מאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב (צילום: שוקי טאוסיג)

בהלה מסוימת

"מארגני המחאה תבעו סדר חברתי חדש, כזה שמאפשר למעמד הביניים לא להישחק ומונע מהעשירון העליון מלהפוך לעשיר יותר ויותר. נראה שזה בדיוק מה שמציעה תוכנית המיסים שמגבשים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ", נכתב בפתח הידיעה המרכזית של "ישראל היום", החתומה על-ידי זאב קליין, שלמה צזנה, חזי שטרנליכט ודן לביא. מי מהם אחראי לתוספת הקומית של המילה "נראה"? לא ברור. בכל אופן, תוכנית מיסוי היא רק אחת משורה של צעדים שונים ולא קשורים שנוקטת הממשלה.

"המע"מ יופחת; שוקלים הכרה בתשלום למטפלת", נכתב בכותרתו הראשית של "ישראל היום", העיתון היומי הנפוץ בישראל (על פי סקרי חשיפה) והמקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו. בשבוע השלישי למחאת הדיור, שהפכה למחאה כללית שסיסמתה "צדק חברתי", ממשלת ישראל והעומד בראשה תרים באופן נואש אחרי פתרון שיעלים את המחאה. "בין הצעדים שבוחנים נתניהו ושטייניץ: הגדלת המס על רווחי הון ומס על ירושות גדולות. הדלק לא התייקר. רה"מ הקים צוות להידברות עם המוחים", נכתב בפתח כותרת המשנה.

תמונותיהם של נתניהו ושטייניץ מובאות על השער, נתניהו נראה מחייך ובוטח, שטייניץ עצוב וחרד (ביום שישי כתבו פרשנים כי הידיעה על פיטוריו של שטייניץ, שלמחרת הגיב עליה נתניהו בהכחשה, יצאה מלשכת ראש הממשלה). הניגוד בין הרוח המבולבלת המנשבת מהדיווח וזו השאננה העולה מן הצילום - בוטה.

בשער "גלובס" נותנים לכך ביטוי בוטה לא פחות: "פאניקה", נכתב במילה אחת בכותרת הראשית של העיתון, מעל לתצלום תקריב של פניו המכורכמות של נתניהו התופס את רוב השער. בכותרת המשנה מונה העיתון פחות או יותר את אותן פעולות ממשלתיות המובאות בזו של "ישראל היום" (דלק, מיסים). הפעם ההתאמה לתצלום ולכותרת - מושלמים. הפעלתנות המוגזמת של נתניהו גורמת גם ל"הארץ", בעל הכותרות הסולידיות בדרך כלל, להתיר מעט את הרסן: "שליפות הבזק של נתניהו: הקפאת מחיר הדלק, ועדת הידברות, חימום לקשישים".

וב"כלכליסט": "מדיניות השלוף של נתניהו ושטייניץ", נכתב בכותרת הראשית. "150 אלף מפגינים הצליחו להלחיץ את ראש הממשלה ושר האוצר", נכתב בכותרת הגג. "הלחץ מצד הרחוב טרף את הקלפים: פתאום מפחיתים מסים, מאיצים בוועדות ובעיקר מנסים להגיב לכל דרישה. כך מנהלת הממשלה את המשבר, בתקווה שהמספרים יתיישרו בהמשך", נכתב בכותרת המשנה.

"כל עוד לא ישונה מבנה תקציב המדינה שמתווה את סדר העדיפויות החברתי, כל שליפה של נתניהו תהיה לא יותר מפלסטר", נכתב בכותרת המשנה לטור של שאול אמסטרדמסקי ותומר זלצר בכפולה הפותחת של העיתון.

"נניח שנתניהו מודיע על פריש-מיש תקציבי: אני פותח הכל לדיון. בעוד חודשיים אביא תקציב חדש, ובו סדרי עדיפויות חדשים, כשבדרך אני מנהל דו-שיח פתוח עם הציבור ומקשיב לו. אולי זה פתרון מבריק למצוקה הגוברת של ראש הממשלה, אולי לא; מה שבטוח, אין לו עם מי לעשות את זה", כותב עפר שלח על שער "מעריב".

"זה לא הדיור, זו השיטה", כותב אתגר קרת ב"הארץ". למעשה, זו גם לא השיטה.

האולפן השקוף

המסר המשתמע מהפעולות האחרונות מתאחד עם זה העולה מהמחאה והופך יותר ויותר פרוע ולא ממוקד. בניגוד למוחים, המסר של נתניהו הוא גם מבוהל. הוא פוגש את המסר המחאתי בדרכו למעלה: המחאה מתגבשת, לובשת צורה והנהגה ומגבשת מסרים ודרישות. "מנהיגי המחאה פירסמו לראשונה מסמך מפורט", נכתב על שער "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "רשימת הדרישות".

ה"פאניקה" מעוררת בעיתונים שאינם "ישראל היום" את התגובות המצופות של בוז ואכזבה, השינויים שעוברת המחאה מגבירים את ההתנגדות גם אליה, בינתיים בעיקר ב"מעריב". עד עכשיו היו אלה רק הכותבים המוטים באופן גלוי לימין שמחו נגד המחאה (מחוץ לשי גולדן וסבר פלוצקר שלעגו לה בימיה הראשונים), כעת מצטרפים אליהם גם כותבים לא מזוהים וכאלו המוטים לשמאל.

את הביקורת של שלח הבאנו למעלה. שי גולדן כותב היום "התביעה של ראשי מחאת האוהלים שהפגישה עם ראש הממשלה תהיה מצולמת היא סימן ראשון ליוהרה ושיכרון הכוח שאחז בהם. הוא עדיין ראש הממשלה. והצבת תנאים משפילים לראש הממשלה משווה למהלך מראית עין של משא ומתן על גובה כופר בין חוטפים למשטרה" (הכותרת הראשית של העיתון, "פרס ואבו מאזן: הפגישה שטורפדה", מוקדשת לידיעה של בן כספית לפיה נתניהו ביטל הפגישה "בגלל מחאת הדיור").

ב"ישראל היום" ממהרים להצטרף: "דרישתם המגוחכת של מובילי המאבק לנהל מו"מ מול מצלמות מעידה יותר מכל על כוונתם האמיתית [...] לעשות הצגה", כותב מתי טוכפלד בטור הזוכה להפניה מהשער. "אם בכוונתה לסייע למעמד הביניים, אין כל היגיון בסירובה להיפגש עם נציגי הממשלה", מחרה מחזיק אחריו דן מרגלית.

ב"הארץ" לא מתרגשים: "חידלון בשלטון" היא כותרת מאמר המערכת ולצידה קריקטורה בה מצוירת הפגנה ומתחת לה הכיתוב "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת".

ואם יש הנהגה, יש ריבים בהנהגה. "ידיעות אחרונות" מקדיש את הכפולה הפותחת ל"קרבות מבית". דוד רגב ותלם יהב כותבים כי "במטה מחאת הדיור דרשו פגישה מצולמת עם נתניהו - ואנשי ההסתדרות התנגדו בתוקף וטענו שזה משפיל. הסטודנטים הציבו שורת דרישות מסודרות למו"מ - ואנשי הגרעין המייסד רצו רק להמשיך למחות 'לשם המחאה'. בפגישה טעונה עם יו"ר ההסתדרות, הגיע המאבק החברתי לשלב המלחמות הפנימיות".

אם לנתניהו רק היה עמוד השדרה כדי לחכות קצת, יתכן שהכל היה עובר ממילא, חושבים עכשיו בוודאי חלק מיועציו.

מה קורה עם הספין

כזכור, הספין הגדול האחרון שיצא מלשכת ראש הממשלה היה זה של הפניית האש כלפי העשירים ("טייקונים"). "הכוונה: להקל על מעמד הביניים, להכביד על בעלי ההון", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום". "המחאה החברתית היא במידה רבה עליית מדרגה במלחמת בני האור בבני החושך, בקרב הציבורי שהתנהל בסוגיית ההון-שלטון לא רק בהקשריה הפליליים, אלא גם בחלוקת טובות הנאה לטייקונים", כותב מרגלית בכפולה הפותחת של העיתון.

"ישראל היום" מדווח שאפילו ששינסקי ייקרא לדגל, לעמוד בראש ועדה "שתטפל במצבו של מעמד הביניים וביוקר המחיה". "הפתרון: מאבק בטייקונים, השקעה בצעירים", נכתב בכותרת מאמר דעה של גילה גמליאל, "סגנית שר במשרד ראש הממשלה", ב"ישראל היום".

"המלצות - עוד החודש", נכתב בכותרת ידיעה בעמוד 5, מתחת לכותרת הגג: "נתניהו לוועדת הריכוזיות". כשנתניהו הקים את הוועדה במה שנראה כהיענות ללחץ תקשורתי, בעיקר מכיוונו של "דה מרקר", היא נקראה בשם המכובס "הוועדה להגברת התחרותיות במשק". כעת הוסרו הכפפות וסומנו המטרות. לצד הטקסט מובאות תמונותיהם של עידן עופר ונוחי דנקנר, "ייפגעו מההמלצות?", נכתב לידן בהיתממות. מסקנות אפקטיביות של הוועדה יובילו לפירוק עסקיו של דנקנר ופגיעה כואבת ומשמעותית בכיסו (שאמנם, יישאר גדוש עד להתפקע בכל מקרה שלא יהיה).

בינתיים, הקורבן המיידי של הספין היא תדמיתם של נתניהו ושטייניץ, שנאלצים להיפרד לשלום ממנכ"ל האוצר חיים שני. "מנכ"ל האוצר: מה שבר אותי", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". התשובה בכותרת המשנה: "חיים שני הסביר למקורביו אחרי ההתפטרות: מסע ההסתה של נתניהו נגד הטייקונים עלול להידרדר למחוזות מפחידים, לא יכולתי לתת יד לזה". המראיין הוא סבר פלוצקר, אולי הפרשן הכלכלי המקורב ביותר לבעלי ההון הכותב היום בעיתונות בישראל.

לא כולם תולים את ההתפטרות בעמדה כלפי העשירים. לפי "כלכליסט", אי שביעות הרצון של שני נמשכת כבר זמן מה וההתפטרות היא תוצאה של "ההתנהלות הקפריזית של ראש הממשלה ושר האוצר". "לשני נשבר מהשליפות של נתניהו ושטייניץ", כותב סמי פרץ ב"דה מרקר". כך או כך, "בכירים באוצר משוכנעים: שטייניץ הוא הבא בתור", כותבים ב"כלכליסט".

האם מסע ההסתה של נתניהו נגד העשירים יסתיים במסעות רצח של המונים מוסתים שישרפו את החווילות של בעלי ההון? יש להניח שלא. כשם שנתניהו הוא לא מובארק וישראל היא לא סוריה, כך גם האזרחים כאן אינם עדר רצחני. נוסף על כך, שטיפת המוח שהתקשורת העבירה, ומעבירה, את הציבור לפיה העשירים הם בני אלים ומושא הערצה וחיקוי, תדרוש כוחות ניקוי עוצמתיים במיוחד רק כדי להחזיר את הישראלים לנקודת איזון.

בינתיים, היום, "דה מרקר", מי שמוביל את השינוי בסיקור העושר, נרגע מהתקף האנטי-ריכוזיות המעט מגוחך שתקף אותו אתמול, וחוזר להבחין בעוד רבדים במציאות הכלכלית והחברתית של ישראל.

ובינתיים, בכלכלה הריאלית

"בצל המחאה: שוק הנדל"ן מתקרר", נכתב בכותרת ידיעה של זאב קליין ב"ישראל היום". לפי קליין, מכירת הדירות ביוני היתה בשפל של 18 חודשים, על פי נתוני הלמ"ס. "הביקוש לדירות צלל" בהשוואה ליוני שנה שעברה, קובע קליין. "ירידה בצריכה, שיתוק בשוק הנדל"ן", נכתב בכותרת הראשית של "דה מרקר". "עסקי הדירות למכירה הם בית קברות, אנשים יושבים על הגדר", מצטטים בכותרת המשנה "אמירות בענף הנדל"ן".

"שכר הדירה לא עוצר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בזמן שהצעירים יושבים באוהלים: דמי השכירות זינקו החודש ב-3.6%. דירת 3 חדרים בת"א תעלה לכם בממוצע 5,500 שקל בחודש ובירושלים 3,800 שקל". באופן יוצא דופן, ההפניה היא למוסף "ממון".

"המחאה הגיעה לבורסה. הנפגעים: הבנקים והטייקונים", נכתב בכותרת ב"כלכליסט".

מלמטה

לא רק טרמפיסטים מלמעלה יש למחאת מעמד הביניים. גם מלמטה יש המבקשים לנצל את שעת החסד - לא כדי להרוויח זמן תקשורת או להינצל מזעמה, אלא כדי לצרף את זעקתם לשוועה הכללית.

"הן מטפלות בביתן בילדים ממשפחות מצוקה, עשר שעות עבודה ביום, 260 שעות בחודש, 3,800 שקלים נטו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף היומי של "מעריב". "בלי פנסיה, בלי פיצויי פיטורין, בלי חופשות מחלה, בלי מס הכנסה שלילי, ובעיקר בלי הכוח להקים מאהל ולסחוף אחריהן עשרות אלפים. עכשיו הגיע תורן של המטפלות של משרד התמ"ת לזעוק".

נכון שבילי מוסקונה-לרמן היתה יכולה להציע לעורך "המגזין" 50 כתבות חלופיות על מגזרים או מקצועות מקופחים, מדוכאים ומופלים לרעה - בכל זמן נתון. נכון שמבחינה זו, הבחירה במטפלות של משרד התמ"ת לשער המוסף אינה ממוקדת, וסיקורן על רקע המחאה הנוכחית - אקראי. לכן גם הכתבה הזו מתאימה כל כך: הקול העולה כעת מן הרחוב הוא בעצמו אקראי, לא ממוקד. זו גדולתו.

בזמן שפספסתם (1)

"אם נתעלם מהטרמפיסטים הפוליטיקאים, מדובר במאבק אמיתי וכן, שמטרתו לאפשר לאנשים טובים החפצים לחיות מיגיע כפיהם - לעשות זאת. זהו מאבק המבקש, אולי לראשונה זה שנים, לקבוע כי רמת החיים שאליה הורגלנו בשנים האחרונות, בשל נורמות האלפיון העליון שבהן צפינו כולנו, היא מושחתת ובעיקר משחיתה. זהו מאבק שיותר משהוא קורא קריאה פוליטית נגד ממשלה כזו או אחרת, הוא זועק לשינוי בסיסי בכללי המשחק של החיים הכלכליים והחברתיים שלנו. לכן הוא גם כל כך לא ממוקד ובזה טמונים אולי חסרונו ויתרונו כאחד".

את הדברים כותב הרב דויד סתיו, יו"ר רבני צהר ורב היישוב שהם. "כל החפץ להיות שותף לחזון של 'אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה', חייב להיות שותף למחאה המבקשת חיים צודקים וחלוקה מוסרית יותר של נטל החיים במדינתנו", הוא מסכם, בסוף הטור המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

מולו מופיע טור של יהושע מור-יוסף, יחצן - פעם של מועצת יש"ע היום של המרבה במחיר. טיעוניו- נגד ההתרחשות הלאומית הנוכחית - הם של יחצן: רמיזות, קונספירציות וקיטורים. את מועצת יש"ע לא היו מסקרים באותה אדיקות, המחאה היא מסווה לאג'נדות פוליטיות קיצוניות, התקשורת שמאלנית, המוחים שמאלנים.

מור-יוסף מאשים את דפני ליף (ממובילות המחאה) ב"מחאת כזה כאילו מפונקת" ואת חברתה סתיו שפיר בכך ש"לא עשתה לי חשק גדול להגיע". נו, לא היה לו חשק.

בזמן שפספסתם (2)

כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (איריס ליפשיץ-קליגר) מקבצת פרסומאים ("בכירים") כדי שיחוו את דעתם על השלטים השונים המונפים בהפגנות המחאה הנוכחית ("איזו מהן הכי מוצלחת? איזו פוגעת בבטן הרכה? איזו סתם משתלחת? ואיזו מתבססת על חריזה ילדותית?").

בשבוע שעבר התפרסמה במוסף אחר של העיתון כתבה תחת הכותרת "מה נלבש לעיר האוהלים". גם אותה ליווה טעם רע של עיתונאים מנותקים, שזרמי העומק של מיאוס מתרבות הצריכה השוטפים את החברה הישראלית - עוברים לה מעל לראש.

בעוד שאצל עיתונאי אופנה, שכל מהותם היא עיסוק בקליפה החיצונית והמתבלה של החיים, טעם רע כזה הוא כמעט בן-לוויה הכרחי, ובעוד שאצלם הוא גלוי ובוטה - הריח הרע של כתבות כמו זו שמתפרסמת היום - הכרחי פחות ועדין יותר - ולכן מעציב הרבה יותר.

הרי ניב חורש, ורד בטש, עמית סטולר, יורם לוי, רובי ניסן, ספי שקד וזיו קורן - אנשי השיווק ש"ידיעות אחרונות" מראיין בהבלטה - הם מהאחראים העיקריים למצוקה הנוכחית, בוודאי שיותר מהפוליטיקאים. הפרסום, בטח שבמתכונתו הנוכחית, הוא המשחית הגדול של החברה הישראלית, הוא המנוע מאחורי תרבות הצריכה, הוא המפיץ תרבות של שורת רווח, של שקר ושל טפשות ובהמיות.

האם ב"ידיעות אחרונות" היו מקבצים את ראשי הממשלה של העשור האחרון ומבקשים מהם לחוות את דעתם על סיסמאות המחאה?

מה עוד קרה

"סוריה: לפחות 136 הרוגים ביממה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "במוקד האירועים היתה העיר חאמה. זהו מניין ההרוגים הגבוה ביותר מאז החלו ההפגנות". 1,600 אזרחים הרג אסד עד כה, כותב אבי יששכרוף.

"שימו לב לנתון המדהים הבא", כותבים צביקה ברוט ויובל קרני במדור "קריאת ביניים" (היוצא לחופשה יחד עם הכנסת), במוסף היומי של "ידיעות", "מתחילת הקדנציה הנוכחית ועד היום אישרה מליאת הכנסת כ-160 חוקים פרטיים חדשים. מחציתם, לא פחות, הם יוזמה של שישה חברי כנסת בלבד". השישה, מהמחוקק הפעיל ביותר ומטה: זבולון אורלב (הבית היהודי, 22 חוקים), יריב לוין (ליכוד, 21), חיים כץ (ליכוד, 20), שלי יחימוביץ (עבודה, 20), יו"ר הקואליציה זאב אלקין (16) ומשה גפני (יהדות התורה, 16). אגב, מחיבור המספרים, מתקבל אצלי המספר 115. הרבה יותר מחצי של 160.

"הקיטש והוולגריות בפסטיבל ואגנר כללו מין אוראלי שמבצע באך בגתה (באופרה 'מייסטרזינגר'), אשה נדחפת לתא גז (ב'טנזהויזר') ומצעד חיילים נאצים (ב'פרסיפל')", נכתב בכותרת המשנה לסקירה של נעם בן זאב את הפסטיבל בגרמניה, המובאת ככתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ".

ענייני תקשורת

"אלוף בן מחליף את דב אלפון בתפקיד עורך 'הארץ'", נכתב בכותרת ידיעה התופסת חלק נכבד ובולט בחציו התחתון של שער "הארץ". פניו המחייכות של בן נראות בתצלום המלווה את הידיעה. לפי הידיעה, אלפון עוזב (לאחר שלוש שנים), כדי "להוביל את הקמתו של מיזם דיגיטלי חדש בשיתוף קבוצת 'הארץ'". ההערכה שרווחה במסדרונות "הארץ" היתה כי אלפון פרש בשל חוסר שביעות רצונו מהאופן בו צירף שוקן את האוליגרך ליאוניד נבזלין כמשקיע בעיתון. עובדת הישארותו של אלפון בתאגיד, מלמדת כי ההערכה היתה שגויה, או שאלפון התגבר.

לא רק דב אלפון עוזב, גם ערן סויסה. כתב הבידור של "מעריב" עוזב את העיתון, לטובת עבודה בטלוויזיה. גם היום מופיעה ידיעה שלו בעיתון, במדור ה"תרבות" של המוסף היומי: על עוד פרויקט אינטרנט נצלני של חברת סלולר. סויסה, שכיכב באחד הפרקים המוצלחים של הסדרה המעניינת "העיתונאים", הוא אחד המייצגים הבולטים של כמה מהחוליים הבולטים העיתונות העכשווית: ההיטפשות, הסגידה לשטחיות, הערצת הריאליטי-סלבס-רכילות, העילגות הכרונית. מאחר שאת המחלות האלה ירשה העיתונות מהטלוויזיה, נראה שיש כאן סידור עבודה נאות.

"מי היה מאמין שכישלון בחקיקה טכנית במהותה עלול לכאורה להפיל את כלכלת ארה"ב למצב של חדלות פירעון?", תוהה חזי שטרנליכט, הפרשן הכלכלי של "ישראל היום". הפרשנים הכלכליים בארץ ובעולם כותבים כבר שבועות כי מדובר במשחק פוליטי שיסתיים רגע לפני שעת האפס, וכי חדלות פירעון אינה אופצייה. אבל אולי שטרנליכט יודע משהו שהם לא יודעים. מה אתם יודעים, האתרים מדווחים כי הושגה פשרה בין הדמוקרטים לרפובליקאים. לא, הוא לא יודע.

"משפחת אדלסון תורמת 5 מיליון דולר ל'תגלית'", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום", "בארבע השנים האחרונות תרמה קרן אדלסון לפרויקט יותר מ-100 מיליון דולר". הגילוי הנאות המצורף לידיעה, של יורי ילון, רק הופך אותה לעוד יותר מגוחכת.