינטרנט על קבלת הנתונים".

גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על הנתונים, אך לא בשער. בידיעה קצרה המתפרסמת בתחתית עמ' 21 של העיתון מדווחת טובה צימוקי כי "אמצעי החקירה המסורתיים איבדו את מקומם לטובת הסיגינט – טכנולוגיה המסתמכת על נתונים שאוגרות עלינו חברות התקשורת". צימוקי מציינת כי בתי-המשפט אישרו "את כל הבקשות" שקיבלו מטעם משטרת ישראל בשנת 2010.

עמוק עוד יותר בירכתי "ידיעות אחרונות", בתחתית עמ' 30 של קונטרס החדשות, העמוד האחרון לפני השער האחורי, מדווח דני אדינו אבבה על פעולת תגמול של יחידת עוז. על-פי דיווחו, בעקבות הכאת ארבעה מאנשי צוות היחידה על-ידי פליטים מאריתריאה, בעת שניסו ללכוד פועל זר מניגריה, יצאו ביום רביעי בלילה 20 מאנשי יחידת עוז לפעולת נקם. אדינו אבבה מדווח כי הללו הגיעו למקום האירוע הקודם, "והחלו לחפש את אלה שהיכו אותם. כל פועל זר שהיה שם, חטף". מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר לעיתון כי האירוע בחקירה וכי "לא מתקבל על הדעת שתתבצע פעולת תגמול".

ענייני תקשורת

רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי הוועד המנהל של רשות השידור החליט להדיח מתפקידיהם את מנהל קול-ישראל אריה שקד ואת מנהל הטלוויזיה משה (מושון) מצליח.

ב"דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי ממשלת צרפת החליטה לאסור על קרייני חדשות טלוויזיה ורדיו להזכיר את המלים "פייסבוק" ו"טוויטר" בזמן שידור, אלא אם המלים הן חלק מדיווח חדשותי.

במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווחת אופיר בר-זהר כי אתמול התפרסם ב"ישראל היום" טור מאת יסמין לוקץ', בתה של מירי אדלסון, רעייתו של בעל העיתון. על-פי הדיווח, "רבים מעריכים כי בעתיד היא [לוקץ'] עשויה לעמוד בראש 'ישראל היום' – ולהמשיך את דרכו של אדלסון בעיתון".

גליונות "גלובס" הגיעו אמש למנויים כשהם עטופים במודעת כרומו המבשרת על השקת מהדורת האייפד של העיתון.