האם אתה עדיין מאמין?

המאבק האידיאולוגי המתגלם במהלכי חקיקה של הממשלה תופס גם היום נתח משמעותי בסדר היום של העיתונים. "51% בעד חוק החרם, 43% נגד", נכתב בכותרת גדולה על שער "ידיעות אחרונות". לצד הכותרת, הפניה ל"סיקור נרחב ב'מוסף לשבת'" ולטורים של נחום ברנע, סימה קדמון, מאיר שלו, אתגר קרת, חגי סגל, חנוך דאום ויועז הנדל. מבין שבעה כותבים, שלושה מתייחסים למהלכי החקיקה בחיוב וארבעה בשלילה. הנה לאט-לאט חוזר הגלגל שהתהפך על ראשו מאז הימים שבהם "שמאלנים" הושמו במכלאת עמודי המדור הסאטירי "ציפור הנפש" ("פתח לנד").

אגב, הגלגל, חייבים לזכור, הוא עגול: מתחת לכותרת "המציל של בית"ר" נכתב על שער "ידיעות": "דן אדלר, הידוע בארה"ב כאיש שמאל, הפתיע אתמול כשרכש מארקדי גאידמק יחד עם אדם לוין את קבוצת בית"ר ירושלים, אחד הסמלים המובהקים של הימין".

ובחזרה לכנסת: "אנחנו חיים על סִפה של מדינה דו-לאומית", מזהיר ברנע אחרי שהוא מתאר את הקיפאון שבחתירה להקמתה של מדינה פלסטינית, כהקדמה לראיון עם חבר-הכנסת מהליכוד זאב אלקין, יו"ר הקואליציה ויוזם "חוק החרם", המאפשר לתבוע כספית את מי שיקרא להחרים את ההתנחלויות. ברנע אינו מסתיר כי הוא מראיין את אלקין כאויב, "בעל יכולת, רציני, מסוכן". המרכאות סביב המלה בולשביק בכותרת על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות" ("היכרות וראיון עם 'בולשביק'") נראות כאילוץ משפטי, לא אמירה עיתונאית. "האם אתה מאמין עדיין בפתרון שתי המדינות?", שואל ברנע. "לא", עונה אלקין. לצרינו.

"זאב, זאב", אחד הכינויים שמדביק ברנע לאלקין, משמש את בן כספית לפתיחת טורו השבועי, המוקדש גם הוא לחבר-הכנסת. אמנם משמעות המושג היא דווקא התרעת שווא מפני סכנה, אולם שני הפרשנים המובילים, כל אחד בעיתונו, משתמשים בו כסימן לסכנה ברורה ומיידית. "הוא מנסה לבנות לנו כאן רוסיה אחרת", נכתב בכותרת המשנה לטורו של כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" (אלקין הוא עולה מרוסיה). במוסף אין מי שתומך בחוק. "'חוק החרם' של הימין הקיצוני ניצח השבוע את הדמוקרטיה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של בן-דרור ימיני.

"גם אם החוק יעבור בג"ץ, אין לו משמעות מעשית", קובע ברנע. "מי שירצה לקרוא לחרם בלי להיחשף לתביעה יוכל לקרוא לחרם נגד מפעלים שעוזרים להתנחלויות [...] החוק ייזכר בעיקר בגלל הריח הרע שהשאיר אחריו, ריח של סתימת פיות, של השתלטות כוחנית של קבוצה קיצונית על החקיקה בישראל, של העדפת נוחות פוליטית מיידית על האינטרסים של המדינה, של פגיעה חוזרת בתשתית של המדינה".

"ועדות החקירה לשמאל: נתניהו נגד ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ראש הממשלה הודיע כי יתנגד להצעת ישראל-ביתנו להקים ועדת חקירה, ולא יטיל משמעת קואליציונית בהצבעה עליה בשבוע הבא", נכתב בכותרת המשנה. "ישראל-ביתנו: הוא מקריב את הביטחון למען השמאל". כותרת הדיווח בעמ' 3 היא "שובר שמאלה".

"קורנפיין: זו השגחה עליונה", נכתב בכותרת דיווח במדור הספורט בקונטרס החדשות של "מעריב".

ובינתיים, ב"ישראל היום"

ביום שלישי כתבתי כאן כי בדיווחיו על "חוק החרם" באותו יום, לא הזכיר "ישראל היום" את הבעייתיות המשפטית של החוק, ולא את הביקורת על נתניהו ושרי הליכוד שברחו מהכנסת בעת ההצבעה. טעיתי. אמנם ביקורת על נתניהו או הליכוד אכן לא נמתחה ב"ישראל היום", אולם בעמוד אחר בעיתון אכן פורסמה ידיעה תחת הכותרת "ועכשיו: מבחן בג"ץ".

היום, בכל אופן, קשה לשפוט את הכותרת הראשית של העיתון, שנקראת כמו כתב חידה: "הפלסטינים – לאו"ם; ישראל: רק משא-ומתן". זו אינה הפעם הראשונה בתקופה האחרונה שבה נראה כי מחברי הכותרות בעיתון סובלים ממנת יתר של סודוקו. כותרת אחרת על השער ברורה הרבה יותר: "נתניהו: לא לחקירת ארגוני השמאל".

ומה באשר ל"חוק החרם"? את החוק הזה נתניהו הכשיר בדיעבד בנאום במליאה, שאליה חזר השבוע לאחר שברח ממנה, כאמור, בעת ההצבעה. תחת ההכשר הזה מתפרסם ב"ישראל היום" טור של חברת-כנסת מקדימה – הטור השני השבוע של חבר קדימה ב"ישראל היום" – יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הכותבת בעד חוק החרם ומאשימה את מתנגדיו כי הם שייכים ל"שמאל הקיצוני".

הנדיבות שמגלים פתאום אנשי "ישראל היום" לאנשי המפלגה שנואת נפשם, ולהפך – הנכונות של אנשי המפלגה לפרסם מהגיגיהם בעיתון, מעידים כי המחלוקת האידיאולוגית סביב חוקי החרם למיניהם אינה נחלתם של קיצונים או אנשי שוליים. היא חוצת מחנות ואין להקל בה ראש. לא משמאל ולא מימין. ובכל זאת, זה אינה סיבה לסיים את הטור במשפט "כל עוד נשמתי באפי, לא אתן ידי להצלחתם של אלו המבקשים לפגוע בחוסנה וביציבותה של מדינת ישראל". קחי אוויר, יוליה.

עוד כותרת ראשית

"תחקיר 'הארץ': משרד הבריאות מונע שיקום ומרוויח מיליונים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "למרות מחסור חמור במוסדות שיקום, משרד הבריאות מונע בשיטתיות הקמת מחלקות מתחרות במוסדות פרטיים, ושומר על שליטה בשוק של מאות מיליוני שקלים בשנה. קופות-החולים מצדן שולחות חולים לבתי-אבות כדי לא לממן שיקום", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של דן אבן.

מונחים של אשמה

"יונס: להעלות המס לעשירונים הגבוהים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המובילה למוסף "G" של העיתון. אלי יונס הוא מנהלו של בנק מזרחי-טפחות, ועירן פאר ושלומית לן מציינים בפתח הכתבה כי הוא עושה עבודה טובה ("עקף את תחזיות האנליסטים") וקושרים זאת לשכרו הגבוה ("נחשב למנהל הכי מתוגמל במערכת הבנקאית"). בין הצהרותיו הרבות של יונס בדבר הורדת מכסים, הפחתת מסים לחברות, הריכוזיות כאילוזיה, שנאת עשירים וכדומה, מצליחים ב"גלובס" לדוג אמירה "סוציאליסטית" ולהפוך אותה לכותרת. כדאי לשים לב למאמץ העריכתי הזה, בעיתון הכלכלי המזוהה ביותר עם קהיליית העסקים (לעומת הציבור הרחב). הוא מלמד משהו על הלך הרוחות הציבורי כפי שתופסים אותו העיתונים.

אמנם, כבר לא צריך מכשיר מדידה משוכלל כדי לחוש לאן נושבת הרוח. "יקר לנו מחיר הדיור", קובעת כותרת על רקע צהוב על שער "ידיעות אחרונות", המודפסת מעל לתצלום של "מחאת האוהלים: מאות צעירים הפגינו אמש בתל-אביב ובירושלים נגד מחירי הדיור". מתחת לכותרת הראשית, "החשמל מזנק", מודפסת על רקע צהוב הקביעה: "יקר לנו מחיר החשמל".

ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות" (שאינו יוצא ביום שישי), יוקר המחיה הוא נושא סיקור קבוע ("החיים ביוקר") שהעיתון מקדיש לו עבודה עיתונאית רצינית מדי יום בשבועות האחרונים. כשגם ב"ידיעות" עצמו יהפוך יוקר המחיה (שלא לומר הפערים החברתיים והבעיות המבניות במשק) לנושא סיקור קבוע שמוקדשת לו עבודה עיתונאית רצינית, נדע שהמהפכה של העיתונות הכלכלית גלשה הלאה (אגב, כפולת עמודים במוסף "ממון" מוקדשת להיעלמותן של הבריכות הציבוריות מהערים כדי לפנות מקום למיזמי נדל"ן, והחלפתן בקאנטרי-קלאבים הגובים דמי כניסה יקרים).

ובחזרה לבנקים, המשמשים היום את "דה-מרקר" כהסבר לקשיים ביישום הרפורמה שהגו בשוק הסלולר (ביצוע: שר התקשורת). "מכה לתחרות בסלולר: מתחרה שני בדרך החוצה", נכתב בכותרת הראשית. "אחרי ההדחה של חזי בצלאל מהמכרז להקמת רשת סלולרית נוספת בישראל, גם קבוצת סלקט של מייקל גלפנד לא השיגה ערבות מבנקים ישראליים – וצפויה לצאת מהמירוץ", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה כך, מודגשת בירוק: "פרשנות: מערכת הבנקאות הריכוזית לא מעוניינת לשבור את מונופול הסלולר".

כדי להבהיר את הנקודה, מצטרפת כותרת נוספת, מתחת לכותרות דלעיל: "אליעד שרגא: 'לפרק את הפירמידות ואת הבעלויות הצולבות'". הדיווח של אורה קורן על דבריו של שרגא מדגיש שוב את הקמפיין של העיתון למלחמה בריכוזיות ופירוק אחזקות ריאליות (כמו למשל חברת סלולר) מפיננסיות (למשל: בנק). העמוד הפותח מוקדש כולו לטור של שרון שפורר, המוקדש להמשך ניגוחו של איל ההון אילן בן-דב, בעליה של חברת סלולר, שהודיע לאחרונה כי לא יחזיר את חוב החברה למשקיעים.

"המחאה הציבורית שקמה באחרונה נגד יוקר המחיה בישראל סודקת את חומת הסודיות הבצורה שבנו סביבן המשפחות השולטות במשק – שהתחילו לזרוק בוץ זו על זו. את הסדקים האלה בדיוק צריכה לנצל הוועדה לקידום התחרות במשק", כותב סמי פרץ בעמ' 4 של העיתון תחת הכותרת "הסודות של 20 המשפחות מתחילים להתגלות" (אגב, אם תבדקו בשנים האחרונות, המספר לפני המלה "המשפחות" בטורים מעין אלו רק עולה, לא יורד).

מי שמבטיח לגלות את הסודות הוא דווקא הפרשן הכלכלי הבכיר של עיתון אחר, שדווקא מחזיק בעמדות הפוכות לאלו של "דה-מרקר": סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות". "המספרים נחשפים: כמה באמת מרוויחה תנובה", נכתב בהפניה למוסף "ממון" על שער "ידיעות". פלוצקר מכנה את דו"חות תנובה כ"סוד הגרעיני השני של מדינת ישראל", זאת בשל התעקשותה של זהבית כהן, מנהלת החברה מטעם קרן איפקס, שלא לחשוף אותם.

בדיון הציבורי הער שהתחולל בעקבות "מחאת הקוטג'" הוזכרה עקשנות זו של כהן לא מעט, אות וסימן לנכונותה של הטענה העיקרית שהוטחה בפניה של תנובה, כי מאז שנרכשה מהקיבוצים והמושבים בידי איפקס, הפכה לחזיר קפיטליסטי גרגרן שיעשה כל מעשה ציני כדי להעלות את שורת הרווח. כיצד כעת קיבל לידיו פלוצקר את הדו"חות השמורים כל-כך? למקרא המסקנות שמגיש פלוצקר נראה כאילו זהבית כהן הגישה לו אותם בעצמה, קשורים בסרט ובצירוף הודעה לעיתונות.

"רווח טוב, רחוק מאוד מהרווחיות המטורפת של חברות הסלולר, למשל, או של חברות ביטוח, מפעלי תשתית ועוד"; "מאזני תנובה לא מצביעים על רווחיות תפעולית מופרזת, המעידה בדרך כלל על ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי"; "השקיעה כ-900 מיליון שקל בחדשנות טכנולוגית, התרחבות ואיכות"; "אף עובד לא פוטר"; "שולי הרווח הגולמי, 28%-29% מהמכירות, נמוכים משמעותית משולי הרווח של שתי המתחרות הבולטות של תנובה, טרה ושטראוס". וכך זה ממשיך עוד ועוד, רק לחתום ולהגיש לוועדה לניכוי שליש.

הדובדבן שבעוגת הגבינה המתקתקה שמגיש פלוצקר לקוראים: דיווח אנונימי של "פקיד בכיר באחד המשרדים הממשלתיים העוקבים אחר הדיווחים הכספיים של תנובה", הקובע: "עם יד על הלב, החברה לא נראית לנו כמי שעושקת ביד גסה את ציבור לקוחותיה", ממשיך ומזכה את תנובה מכל ביקורת ואשמה, ומבטיח כי "אין רעיון" של פירוק החברה לחטיבות. אז מי אשם בעליית המחירים הבלתי פרופורציונלית? "אני לא רוצה לדבר במונחים של אשמה", אומר הפקיד בלי השם.

"ההסדר של בן-דב אמנם הפך לשיחת היום בשוק ההון, אך אי-אפשר להשוות את התגובות לו לתגובות בהן חזינו לפני פחות משנתיים, כשלב לבייב ביקש הסדר חוב באפריקה-ישראל", כותבת עירית אבישר ב"גלובס". "אז, ב-2009, כאשר שוק ההון המקומי לא היה רגיל לכך, בקשה להסדר חוב, בוודאי מאיש עסקים בסדר הגודל של לבייב, התקבלה בתדהמה. אבל בהמשך הגופים המוסדיים ועורכי-הדין נכנסו מהר מאוד לשגרה, ובשנתיים האחרונות ראינו עשרות חברות שמגיעות להסדרים שונים ומשונים.

"בחודשים האחרונים נראה היה שגל הסדרי החוב נמצא מאחורינו. השווקים התאוששו, והריבית הנמוכה שהגדילה את הנזילות הביאה לכך שחברות יכלו לגלגל את החוב. אך זהו אינו פתרון אמיתי לבעיית המינוף המופרז. בשנתיים הקרובות צפויות להיפרע אג"ח קונצרניות בהיקף של יותר מ-50 מיליארד שקל, ולא כל החברות יצליחו לפרוע את החוב או לגלגל אותו. 'רוב הבעיות פשוט נדחפו קדימה', אמרה לפני חצי שנה ל'גלובס' מנכ"לית S&P מעלות דאז, דורית סלינגר, ונראה שהיא צדקה. מאז תנאי היסוד הורעו: הריבית במגמת עלייה, רמת הסיכון בשוק עלתה בשל המשבר באירופה, וכך גם הסיכון הגיאו-פוליטי. וכך, שוב מוצאות את עצמן חברות ממונפות בבעיה. אבל כעת נדמה שמשהו השתנה: זו כבר לא בושה להודיע לנושים, אין לי. לבקש הסדר חוב, כך נראה, הפך לפתרון מקובל. ראו את בן-דב".

האביב הערבי

"ארבעה חודשים למחאה בסוריה: אלפיים חיילים ערקו, ההפגנות גוברות בהתמדה", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ".

פרשת האזנות הסתר בבריטניה

"רופרט מרדוק הוא כנראה הבעלים והמנהל את נכסי התקשורת המצליח ביותר בהיסטוריה", כותב המו"ל הבינלאומי לשעבר קונרד בלק ב"גלובס". "לא יכול להיות שום פקפוק בתעוזה, בחזון ובכושר הביצוע שלו בכיבוש שוק העיתונות הצהובה בבריטניה, שהוביל לשילוב מדיה אנכי של איחוד אולפני סרטים ותחנות טלוויזיה, שבר את טריאופול הטלוויזיה האמריקאי (NBC, CBS ו-ABC), הוליד את אחד מגדולי החלוצים של שידורי הלוויין והביא לייסוד רשת חדשות אמריקאית שמרנית-פופוליסטית (פוקס-ניוז). צריך גם להודות שה'וול-סטריט ג'ורנל' הוא מוצר האיכות היחיד שמרדוק קנה ושיפר בפועל.

"[...] לא סביר שמרדוק, בנו ג'יימס או לס הינטון (סגנו בניוז-קורפ) ביצעו פשעים. אנשים כמוהם לא צריכים להתרגש יתר על המידה מהתהליך שמוכר לי ולקורבנות אחרים שלו, של תקשורת עוינת שמצטטת פרופסורים למשפטים ותובעים בדימוס ומקורות שמדברים בעילום שם (בדרך כלל פנטזיות מגמתיות של המראיינים עצמם). אף אחד לא צריך לנטור טינה ל'גרדיאן', ל-BBC, ל'ניו-יורק טיימס' ולאחרים על הכיף שיש להם על חשבונו של מרדוק, או לקחת אותם יותר מדי ברצינות. מרדוק הוא, כפי שקלרנדון אמר על קרומוול וההיסטוריון הבריטי אמר על נפוליאון, 'אדם רע גדול'. טעות לפקפק בגדולתו או בטבעו הרע". "הכותב", מצוין בתחתית הרשימה, "הוא היו"ר לשעבר של כמה עיתונים בריטיים. הוא הורשע ב-4 עבירות הונאה וריצה 29 חודשי מאסר".

"צהובוני בריטניה הם מקום נעים לעבוד בו. קצת כמו הגיהנום. לא סתם נסגר 'ניוז אוף דה-וורלד'", נכתב בהפניה לכתבתה של שרה ליבוביץ-דר במוסף "סופשבוע" של "מעריב". תחת הכותרת "צהבת זיהומית" נכתב בכותרת המשנה: "הם לא רק פרצו לתאים קוליים של קורבנות, שיחדו שוטרים ופקידי ממשלה וחדרו לחשבונות בנק של מפורסמים. הם גם התעללו בעובדים לשם השעשוע, הונו מקורות בלי חשבון והשפילו קולגות באופן שיטתי".

למתעניינים בפרשת האזנות הסתר המאיימת לערער את אימפריית העיתונות שנחשבת לחזקה בעולם, מוגש כאן באתר "העין השביעית" מדריך מפתח.

ענייני תקשורת

קלמן ליבסקינד כותב בעקבות טור באתר "לאטמה" על תחקיר (ובלשונו: "תחקיר") של כתבת ערוץ 2 דפנה ליאל על מחירי הנסיעה באוטובוסים בשטחים, מפרק אותו לגורמים וטוען כי מדובר בשידור תעמולה מגמתי המתעלם מהעובדות.

אתמול הוקדשה הכותרת הראשית של "מעריב" לראיון שערך עמיחי אתאלי עם שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה. דובר משרד המשפטים מיהר לשלוח בתפוצת נאט"ו את ההודעה הבאה: "בעיתון 'מעריב' פורסם היום כי עו"ד שי ניצן 'שבר שתיקה' והעניק 'ראיון נדיר' לעיתון 'מעריב'. דובר משרד המשפטים מבקש להבהיר כי עו"ד שי ניצן לא העניק כלל ראיון לעיתון 'מעריב' והצגת הדברים באופן זה הינה מעוותת. כידוע לכלי התקשורת, עו"ד ניצן סירב בשבועות האחרונים להתראיין לכלי תקשורת, זאת למרות בקשות רבות שהופנו אליו באמצעותי, והחליט שלא להגיב להתקפות כלפיו. גם עיתון 'מעריב' העביר פנה מספר פעמים בבקשה לראיין את עו"ד שי ניצן, לרבות אתמול, ונענה בשלילה.

"בשבוע שעבר פירסם כתב 'מעריב' עמיחי אתאלי ידיעה כוזבת ולפיה גורש שי ניצן מחתונה בה נכח. זאת, על אף שתוכני הידיעה הוכחשו על-ידינו והדברים אף הוסברו לכתב מבעוד מועד, כפי שהוסברו גם לאחרים, שבניגוד למר אתאלי, נמנעו מפרסום הידיעה השקרית. מספר ימים לאחר פרסום ידיעה זו צילצל הכתב לבית מגוריו של שי ניצן וביקש לראיינו ללא כל תיאום ובניגוד למקובל. עו"ד שי ניצן הבהיר לעיתונאי כי אם ברצונו לראיינו, עליו לעשות זאת בדרך המקובלת ולקבל אישור לכך, ובתוך כך הביע פליאתו על דבר פרסום הסיפור הכוזב, והסביר לכתב כי בפרסמו פרסום מעין זה הוא שימש 'כלי שרת' בידי גורמים קיצוניים.

"לכתב היה ברור כי שיחה זו איננה בגדר ראיון עיתונאי והוא אינו רשאי להציגה ככזו בפני עורכיו ובפני הציבור. התנהלות מעין זו היא בגדר התנהגות בלתי ראויה, הנוגדת את כללי האתיקה והפרקטיקה הנוהגת. צר לנו על האופן שבו בחר העיתונאי להתנהל ועל האופן שבו הדברים הוצגו בעיתון, ואנו רואים את עיתון 'מעריב' כמי שנושא באחריות להתנהלות בלתי מקצועית זו".

היום מתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ראיון עם שי ניצן, וההודעה לעיתונות של משה כהן נראית יותר כניסיון של דובר להלך אימים על עיתונאי "מעריב", וניסיון להציל את היחסים עם עיתון אחר ("ידיעות"). "מעריב", בכל מקרה, אינו מוותר, והופך את שיחת הטלפון עם ניצן לכותרת הראשית של המוסף. בטקסט עצמו מביא אתאלי את הכחשתו של ניצן לגרסה שמסר אתאלי על מה שאירע באותה חתונה. אתאלי אינו מתעקש על גרסתו. הראיון שהיה או לא היה מסתיים באזכור זעמו של ניצן על שדרן גלי-ישראל מנחם טוקר, שהתקשר אליו כדי לראיין אותו ודובב את ילדתו בת ה-12.

על שער "ישראל היום" ועל שער מוסף השבת שלו מפנים לראיון עם השדרן ואיש הטלוויזיה האמריקאי גלן בק. "ראיון אישי בהחלט עם השדר אוהב ישראל", נכתב על שער העיתון. זה אינו הראיון הראשון ש"ישראל היום" עורך עם בק, שהפופולריות של תוכניתו ברשת פוקס, שאותה עזב לאחרונה, ירדה ב-30%. אכן מדובר במי שהוא עדיין כוכב גדול בארה"ב, אולם כיצד זה רק ב"ישראל היום" נותנים לו במה מכובדת כזו? אולי כי אפילו העיתונים האחרים, שאינם בוחלים במאכלי פיגולים מעת לעת, אינם מסוגלים לעכל ליצן מגוחך כמו בק (חברי-הכנסת שלנו, אגב, חיבקו אותו בחום).

"מרבית ביקורות הקולנוע היום מתמקדות אך ורק בשאלה אם כדאי ללכת לסרט או לא; הן מורכבות אך ורק מדעה שמכוונת למטרה הזאת, ובעיני זהו הצד הכי פחות חשוב של ביקורת הקולנוע", אומר מבקר הקולנוע ריצ'רד שיקל לאורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", בראיון למוסף "גלריה" לרגל פיטוריו של שיקל מהמגזין "טיים".

"אני מאמין שיש עדיין קהל רב שרוצה לקרוא ביקורות רציניות על סרטים", אומר עוד שיקל. "הבעיה היא שהוליווד היום מייצרת המון סרטים מטופשים שביקורת הקולנוע כבר אינה רלבנטית לגביהם". "מה כבר אפשר לכתוב על 'הרובוטריקים'?", שואל כיתוב התמונה.