שני עניינים משתלטים היום על שערי העיתונים: "חוק החרם" וההתפתחות בפרשת קצב (בקרוב: ערך אנציקלופדי). "אחרי שעבר בכנסת: חוק החרם בדרך לבג"ץ", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החוק שמאפשר להטיל קנסות ולהעמיד לדין כל אדם או ארגון הקורא לחרם על ההתנחלויות עבר אמש בכנסת ברוב של 47 תומכים מול 38 מתנגדים. בצל הביקורת הצפויה: ראש הממשלה נעדר מההצבעה".
הכותרת הראשית של "הארץ" דומה: "הכנסת אישרה את חוק החרם; המאבק יגיע בקרוב לבג"ץ"; "החוק, המטיל שורה של עיצומים על מי שיקרא לחרם על ישראל, עבר בתמיכת 47 ח"כים לאחר דיון סוער במליאה", דבר כותרת המשנה. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הדיווח תופס את הכותרת שאחרי הראשית, ומתאים לאג'נדה הכללית של העיתונים.
ב"ידיעות" הזווית שנבחרה היא ניגוח של נתניהו והממשלה: "הממשלה ברחה", דבר הכותרת הראשית; "בכירי השרים, ובראשם נתניהו, לא טרחו להתייצב בכנסת ולהצביע על-פי מצפונם. למרות שחלקם התנגדו, הם נאלצו להעדר, הציגו שלל תירוצים ואיפשרו לחוק השנוי במחלוקת לעבור", דבר כותרת המשנה, ואילו כותרת טור הפרשנות של סימה קדמון על השער היא "בלט בהעדרו", לצד תצלום של נתניהו.
ב"ישראל היום" הכותרת בתחתית העמוד (אחת משלוש על השער והיחידה ללא תצלום) היא "מעכשיו זה חוק: מחרימי התנחלויות חשופים לתביעה". "'חוק החרם' אושר סופית: 47 ח"כים תמכו, 38 התנגדו. היוזם: 'החוק לא בא לסתום פיות, אלא להגן על האזרחים'".
"ישראל היום" לא מתקן את הציטוט ומסביר כי החוק בא להגן על אזרחים במחיר סתימת פיותיהם של אזרחים אחרים, אולם בעמ' 11, המוקדש לסיקור, מודפסת תיבה בחתימת גדעון אלון תחת הכותרת "חוות הדעת של היועמ"ש לכנסת: 'על סף אי-החוקתיות ואף מעבר לכך'". כותרת אחרת בעמוד היא "ריבלין: החוק ראוי, אך לא מידתי". ואף מלה על בג"ץ, או ביקורת על נתניהו ושרי הליכוד שברחו מהמליאה.
בעוד ההתמקדות של "ידיעות" בהעדרם של בכירי הליכוד ("מצעד התירוצים") והעומד בראשו מתיישבת היטב עם האג'נדה הכללית של העיתון, הרי שהיא מגובה בעבודה עיתונאית. לבחירה של "ישראל היום" להתעלם מהזווית הזו כמעט כליל אין שום תירוץ.
כסאו הריק של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בעת ההצבעה על "חוק החרם" (צילום: יואב ארי דודקביץ')
משה קצב, הנשיא שהורשע באונס, זוכה ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" לכותרת הראשית. סיקור פרשת קצב הוא ודאי אי של רוגע עבור עורכים מסוימים: כבר אין לו לובי של ממש, תדמיתו מצויה בשפל המדרגה וניתן לנצל את ההזדמנות שהוא מעניק, שוב ושוב ושוב, לתקשורת לחבוט בו כהלכה, בלי לחשוש מטלפונים מלמעלה.
"הולך ומסתבך" היא כותרתו הראשית, המודפסת באותיות ענק, של "ישראל היום". "אחרי שהורשע באונס – קצב חשוד בהטרדת עדים", לשון כותרת הגג. ואילו ב"ידיעות אחרונות" מספקים כותרת ראשית חדשותית: "המטרה: להוכיח רומן". "החשד", נכתב בכותרת המשנה, "אחרי שהורשע באונס של א' ממשרד התיירות שלח קצב חוקרים פרטיים כדי שיקליטו אותה מודה שניהלה עימו יחסים מרצונה. אחד החוקרים הציג עצמו כבמאי שמצלם סרט 'על האנשים ששינו את המדינה' וינסה לאסוף מידע ממכריה".
הכותרת של "ידיעות" משמעותית: לכל אורך הדרך הכחיש קצב הנשוי כי היו לו מגעים מיניים עם העובדות הכפופות לו. הכחשה גורפת זו, שקל היה במיוחד לסתור אותה, תרמה במידה רבה להרשעתו – הסכימו בזמנו הפרשנים. עורכי-דינו של קצב ניסו "להשחיל" הודאה בקיום רומן בשלב מאוחר, מאוחר מדי. כעת, על-פי "ידיעות", החשד הוא כי החוקרים הפרטיים תודרכו על-ידי קצב עצמו, ותודרכו (לא ברור אם על-ידי קצב או על-ידי אחיו) למצוא ראיות לקיומו של רומן.
"הארץ" ו"מעריב" מקדישים את הכותרת השנייה בגודלה לפרשת קצב, אולם את התמונה המרכזית בעמוד השער. ב"הארץ" זו תמונת ארכיון, ב"מעריב" זו תמונה של קצב "ליד ביתו בקריית-מלאכי, אתמול". "שוב הוא מסתבך" היא הכותרת של "מעריב", "קצב חשוד ששכר חוקרים פרטיים שהטרידו עדים במשפטו", זו של "הארץ".
בקצב הסמבה
הדוגמה המקבילה לפרשה הנוכחית אינה המעקבים אחרי מתלוננות בפרשיות רמון או מרדכי, כותב ב"גלובס" יובל יועז, שכתב ספר על פרשת קצב, אלא "זו של יעקב גואטה, שהורשע בינואר 1996 באונס חיילת. לאחר הרשעתו פנתה אשתו למשרד חקירות, וביקשה לבצע מעקב אחרי המתלוננת, במטרה להביא לזיכויו בערעור בעליון. החוקר הציג עצמו כאיש עשיר, וניסה לדלות מפיה פרטים בנוגע לאונס, תוך שהדגיש כי הוא מעדיף 'נשים המסוגלות לשקר', במטרה להונות חברות ביטוח בתחום היהלומים.
"בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של החוקר על הרשעתו בעבירות שידול וסיוע להטרדת עד, תוך שקבע כי 'מדובר בטוויית קורי-כחש, של מציאות וירטואלית כוזבת, תוך ניצול כל מצוקותיה הרגשיות והקיומיות של המתלוננת, והבטחת עתיד ורוד המושתת על מקסמי-שווא'. תיאור מעשיהם של החוקרים הפרטיים בפניותיהם אל קרובה של א' ממשרד התיירות ואל אנשים נוספים בחייה מגלה כי גם בפרשת המעקבים החדשה נטוו, לפי החשד, קורי-כחש של מציאות וירטואלית כוזבת".
האם יוכל קצב להשתמש בראיות שנאספו, אם נאספו, בערעורו שיידון בבית-המשפט העליון? "כדי שההקלטות שהושגו לא יוכלו לשמש ראיה קבילה, לא די בכך שהן הושגו תוך הפרת החוק. בארה"ב שוררת דוקטרינת 'פרי העץ המורעל', ולפיה כל ראיה שהושגה באמצעים לא חוקיים נפסלת אוטומטית. בישראל העניקה הלכת יששכרוב שיקול דעת לבית-המשפט אם לקבל את הראיה או לפסול אותה. באשר לראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, קובע חוק הגנת הפרטיות כי ראיה כזו תיפסל, אלא אם הסכים הנפגע להגשת הראיה, או אם בית-המשפט התיר מטעמים מיוחדים את הגשתה, אם היו לפוגע הגנה או פטור. במלים אחרות – בנסיבות הפרשה הנוכחית, חקירת המשטרה תמנע ככל הנראה מקצב וסניגוריו להשתמש בהקלטות במסגרת טענות הערעור".
בסיכום הטור מציע יועז פרשנות מנקודת הראות של אדם חשדן וקונספירטיבי: "אדם חשדן וקונספירטיבי היה עלול להניח שזו היתה מטרת המשטרה והפרקליטות, במסגרת החקירה הנוכחית – לוודא שהרשעתו של קצב תיוותר על כנה. אותו אדם חשדן היה אף עשוי להניח שצו איסור הפרסום החלקי, חסר ההיגיון, שבוטל היום, ביקש לנפח את ממדיה התקשורתיים של החקירה, ולהשחיר עוד יותר את דמותו של קצב בעיני שופטי העליון, שידונו בערעורו".
חור בכיס
"חשש המשקיעים נדד מיוון מערבה", נכתב בכותרת הגג של מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "מצבה הרעוע של איטליה הפיל את מניות הבנקים", נכתב בכותרת הראשית. "הבאה בתור?", שואלת הכותרת הראשית של העיתון עצמו, "איטליה מסתבכת במשבר חובות". כותרת המשנה נפתחת במלים "החוב של איטליה עוקף במהירות את גודלה של הכלכלה".
"אם כולם ייכנסו ביחד לסירה, היא לא תתהפך", נכתב בציטוט בכותרת על שער "כלכליסט". "נשיא ארה"ב ברק אובמה כינס אתמול מסיבת עיתונאים דחופה שבה דיווח על ההתקדמות לקראת הגדלת תקרת החוב של המדינה. זאת, כדי למנוע שמיטת חובות ב-2 באוגוסט", נכתב בכותרת המשנה. גודל החוב – יותר מחצי מהתמ"ג האמריקאי, על-פי טבלה בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לחובות של ארה"ב ואיטליה.
עסק מסריח
"אבל אין לנו תינוק", אומרת אשה לבעלה הנכנס הביתה עמוס חבילות חיתולים, בקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ". הכותרת היא "שגעון החיתולים", ואכן, העיסוק במאבק בין רשת השיווק מגה של דודי ויסמן (ריבוע-כחול, דור-אלון) ובין יצרנית החיתולים חוגלה-קימברלי שבבעלות דנקנר (המחזיק גם ברשת שופרסל) הולך ומצטמצם ככל שחולפים הימים, מטבע הדברים, אולם "דה-מרקר", ועוד יותר ממנו "כלכליסט", המובילים את הסיקור, אינם מרפים; "דה-מרקר" תחת כובע המאבק בריכוזיות, ו"כלכליסט" תחת הלוגו "החיים ביוקר".
תזכורת: מגה החלה בייבוא של חיתולי האגיס מטורקיה, ומכרה אותם במחיר זול יותר מחיתולי האגיס שמייצרת חוגלה. שופרסל פירסמה מודעות שלפיהן החיתולים הטורקיים הם מאיכות נמוכה, מגה הורידה את המחיר עוד יותר. בינתיים יצא רמי לוי עם מותג חיתולים בשם פרימיום, חדש וזול.
"דה-מרקר" מקדיש היום את חמשת העמודים הראשונים שלו למחירים בשוק המזון, ובתוכם מתפרסמת גם ידיעה על כך ש"ברוב סניפי מגה לא תמצאו חיתולים מוזלים", לצד התווית "בלעדי". זו ידיעה שמקעקעת את הטענה כי האיבה לדנקנר מעוורת את עיתונאי "דה-מרקר". ב"כלכליסט" החיתולים זוכים לכותרת ראשית: "גם לרשתות הגדולות אין כוח מול חוגלה", "בכירי הרשתות הקמעונאיות מציגים תמונה עגומה של שוק מוצרי התינוקות: 'יש שתי חברות של חיתולים ושתיים של מזון. הן מחלקות את השוק ביניהן וזה הסיפור. לא יכול להיות שיש חיתולים ב-30 שקל לצרכן שמרוויחים עליהם, ומותגים ב-60 שקל שמפסידים עליהם".
את הכותרות מלווים תמונה קטנה של חבילת חיתולים וקופסת מטרנה, ותצלום גדול של נוחי דנקנר. תצלום גדול עוד יותר של דנקנר, כמעט לכל אורך העמוד, מופיע בכפולת העמודים 5-4, המוקדשת לכתבה של גיל קליאן ואורנה יפת תחת הכותרת "כך שולטת חוגלה ב-71% משוק החיתולים". פניו של דנקנר בתצלום קפואות, ידיו אחוזות זו בזו בתנוחה שיילוקית. ביום שישי הציגה כתבה במהדורת שישי של חדשות ערוץ 10, שעסקה בכניסתם של טייקונים לעיתונות המודפסת, את דנקנר כמקבילו של ליאוניד נבזלין. נבזלין, כזכור, מבוקש ברוסיה על רצח. מאלף לזכור כי עד לא מזמן היה דנקנר טפלון שקיבל טיפול עיתונאי דומה לזה של רב גדול בעיתון חרדי (לפני שלוש שנים כתבתי כאן על "אפקט דנקנר").
גם "ממון" של "ידיעות אחרונות" תורם את חלקו למאבק הצרכני: "ועכשיו: מטרנה", נכתב בכותרתו הראשית, לצד תצלום ענקי של קופסת מטרנה. "אחרי החיתולים, קרבות המחירים מגיעים למזון התינוקות: רשת ניו-פארם חותכת את מחירי חבילות החיסכון של מטרנה מ-60 ל-40 שקל" (נווית זומר). תחת הלוגו "עושקים אותנו" מתפרסמת על השער הכותרת "אם חבילת פסטה ברילה עולה בצרפת 5 שקלים, למה בישראל היא עולה כפול?" (יהודית יהב).
ב"עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", שנרכש לאחרונה על-ידי דנקנר, אין זכר ל"שגעון החיתולים" ולא ל"מאבק החיתולים" (הלוגו ב"כלכליסט") ואין כותרות מהדהדות על "מלחמת המחירים". יש ידיעה במדור הרכילות על "ערב גיבוש" וחלוקת "מגיני הוקרה" שערך ריצ'י הנטר, מנהל שופרסל, ל-200 חקלאים.
ואגב דנקנר ו"מעריב", לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי ב"מעריב" שוקלים מעבר לפורמט "ברודשיט", כלומר, עמודים רחבים וארוכים בדומה ל"הארץ" (לשם הדיוק, "הארץ", למיטב ידיעתי, שינה מעט את הפורמט לברודשיט "קצר"). אברבך קושר זאת למעבר של מדור הדעות מהמוסף לחדשות (אגב, כש"ידיעות אחרונות" החליט לפני כמה שנים להעביר את מדור הדעות מהמוסף היומי אל קונטרס החדשות, כאן ב"העין השביעית" ראינו בכך עדות דווקא להצהבה של העיתון), ולשינוי הניכר והמשמעותי בעיצוב ובהגשה – מקקפוניית צבעים סנסציונית נוסח "ידיעות" לעמוד מרווח ומאופק (שהערנו עליו כאן כמה פעמים בשבועות האחרונים).
אחת הדעות הרווחות היא כי "מעריב" בשליטת דנקנר בוחר לזנוח את נוסח התחרות עם "ידיעות" שהחל תחת עופר נמרודי, שלפיו "מעריב" יילחם עם "ידיעות" בשדה הקרב שלו ויתאמץ להפוך לצהובון, ויפנה כעת דווקא למאבק מול "הארץ" על ציבור הקוראים המחפש עיתון כבד ראש המכבד את קוראיו (ואולי יש כאן נתח שוק: קוראים מהסוג הזה, שאינם מעוניינים בתעמולה פוליטית). לא בגלל סיבה עסקית (מטרותיו של דנקנר במקרה של "מעריב" אינן עסקיות, מסכימים כולם) או נוסטלגית (לפני המהפך הצהוב, "מעריב" היה עיתון ערב רציני), אלא כדי להיפרע מ"הארץ" שמוספו הכלכלי החזק נלחם בדנקנר, סמל הריכוזיות המשקית בישראל. באתר "נענע10" מגיש דוד אברהם סקירה של החזית הזו.
ואגב דנקנר ופנייה לאליטות המשכילות: "אתמול (א') היתה הילולה בנתיבות, כביכול לזכר הרב שלום איפרגן המנוח. למעשה, בשביל לעשות כסף עבור בנו יעקב איפרגן, הקרוי 'הרנטגן'", כותב מתי גולן ב"גלובס". "[...] עצב רב נגרם לי כשאני רואה במעמדים כאלה אדם כמו נוחי דנקנר, וגם שאר המנהלים ואנשי העסקים הנוהים אחריו כמו עדר. הם לא מבינים שבהסתופפותם תחת כנפי איפרגנים הם מקדמים את תהליך האיראניזציה של ישראל? הרי בנוכחותם אצל איפרגן הם למעשה אומרים: אנחנו מאמינים בכוחות על-טבעיים, אנחנו ממליצים על הרנטגן כמרפא מחלות ומגרש שדים, ובכלל כמורה דרך רוחני וגם עסקי.
"דנקנר, כידוע, רכש את 'מעריב'. נשמעו קולות ביקורת שהוא מתכוון להשתמש בעיתון לקידום עסקיו. אותי מטריד הרבה יותר ש'מעריב' יהפוך לשופר המקדם את עסקי רופאי האליל בכלל, ואת עסקי איפרגן בפרט. עד עכשיו לא קראתי את 'מעריב' בגלל עופר נמרודי שהורשע בפלילים. לא נראה לי שאחזור אל העיתון, הפעם בגלל דנקנר. אין לי אמון באדם הנותן חסות ומקדם את עסקיו של רופא אליל המוליך שולל אנשים מסכנים".
משולש הזהב
"הלובי החקלאי מממן מסיבת פרידה לשר שמחון", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המובילה לדיווח של אילנית חיות על "ערב הוקרה" שיערכו ארגוני החקלאים לשר החקלאות לשעבר בעלות של עשרות אלפי שקלים. חיות קושרת את המחווה לניסיון להשפיע על החלטות הוועדה הממשלתית לבחינת מחירי מוצרי החלב, הבוחנת את המשולש של הרפתנים, היצרנים והרשתות.
"מועצת החלב מממנת את האירוע מכספי הציבור. ביום רביעי אמורה להיות פגישה במשרד ראש הממשלה סביב ניסיון להגיע לאיזושהי פשרה בנושא הקוטג'. כרגע החקלאים מסרבים להוריד את מחיר המטרה, יש איומים בבג"צים של ארגוני החקלאים ומועצת החלב. חלק מהניסיון להתחנף לשלום זה להביא אותו לכל האירועים האלה", היא מצטטת "מוזמן לאירוע".
לשמחון, מוסיפה חיות, "קשר לא רק אל החוליה הראשונה בשרשרת האספקה, החקלאים, אלא גם לחוליה השנייה בשרשרת – היצרנים. אחד מאחיו משמש מנהל כוח אדם וחבר הנהלה בחברת מאמא-עוף, חברה שבבעלותה המלאה של תנובה, ואח אחר משמש חשב בחברת צ'אם, חברה שתנובה מחזיקה בשליש ממניותיה".
אם מחר יגלה "גלובס" שאשתו של שמחון מנהלת סופר, ניגודי האינטרסים לכאורה יפקעו, שמחון יוכרז כאדם הכי בלתי תלוי במשק החלב ויתמנה לעמוד בראש הוועדה. סטלה קורין-ליבר ומשה ליכטמן דווקא מתייחסים בחומרה יתרה לערב ההוקרה. בטור ב"גלובס" הם שופכים אור על מעט מהאינטרסים והדמויות במגזר העסקנות החקלאית, ולא מסתירים את דעתם השלילית עליה.
מאמר המערכת של "הארץ" מתייחס גם הוא להמלצות הממשלתיות בנוגע למחירי החלב – "החזרת הפיקוח על מחיריה של סדרת מוצרי מזון בסיסיים והוזלת המע"מ על המזון" – ומכנה אותן "מקסמי שווא". "חוסר התחרות הוא לב הבעיה בתחום המזון", קובע "הארץ", בהתאם לאג'נדה של "דה-מרקר".
על שער "דה-מרקר", לצד התווית "בלעדי", נכתב "יועץ שר האוצר: 'יצרניות החלב שודדות את הציבור'".
ענייני תקשורת
"עורך עיתון 'הארץ', דב אלפון, צפוי לעזוב את תפקידו בתקופה הקרובה, כך על-פי ההערכות", כותבים לי-אור אברבך ורועי ברק ב"גלובס". "ל'גלובס' נודע כי ההערכות מדברות על מינויו של אלוף בן, עורך עמודי הדעות והפרשן המדיני של העיתון, לעורך במקומו של אלפון. זאת לאחר שבן קיבל הצעה לתפקיד דומה בעיתונו של נוחי דנקנר, 'מעריב'. עזיבתו הצפויה של אלפון לאחר שלוש שנים בתפקיד מגיעה כשברקע נמצאת כניסתו של איל ההון ליאוניד נבזלין כבעל מניות בעיתון של משפחת שוקן. על-פי גורמים בעיתון, אלפון, כמו עיתונאים אחרים בעיתון, הביעו מורת רוחם מהשינוי בקרב בעלי המניות". יש לציין כי ה"הערכות" בדבר העזיבה רחשו עוד בטרם נודעו פרטיה של עסקת נבזלין.
"לא מעט רעש מחוללת הצעדה המתוכננת של יהודים וערבים, בתמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית", כותב חיים גנז במדור הדעות של "הארץ", ומפנה לשלושה מאמרים קודמים שהתפרסמו במדור והתייחסו לצעדה. פישפשתי בזכרוני, הקלדתי בגוגל, בדקתי בעמוד הפייסבוק של המארגנים, אולם לא הצלחתי למצוא אף אזכור בודד לצעדה בכלי התקשורת (כולל "הארץ", אגב). מעתה אמור, "רעש תקשורתי": מה שצועקים החברים שלי.