מלמעלה: "מצה ראשונה בארץ ישראל, 1949"; אמג'ד עוואד וחכים עוואד, שהודו ברצח בני משפחת פוגל באיתמר (צילומים: הסוכנות-היהודית, רשיון cc ולשכת העיתונות הממשלתית)

מלמעלה: "מצה ראשונה בארץ ישראל, 1949"; אמג'ד עוואד וחכים עוואד, שהודו ברצח בני משפחת פוגל באיתמר (צילומים: הסוכנות-היהודית, רשיון cc ולשכת העיתונות הממשלתית)

מה בצלחת

שערי העיתונים היום מקדישים מקום נכבד להצגת מרכולת מוספי החג שלהם. נוהל שישי, רק עייף יותר. בעוד שבוע, אחרי עוד יום שישי, תחלחל אפיסת הכוחות האמיתית. גיבורי העיתונים, השחקנים הראשיים וגם מספר נכבד משחקני המשנה מוצגים לראווה "מעל לקפל". כל עיתון וגיבוריו. כל עיתון והשחקנים ששמר במחסן לתקופת החגים.

ואלה השמות, מהקל לכבד: "ישראל היום": אהוד בנאי (זמר), גאיה טראוב (שחקנית), דריק שארפ (כדורסלן), הילה אלפרט (אוכל, כתבת העיתון), בועז ביסמוט (יהודים במצרים, עוד כתב בעיתון), "ויליאם וקייט" (סלבריטאים), פרנסיס פוקויאמה (היסטוריון) ומאיר שמגר (שופט בדימוס). מקודמים בקיצור: "יום בגבול הרצועה" (ביטחון), אליקו (פופ) ופרק מספר של אשכול נבו (קידום מכירות).

"מעריב": "האמא שילדה שמינייה" (?), קישקשתא ועוזה (בובות לבד), שמואל הולנדר (פקיד ממשלתי), שרית חדד (זמרת). מקודמים בקיצור: יוני רוט (צה"ל), הנסיכה קייט (סלבריטאית), "המוסד במרוקו" (ציונות), "וגם מוסף תשבצים" (פנאי). בכותרת הראשית: ראיון עם ניצב לשעבר אורי בר-לב.

"ידיעות אחרונות": יוסף שילוח (בורקס), גדי לסין (עסקים), תמר פוגל (זוועה), ארקדי גאידמק (בדיחה), אסתי גינזבורג (דוגמנית), אביבה שליט (גלעד). שליט מקבלת משבצת משל עצמה ("ליל סדר חמישי בלי גלעד"), מתחת לתמונתה, הבולטת יותר, של גינזבורג (מראה להשכיר). מקודמים בקצרה: איזי אזגי (צה"ל), מסע במצרים (אקטואליה), המלצות לטיולים (פרקטיקה), ועצם העובדה של"ידיעות" מצורפים ארבעה מוספים ("4 מוספים").

"הארץ": אהוד אולמרט (נוסטלגיה, פלילים), נינט (זמרת), סיגלית לנדאו (אמנית), אהרון אפלפלד (סופר), זוכי תחרות הסיפור הקצר (תחרות). מקודמים בקצרה: טקסטים בנושא הכללי של "מהפכות" (מחאה, הייטק, חרדים) והעובדה של"הארץ" מצורפים שישה מוספים (כולל "גיליון מוגדל". ככלל, נדמה לי שאפשר לוותר על השימוש במלה "מוגדל" בהקשרים של שיווק מכירות).

האם אפשר לגזור מהנתונים שנבחרו להיות מובלטים על השערים באופן אינדוקטיבי ביחס לאופיים הכללי של העיתונים? בוודאי. ענייני התרבות והבידור נחלקים בין העיתונים כך: "הארץ" מגיש תשעה קבין תרבות ואחד בידור (ומתנצל בצורה מביכה: "ראיון רציני לשם שינוי", נכתב ליד תמונתה של נינט. עם זאת, מאחר שהמראיין הוא בן שלו המצוין, חזקה על הראיון שהוא אכן רציני). העיתונים האחרים מגישים תשעה קבין בידור, דוגמניות וסלבריטאים (ובובות לילדים) וחצי קב תשבצים (תשבץ ההיגיון של "הארץ" בלתי פתיר, ומהווה עדות ניצחת לכך שפלצנות מושלמת אכן קיימת). בחצי הקב האחרון מצטופפים פוקויאמה ובנאי – היסטוריון שנבואותיו נכזבו וזמר נשמה.

בגזרת האקטואליה "הארץ" מעדיף מבט כללי ושחיתות שלטונית, העיתונים האחרים – צבע ("מסע במצרים", "יום ברצועה", סיפורי ריגול, ניצולת טבח, גלעד). מחדש ממש רק "מעריב", עם הראיון עם ניצב בר-לב. אמנם ההישג העיתונאי כאן מסתכם בעיקר בעצם השגת הראיון (שקדם לו סיקור שנטה באופן בוטה לטובתו של בר-לב מצדו של המראיין, בן כספית). רוב תכניו צפויים מראש והובאו כבר בעיתונות על-ידי תומכיו של בר-לב בזמן אמת. מה אפשר ללמוד מכך? שהזורע תמיכה קוצר ראיון. אולם זה אינו מיוחד, כמובן, ל"מעריב". גם לא העובדה שה"ראיון" כלל אינו ראיון, כפי שמדגיש כספית, אלא "דברים שנאמרו בפורומים פרטיים שונים במהלך הפרשה". נו, באמת.

בגזרת הפטריוטיות "הארץ" לא משתתף כלל במקצה. "מעריב" ו"ידיעות" מגיעים ביחד למקום הראשון עם פצועי צה"ל שהשתקמו וחזרו לשדה המערכה. "ישראל היום" מציג את יעקב אחימאיר (מראיין שדרן רדיו מזרחי).

הרצח באיתמר

האם עיכב הממסד את ההודעה על תפיסת רוצחיה של משפחת פוגל כדי לתפוס את כותרות החג? אם כן, הרי שההצלחה כמעט מושלמת. למעט "מעריב", שמעדיף ככותרת ראשית את הלא-ראיון עם בר-לב, מקדישים כל העיתונים את כותרותיהם הראשיות להתפתחות הזאת.

"צה"ל עצר שני חשודים ברצח בני משפחת פוגל" ("הארץ", שמקפיד על התואר "חשודים"), "באנו לאיתמר לרצוח יהודים" ("ישראל היום"), "פני הרוע" ("ידיעות אחרונות"), וב"מעריב" הכותרת היא "חיות אדם". הפרטים: אמג'ד עוואד וחכים עוואד, סטודנט (19) ותלמיד תיכון (18) מהכפר עוורתא הסמוך לאיתמר, חדרו ליישוב ורצחו את רוב בני משפחת פוגל. כפי הנראה, לא קיבלו סיוע מארגון טרור, אלא פעלו על דעת עצמם. אולם שערי העיתונים אינם עוסקים בפרטי המקרה, אלא בעניינים אחרים: רגשות פלצות, נקם ושנאה וזריעת ספק ("הארץ").

העיתון הנחות ביותר הוא "מעריב", שכותרת המשנה שלו היא "קודם הם רצחו את הילדים יואב ואלעד, אחר-כך את ההורים אודי ורותי. ובסוף גם את התינוקת הדס, רק בגלל שבכתה. תלמיד תיכון וסטודנט מעוורתא הם שביצעו את טבח משפחת פוגל מאיתמר". ניתן היה לחשוב שרצח משפחה על טפה הוא עניין מזעזע דיו בפני עצמו, אולם ב"מעריב" מרגישים צורך להעצים את הזוועה עוד ועוד, בדחף שראוי לתסריטאים של סרטי אימה, לא לעיתונאים.

ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים על השער בכך שהרוצחים לא הביעו חרטה; ב"ישראל היום" מדגישים זאת ומוסיפים גם ציטוט סתמי של אחד, נתניהו, והסתה נגד השמאל הקיצוני ("זעזוע מפעילות ארגוני שמאל קיצוני שבאו לעוורתא 'כדי למחות נגד התנהגות צה"ל בעת המעצרים'").

האם הציטוט לעיל עולה לגדר "הסתה"? ברגיל, לא. אולם לאור המוטיב הנוסף המתלווה לדיווח על שער "ישראל היום" (וגם זה של "ידיעות אחרונות") – הקריאה להטיל עונש מוות על הרוצחים – ניתן לדמיין בקלות כיצד הגרדום יצמא גם לצווארם של אותם פעילים פוליטיים, שאולי לא רצחו תינוקת, אבל הם נורא-נורא מעצבנים.

ובעצם, מי צריך גרדום? ניתן לשאול מערוץ 2 את מערכת האסמסים מ"האח הגדול" ולהצמיד אותה למטען נפץ שיוצמד לצווארם של שנואי העם ויתפוצץ בהתאם לרצון הקהל. לתשומת לבם של העיתונאים: יש סיכוי גדול שהם יהיו בין המועמדים הראשונים לניסוי החדשני במדעי זעם ההמון.

"הכפר [עוורתא] הושם בעוצר מיד לאחר הרצח ומאות מבין 8,000 תושביו נעצרו ונחקרו. דובר הממשלה הפלסטינית: 'אין לנו אמון בחקירה הישראלית'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". הניסוח הניטרלי משונה, כיוון שהטור של אבי יששכרוף, שממנו הכותרת נשאבת, מתייחס אל ההודעה הפלסטינית בביקורתיות, כורך אותה עם תיאוריות קונספירציה הזויות (עד כדי הכחשת עצם הרצח) וכותב כי "מהרשות הפלסטינית ניתן היה לצפות לגינוי, לאמירה עם משמעות נגד המעשים".

יששכרוף מפרט את האופי הקונספירטיבי והמתחמק של תגובות בכירי הרשות, קובע כי לא ניתן להטיל את האחריות לרצח על הרשות ומאשש את טענת ראש הממשלה נתניהו מיד לאחר הרצח, בדבר "ממדי ההסתה נגד ישראל והיהודים, דווקא בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות, ודווקא על-ידי בכירים פלסטינים שנחשבים מתונים".

גם אנשיל פפר, שכותב על המניע לרצח, מתייחס ב"הארץ" להסתה האנטישמית והאנטי-ישראלית בשטחי הרשות. "מלבד רצון בסיסי לרצוח יהודים, לגנוב נשק כדי לבצע פיגועים נוספים והנכונות להפוך ל'שהידים', לא הצליחו חוקרי השב"כ שחקרו את חכים עוואד ואמג'ד עוואד לבודד מניע ברור למעשה".

לפי פפר, "בשב"כ מציינים את 'האווירה האידיאולוגית והאלימה' בה גדלו", את העובדה ששניהם גדלו במשפחות המזוהות עם ארגון הטרור החזית-העממית (שנציג שלה סירב לסייע לשניים לפני הרצח), את הרקע הפלילי של חכים ("היה מעורב בקטטת דקירות עם צעירים בעוורתא לפני כמה חודשים"), של אביו ("ישב בכלא בסוף שנות ה-90 לאחר שלקח חלק ברציחתה של בת דודו ושריפת גופתה על הרקע המכונה 'חילול כבוד המשפחה'"), ולבסוף את העובדה שאחד מדודיו של חכים היה מעורב ברצח משפחה אחרת באיתמר, ב-2002, ונהרג מאוחר יותר על-ידי צה"ל.

"אנו שומעים הרבה בשנים האחרונות על השיפור הבטחוני הגדול בגדה", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "ועדיין, הרצח מעיד על קיומה של מוטיבציה גבוהה למעשי טרור, גם אצל פלסטינים ששגרת חייהם השתפרה ללא הכר עם צמצום מספר המחסומים והמעצרים. זו סכנה משמעותית, המתחדדת לקראת החמרה אפשרית במתיחות על רקע הכרזת העצמאות הפלסטינית שאולי תבוא בספטמבר".

ענייני כלכלה

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מראיין סבר פלוצקר את חיים כצמן, "ישראלי החולש על אימפריית נדל"ן בינלאומית", "מסייר איתו בין מרכזי הקניות שלו באירופה" ושומע ממנו תלונות על כך שבישראל שונאים אנשי עסקים: "אנשי עסקים מצליחים הם מיעוט נרדף בישראל".

לפי כצמן, ההתייחסות אל העשירים בשיח הציבורי היא "שלילית ואפילו מבזה. אין הערכה למעשיהם, ליוזמותיהם, להישגיהם. [...] הם אויבי העם". עוד לפי כצמן, הדבר מאפיין רק את ישראל, בעוד שבשאר העולם המערבי אילי ההון (שלעולם אינם נקראים כך, משום שזהו תואר מזלזל) הם "מודל לחיקוי".

אם שמו של כצמן נשמע לכם מוכר, אולי זה משום שהוא מככב תדיר ברשימת שיאני השכר, ובשנה שעברה השתכר 11.5 מיליון שקל – ירידה של 40% לעומת השנה שעברה. אל מול ההתחזרות הזו ניתן אולי לציין סיבה למציאות הציבורית שמתאר כצמן: בריאות נפשית.

חדשות חוץ

"חשבתי שאני קשוח, אדוני הנשיא, אבל כמי שראה אותך, אני רוצה להודות לך על כך שאתה המנהיג הקשוח ביותר שמדינה יכולה לבקש לעצמה", מצטט נדב איל את עמנואל רם בטקס הפרידה מהבית הלבן ("מנסח את מה שנראית בעיניו המחמאה האולטימטיבית לאובמה"), בכתבת דיוקן המוקדשת לראש המטה של אובמה, שנבחר לראשות עיריית שיקגו.

ריאליטי

רענן שקד מדווח במוסף של "ידיעות אחרונות" על ניסוי שערכו אנשי העיתון, שהציבו מכוניות עם סטיקרים "שמאלניים" בהתנחלות אלקנה ובאצטדיון טדי בירושלים, ומכונית עם סטיקרים "יהודיים חרדיים" ביפו ובלוד. התוצאה: ביפו ובאלקנה לא נגעו במכוניות (למעט קללה כתובה באבק על המכונית באלקנה), בטדי שברו את המראה וחרטו כתובות על הפח, בלוד גנבו את המכונית.

ענייני תקשורת

בן כספית (החרוץ) מראיין את נציב שירות המדינה הנצחי לשעבר, שמואל הולנדר, על פני חמישה עמודים, בלי לעמת אותו עם הטענות הקשות שהועלו נגדו במהלך השנים בעיתונות ושמבקר המדינה הקדיש להן דו"ח.

"באזור הדרום", מדווחים "כתבי 'הארץ'", "ינשבו רוחות שיגרמו לאובך – בשורה לא מעודדת למי שניקה את ביתו לקראת החג". עם זאת, אף שבמשך היום ישרור שרב כבד, "לקראת הערב, בזמן שרבים יישבו סביב שולחן ליל הסדר, תורגש הקלה מסוימת וירידה בטמפרטורות". הקלה נעימה וחג שמח.