פלסטינים מפגינים ברמאללה לאחר הירצחו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר בג'נין (צילום: עיסאם רימאווי)
הרופאים, החולים והעיתונים
"המשא-ומתן עם האוצר התפוצץ: 17 אלף רופאים שובתים מהבוקר", נכתב בכותרת ידיעה של דן אבן בשער "הארץ". "הרופאים שובתים" ו"הרופאים פתחו בשביתה" הן הכותרות, בהתאמה, על שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". ב"מעריב" הכותרת על השער אינה דיווחית, אלא נוקטת עמדה: "שרי הבריאות למען הרופאים" ("שלושה שרים לשעבר קוראים לאוצר להיענות לדרישות השכר של הרופאים. דווקא מחזיק תיק הבריאות הנוכחי, יעקב ליצמן, מתנגד").
לא רק שרי הבריאות תומכים בהיענות לדרישות הרופאים ובנכונותם לגייס את נשק השביתה לשם כך, גם העיתונים.
שני עמודים מוקדשים לנושא ב"מעריב". האחד מוקדש לתמיכת שרי הבריאות לשעבר ומונולוג של רופא ("אין שכר, אין כבוד"), השני מוקדש לחולים. הידיעה המרכזית, המתארת את סבל החולים כתוצאה מהשביתה, מסתיימת בהצהרת תמיכה של המרואיינות ("אבל למרות ההזדהות עם החולים, בדש וברנשטיין מבהירות כי מאבק הרופאים מוצדק"). ידיעה אחרת מספרת על עיוור שניתוח בעיניו נדחה בשל השביתה, האומר: "למרות הכל אני תומך ברופאים". ב"הארץ" תמונת המצב דומה. החולים תומכים בשביתה, הפרשנים גם.
ב"ידיעות אחרונות" מצאו חולה שלא תומך ברופאים, ומציגים גם את עמדת האוצר, אולם על רובה של הכפולה הפותחת מובא סיפורם האישי של שלושה רופאים המעידים על מצוקה שגרמה להם לעזוב את המקצוע. טור הפרשנות של אריאלה רינגל-הופמן מוכתר בכותרת "מותר להם לשבות".
ב"ישראל היום", שפירסם אתמול מאמר נגד השביתה, מספקים היום דיווח חדשותי יבש על פרטי המשא-ומתן ("נציגי ההסתדרות הרפואית והאוצר ייפגשו היום שוב – אך הפערים גדולים מאוד"), וטור שכתב רופא המלין על מצוקת הרופאים ("ככה אי-אפשר").
ובכלל, "הארץ" כבר פסק. "הפתרון: בוררות" היא כותרת מאמר המערכת של העיתון. עכשיו צריך רק לקוות שבהסתדרות הרפואית קוראים "הארץ".
בכל זאת
"בעל ברית נוסף ננטש: ארה"ב לוחצת על נשיא תימן לפרוש", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ".
"הניסיון להעריך את השלכות גל ההפגנות בעולם הערבי מזכיר את צ'ו אן לאי, ראש ממשלת סין בתקופת מאו טסה טונג", כותב משה ארנס במדור הדעות של "הארץ". "כשנשאל מה דעתו על המהפכה הצרפתית, ענה שעדיין מוקדם מדי לדעת. ידועה האמרה של סמואל גולדווין, 'לעולם אל תשמיעו תחזיות, בעיקר לא בנוגע לעתיד'. אפשר להוסיף לכך: בעיקר לא בכל הקשור לעתיד המזרח התיכון. מומחים לאזור, שהתעלמו מהזהירות הנדרשת, העזו לנבא לאן מובילים האירועים, ומצאו את עצמם מבוישים לאחר 24 או 48 שעות". כותרת המאמר היא "בכל זאת אופטימיות".
ד"ר אבו-סיסי
"השב"כ: אבו-סיסי הוא אבי מערך הרקטות של החמאס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". בכותרת המשנה מודגש כי "בכתב האישום שהוגש אתמול נגד המהנדס אין התייחסות לשאלת המידע שהיה לו על גלעד שליט". כותרת הגג לידיעה הראשית (עמוס הראל) – "האשמות חמורות" – צבועה באדום.
לפי הראל, "מוטב להתייחס בשלב זה במידה מסוימת של ספקנות" לתיאור אבו-סיסי על-ידי השב"כ, שנבחר על-ידי עורכי "הארץ" לכותרת הראשית. אולם הראל מוסיף גם כי מתיאור הפיתוחים הצבאיים שהשב"כ מייחס לאבו-סיסי "מתקבלת תמונה רחבה ומדאיגה למדי על היקף יכולת הפיתוח העצמאית של חמאס. מה שהמודיעין הישראלי מכנה במידה של אירוניה 'תעש פלסטין' מתגלה כמערכת מסודרת ומתפתחת".
עוד לפי כתב האישום: "ב-2009, אחרי מבצע עופרת-יצוקה, הוטלה על אבו-סיסי משימה חדשה: להקים אקדמיה צבאית של הארגון ולעמוד בראשה". הראל, והכתבים בעיתונים האחרים, מצטטים גם את תגובת עורכי-דינו של אבו-סיסי, הטוענים כי עונה במהלך חקירתו בישראל.
ענייני תרבות
השחקן ג'וליאנו מר נרצח אתמול ביריות בג'נין. העיתונים כולם מדווחים על הרצח בשעריהם. כולם, למעט "ידיעות אחרונות", מצליחים להתאפק ממשחק מלים על שמו של הנרצח ("סופו מר", הכותרת על שער "ידיעות"). ב"מעריב" האיפוק מגיע עד כותרת עמ' 2: "חיסול מר". כך גם ב"ישראל היום": "הסוף המר". בשני העיתונים האחרונים הדיווח תופס את הכפולה הפותחת.
"שחקן ובמאי הקולנוע והתיאטרון ג'וליאנו מר נרצח אתמול ביריות על-ידי רעולי פנים, בפתח התיאטרון שהקים במחנה הפליטים בג'נין", כותב אבי יששכרוף ב"הארץ". "מר, בן 53, בן לאם יהודייה ואב פלסטיני, הותיר אחריו שני בנים. הוא ציפה לתאומים מאשתו ההרה. [...] צה"ל והשב"כ החלו לבדוק את נסיבות מותו, וכך גם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שעצרו כבר אתמול חשוד ראשון במעורבות ברצח".
הכתבים המדווחים על הרצח מציינים כי מר ניהל בשנים האחרונות תיאטרון בג'נין,"תיאטרון החירות", שפעילותו היתה לצנינים בעיני כמה מהפלסטינים, שאף שרפו אותו כמה פעמים ואיימו על חייו של מר. ב"מעריב" קובעים כי ברשות הפלסטינית סבורים שהרקע למעשה פלילי, תוצאה של סכסוך אישי שמר היה מעורב בו.
גם טווי תיאוריות הקונספירציה זוכים היום לבמה בעיתונים: ב"הארץ" מצוטט אחיו של מר, ספרטה (כך ב"הארץ", השם הנכון הוא ספרטק), המאשים את השב"כ ברצח (ומושל ג'נין, הרומז לכך). בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום" מצוטטת האשמה דומה מפיה של ח"כ חנין זועבי.
ב"הארץ" מציעים סקירות על חייו של מר, ומחמת חוסר מקום כנראה השמיטו את קריאותיו לחיסולה של מדינת ישראל כפי שתיעדו אותה, למשל, בכתבה לפני שנה וחצי: "אני רוצה להבהיר כאן: אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עימנו, אהלן וסהלן".
גדעון לוי ב"הארץ", גילה אלמגור ב"מעריב" ומרואיינים בעיתונים האחרים מביעים את האבל על הטרגדיה הפרטית של הרצח. "בישראל כעסו עליו, בג'נין רצחו אותו", מסכם יפה דן מרגלית ב"ישראל היום" את התוכן הכללי העולה מן האירוע.
הו הא, מי זה בא?
"מזעזע לקרוא את הודאתו של גולדסטון כעת, כי קיווה ל'תומו' שלמרות מסורת האפליה האנטי-ישראלית, חקירת 'כל היבטי הסכסוך בעזה תביא לעידן חדש של גישה ללא משוא פנים במועצת זכויות האדם של האו"ם'", כותב אבי בקר, ד"ר למשפט ודיפלומטיה, במדור הדעות של "הארץ". "מאמר הווידוי שלו ב'וושינגטון פוסט' הוא ללא ספק הכאה פומבית על חטא של הסתה, הונאה וגניבת דעת שנכללו בממצאי הדו"ח ובמסקנותיו, כמו גם ערעור משפטי ומוסרי על מוסדותיה של דת זכויות האדם".
באותו עמוד כותב שמואל גורדון, אל"מ במיל' ודוקטור למחקרים אסטרטגיים ויחסים בינלאומיים, על אותו נושא: "ביצעתי גיחות מבצעיות כטייס קרב במשך יותר מ-25 שנה, ולא ניתן להדביק לי תווית של יפה נפש. ואף על פי כן, לא גולדסטון יטהר את השרץ שסרחונו זועק לשמים, אלא הטמעה פנימית של הכישלון ושבועה בפני עצמנו שמעשה כזה לא יישנה. חובה על כל הנושאים באחריות, הקברניטים המדיניים והצבאיים, להטמיע את העובדות המרות: מבצע עופרת-יצוקה היה כישלון חרוץ, וישראל הרגה מאות אזרחים חפים מפשע. מחויבים אנו לוודא שהמערכה הבאה, הנראית קרובה יותר מתמיד, תהיה שונה לחלוטין, ותביא לתוצאות מבצעיות ומוסריות טובות לאין ערוך. שאם לא כן, הכתם של עופרת-יצוקה לא יימחה".
נדמה שקריאת שני המאמרים הללו תספיק למי שזמנו קצר והוא מעוניין לקבל מבט מקיף של הספקטרום השפוי על סוגיית חרטת גולדסטון. ובכל זאת, בעיתונים יש היום מידע נוסף על הנושא: גם "ידיעות אחרונות" וגם "מעריב" מקדישים מקום בשער לביקור צפוי של גולדסטון בישראל.
דבר בואו של גולדסטון הגיע לעיתונים, על-פי הדיווח, משר הפנים אלי ישי, שהיה מי שהזמין את גולדסטון. האופן שבו מדווחים על כך העיתונים השונים יכול אולי ללמד משהו על ההבדל בין פרשניהם הבכירים החתומים על הידיעות בעניין.
כך ב"מעריב" הכותרת על השער היא "ישי לגולדסטון: בוא לישראל". בדיווח כותב בן כספית, המצטט את ישי, כי שר הפנים ממילא עמד בקשר עם גולדסטון בלי קשר למאמר החרטה שפירסם, וכי גולדסטון אמר ש"ינצל הזמנה פתוחה" מראש עיריית שדרות. כספית טוען שמדובר במהלך יחצני של ישי, המנסה להתנער מהתדמית השלילית שלו בתקשורת, ומסתפק בכך. נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" לא הסתפק במידע שהפיץ ישי, אלא טרח והרים טלפון לגולדסטון עצמו, וכך ב"ידיעות" יכלו לפרסם את הכותרת הראשית: "גולדסטון: אגיע לישראל".
ואם כבר מקצועיות עיתונאית: אתמול פירסם "ידיעות אחרונות" ידיעה (אלדד בק ואיתמר אייכנר) שלפיה "הניו-יורק טיימס" סירב לפרסם את המאמר של גולדסטון, שהתפרסם לבסוף ב"וושינגטון פוסט". הבחירה להדגיש דווקא את ההיבט השולי הזה של הפרשה נראתה מוזר אתמול. היום מתברר שהמידע גם לא נכון: "כתב 'ידיעות אחרונות'" מפרסם היום הכחשה, שלפיה "הניו-יורק טיימס" וגולדסטון עצמו מסבירים שהמאמר שנדחה היה מאמר אחר. נראה שאת שיחת הטלפון לגולדסטון היו צריכים לעשות אתמול.
כתבת השער במוסף "24 שעות" מוקדשת לפנסיונר מהרצליה שהתכתב עם גולדסטון ו"לא הופתע מהמהפך". יפה שצוות המוסף הצליח להגיע למוריס אוסטרוף, וחליפת המכתבים שלו עם גולדסטון ודאי מעניינת. עם זאת, נדמה שאנו חווים בימים האחרונים אינפלציה מסוימת במספר האנשים (משלנו) שמתוודים בעיתונות כי עמדו בקשר עם השופט הידוע ושיכנעו אותו להתחרט. ברם, אם גולדסטון אדם ידידותי וקשוב, מה לנו כי נלין?
נקנח במלה מן הציבור: "בנאומו של ראש הממשלה בעקבות התנצלותו של השופט גולדסטון חסרה ולו מלה אחת של התנצלות על המחדל החמור שהוא עצמו אחראי לו", כותב אדם קלר מחולון במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות": "ההחלטה שלא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון, שהביאה לכך שהתפרסם הדו"ח כפי שהתפרסם וגרם נזק מדיני חמור למדינת ישראל".
משחק השכר
"הרשות לניירות ערך צריכה לאסור על בעלי שליטה בחברות בורסאיות לקחת לעצמם שכר גבוה", כותב נחמיה שטרסלר במדור הדעות של "הארץ". "אני סמוך ובטוח שכאשר הם ייצאו ממשחק השכר, ניווכח לפתע איך אותם בעלי שליטה נדיבים נהפכים לקמצנים גדולים".
ביבי-טורס
"לינדנשטראוס צפוי להודיע: אבדוק את הנסיעות של כולם", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "מבקר המדינה ירחיב בדיקתו גם לטיסות השרים", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ". "יחקור את כולם" היא כותרת ידיעה בראש עמ' 22 ב"ידיעות אחרונות". ידיעה קצרה בנושא מתפרסמת בתחתית עמ' 16 של "מעריב". כמה מהעיתונים מציינים כי השבוע ישהו בחו"ל ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, הנשיא והשר לענייני מודיעין.
במדור הדעות של "הארץ" טוען משה נגבי, בניגוד לדעתם של לא מעט פרשנים, כי יש במעשיו של נתניהו חשד לפלילים. לא בשל "נהנתנותו" ולא בשל מימון הוצאותיו על-ידי גופים שהזמינו אותו לגייס תרומות, אלא משום שמתת של טיסה או נופש מאדם פרטי עבור איש ציבור נכללת, לדעת נגבי, ב"חוק איסור המתנות לעובדי ציבור מ-1980". ואם כך, כותב נגבי, הרי שיש כאן גם חשד לשוחד (שאינו מזקיק הוכחת קבלת תמורה). מסקנתו היא כי לא מבקר המדינה, אלא היועץ המשפטי לממשלה צריך לחקור את הנושא. כותרת הטור היא "וינשטיין מועל בתפקידו".
"אשת ראש הממשלה, כמוסד, היא עניין חדש יחסית בישראל, שיובא מארצות-הברית סביב כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה לפני כ-15 שנה", כותבת צפי סער במדור "גברת מג'ונדרת" במוסף "גלריה" של "הארץ". "מדובר בעצם במעמד גמיש מאוד: כשהצגת אשתו של מועמד משרתת אותו, או כשהוא חושב שהיא משרתת אותו, הוא משתמש בכך, וכשלא, לא. נתניהו אימץ בזמנו סממנים אמריקאיים, לרבות הצגת משפחתו לציבור". למרות זאת, מסקנתה של סער היא שעל התקשורת להניח ל(שרה) נתניהו ולהתמקד ב(בנימין) נתניהו.
ענייני תקשורת
ספי קרופסקי כותב ב"גלריה" על דף הפייסבוק שקרא ל"אינתיפאדה שלישית" נגד ישראל, צבר יותר מ-300 אלף חברים ("לייקים") ונסגר לאחרונה על-ידי הנהלת האתר "בניגוד למדיניות", "מאחר שהוצף בקריאות חוזרות ונשנות לאלימות נגד ישראל".
אורי קליין מראיין בכתבת השער של "גלריה" את מבקר הקולנוע הצרפתי הוותיק מישל סימן, ושואל אותו אם המקצוע שבו עוסקים שניהם עומד להיכחד ("שאלתי זו נובעת מכך שבעיתונים רבים ברחבי העולם המקום המוקדש לביקורת קולנוע הולך ופוחת, ומספר רב של מבקרי קולנוע חשובים, בארצות-הברית ובמקומות אחרים, פוטרו מתפקידיהם באחרונה").
כן", עונה לו סימן, "אפילו בצרפת". ועוד הוא אומר: "מה שקורה כעת בתחום ביקורת הקולנוע המקצועית מעציב אותי, כי אני עדיין מאמין שמבקרי קולנוע ממלאים תפקיד חשוב ואחראי. אינני מזדהה עם עמיתים שלי האומרים שזה לא משמעותי, כי ממילא אין לנו השפעה. אני מאמין שיש לנו השפעה". ועוד אומר סימן: "ראשית, מבקר צריך לדעת לכתוב". תחשבו על זה רגע.